גרהם נורטון, "סוף מעגל", תרגום: שי סנדיק, הוצאת אריה ניר, 302 עמ'
בכפר אירי קטן נערכים לשמחה גדולה, אבל יום ששונם של התושבים מתברר כיום אסונם. ערב חתונתם, שניים מצעירי המקום נהרגים בתאונה אומללה ומיותרת, כמעט מטופשת; עוד נהרגת אחת השושבינות, ואחותה נפצעת באורח קשה. הנהג ונוסע נוסף יוצאים מהתאונה ללא פגע, לכאורה.
השנה היא 1987. האבל כבד מנשוא, הכפר מצולק לעולמים, הפאב המקומי היחיד שבבעלות משפחתו של הנהג - נער שכל חייו היו לפניו - מתרוקן מאדם, וכך מתחילה מסכת של האשמות מפורשות או מלוחששות, ושל טינה סמויה וגלויה, וכדור שלג בלתי נמנע מתחיל להתגלגל.
הסיפור מדלג בין זמנים ומקומות, ונחתם בחתונה אחרת (אחרת מאוד אפילו) באותו כפר, שמתקיימת ב־2019.
שלושה עשורים עברו מאז הטרגדיה שפותחת את הרומן הנפלא של גרהם נורטון, אבל העולם השתנה בכל כך הרבה מובנים, שיש הרגשה שמדובר ב־300 שנה, ונורטון מיטיב להעביר את התחושה הזאת ולבסס את כל מה שכרוך בה, מההכרה בכך שהתקדמנו לא מעט ועד החרטה על כל הטעויות הגורליות שעשינו בדרך והמחירים שנדרשנו לשלם עליהן.
המעגל המסוים הזה אומנם נסגר (התאונה אגב קרתה במעגל תנועה, ושמו העברי של הספר משיג כפל משמעות שאין במקור), אבל אולי אפשר היה למנוע תועפות של כאב ולצמצם את רשימת הקורבנות הישירים והעקיפים. הספר קורא בדרכו לחשבון נפש רחב יותר, של כל קורא עם עצמו ועם סביבתו, ושל החברה המערבית בכלל.
אחרי שני מותחנים יפהפיים שתורגמו אף הם לעברית בידי אותו מתרגם מסור ומוכשר, שי סנדיק, מגיע נורטון לפרקו כסופר עם "סוף מעגל", יצירה מרובדת, רב־קולית ורב־ערוצית שנעה בין טלנובלה אירית עם תבלינים של מעשייה עממית (ושמות טיפוסיים כמו פינבר ואשלינג, שמעלים בעיני רוחנו אוטומטית פנים של שחקנים כמו קולין פארל וסירשה רונאן) - לאפוס כמעט היסטורי ברוח א.מ. פורסטר, על התבגרות, גילוי עצמי, מחילה וכפרה.
העלילה מתגלגלת בין הכפר האירי, ליברפול, לונדון וניו יורק, ונורטון מרגיש בבית בכולם. התפתחותו של כוכב הטלוויזיה כיוצר, בפרק זמן קצר יחסית (הרומן הראשון שלו ראה אור ב־2016), מעוררת השתאות והתפעמות. הוא מצליח היכן שסופרים ותיקים ממנו כשלו, ושולט בפיתולי העלילה ובפיתוח הדמויות מבלי להסגיר לרגע את המאמץ והזיעה שמאחוריהם.
הקלות שבה הספר נקרא כמעט מתעתעת, ואינה באה על חשבון העומק והמורכבות של התוצאה. כל דמות, מרכזית כשולית, מטופלת במרב הרצינות ומשאירה חותם רגשי מובהק, וכמו בספריו הקודמים, גם ה"רעים" זוכים למומנט של חסד וחמלה, ללא טיפת זיוף (כאן הנבל הראשי מתגלה כאומלל), ועדיין באים על עונשם, כל אחד בדרכו.
גם הפשטות של כתיבתו נוטה להטעות. נורטון הוא סופר מהסוג שיכול לומר במשפט אחד קולע מה שסופרים אחרים מתקשים לבטא בעמוד שלם. כך למשל הוא מסכם הלך רוח של דמות בהקשר דרמטי במיוחד: "מעולם לא הגיעה השיחה שכריסי ייחלה לה, אבל היא התנחמה במחשבה שלא הגיעה השיחה שמפניה חששה". כל מילה נוספת מיותרת.
וכשגיבור הספר, קונור, מגורש מביתו באישון לילה, בנסיבות איומות, "הוא פסע צעד ועוד צעד ואז התחיל ללכת ולבכות. כשהגיע לפינת רחוב הופ הוא יילל בבכי תמרורים והרגיש הקלה, כאילו הוסר מעליו עול. מכאן אפשר רק לעלות".
ש"י עגנון אומנם כתב פעם שהאדם מגיע לתחתית רק כדי לגלות שיש עוד מקומות נמוכים ממנה, אבל נורטון מעדיף להיאחז באופטימיות חסרת תקנה, שהיא אחד מסמליו המסחריים.
הדימויים שלו תמיד מדויקים ולעולם לא מצטעצעים שלא לצורך. "השילוב בין האלכוהול לזר שמעולם לא פגש עורר בו תחושה שהוא יכול לומר את האמת בלי לחשוש מההשלכות, כמו לזרוק אבן לחלון ראווה של חנות ולברוח אל הלילה".
נורטון מיידה הרבה אבנים של אמת בלא מעט חלונות ממשיים ומטאפוריים, ונדמה שהוא מבקש לומר שהסתרה היא אסון, טיוח אמיתות הוא חטא לא פחות משקר, וממילא הכל סופו להתגלות, גם כשאנחנו מתחילים להאמין בשקרים שסיפרנו לעצמנו ולאחרים ושוכחים את האמת. ההומור העדין שלו הוא דמות בפני עצמה בסיפור הטובל בתוגה, אבל בלי ללחוץ. "לבחור הצעיר היו כל כך הרבה עגילי פירסינג על השפתיים, עד שנראה כאילו הוא מחכה שמישהו יבוא לתלות עליו וילונות".
העובדה שכמה משיאי העלילה מבוססים על צירופי מקרים כמעט בלתי מתקבלים על הדעת נסלחת לנורטון ללא בעיה, מפני שהוא מסוגל להוכיח שהמוטיב האקראי בחיים חזק מכל היגיון, ובעיקר מפני שהגרעין הרגשי של הסיפור חסון דיו ואינו מוטל בספק.
זו הפעם הראשונה ביצירתו הבדיונית (הוא פרסם גם ספרי נון־פיקשן אוטוביוגרפיים) שנורטון מתייחס בהרחבה לפן ההומוסקסואלי. מהאפלה של זמנים אחרים במקומות נידחים, כשאם אומרת בקול, אפרופו תוכנית טלוויזיה, שלא הייתה מסוגלת לאהוב את בנה לו היה גיי, ועד למציאות המוארת יותר של קבלת השונה בימינו, הוא מתאר את התמורות ההדרגתיות ביחס החברה ללהט"בקים מבלי להיגרר לדידקטיות (גם כשהמסר של "קבל את עצמך לפני שתוכל לקבל את הזולת" עובר בבירור) ובלי לקפח את המתח הסיפורי ועוצמות הרגש.
הקפיצה בין הזמנים היא לא פחות מווירטואוזית, כשנורטון שומר את ההפתעות הרטרואקטיביות לסוף, ואז אירועים שלמים - חיים שלמים - מוארים באור חדש לחלוטין, ולא תזיק קריאה שנייה כדי לעכל הכל.
נורטון חותר תמיד לסוף טוב במובן התמים והטהור של המושג - כזה שגם אם לא יהיה מושלם, כי מה בחיים כבר מושלם, לפחות תהיה בו תקווה. זה מה שהוא מייעד למשל לאישה נכה שהסתגרה שנים בביתה מבלי לעשות דבר (אם כי הוא מתאר באהבה את רגעי השמחה התדירים שלה) ועתה נפתח צוהר קטן, לא יותר מזה אבל די בכך לפי שעה, להתקדמות שלה.
כפי שנרמז במשפט הסיום, המסיבה עוד לא נגמרה והיא רחוקה מלהיגמר. והרי תוכניות האירוח הטלוויזיוניות של נורטון הן סוג של מסיבות שהוא מנהל ומנווט במיומנות של מי שמכיר היטב את נפש אורחיו, וגם יודע שתמיד תהיה עוד מסיבה מעבר לאופק. ואם חלילה תתערב בסיפור טרגדיה בלתי צפויה, יכול נוכל גם לה.