משכינת שלום: תמר בנימיני מביאה לתקשורת מאפשרת ומפשרת בזמן שהיא בונה בית

תמר בנימיני חשבה שהכתיבה בשליטתה. אדריכלית במקצועה, כמו שהיא מתכננת בית, כך תכננה את הספר. "הוא התחפר בי כבר לפני תשע שנים", היא מספרת. "הגעתי לעורכת עם אסופת סיפורים, אנקדוטות ופתרון בעיות, סיפורים שנבעו ממפגש עם לקוחות שלי אל מול דברים שביקשו ורצונות שלהם שהתנגשו בתפישות שלי".

למשל?
"תכנון בית של זוג צעיר על שטח משק ההורים. היה שם עץ תמר גדול והצעתי לשלב אותו בחצר הכניסה לבית החדש. ההורים הזדעקו 'מה פתאום, זה העץ שלנו'. הייתי צריכה לפתור את הבעיה של העץ".

מה עושים?
"יש מקל קסם שפותר עימותים. אני מתכננת בדרך קשובה שמכבדת את הלקוחות ולוקחת על עצמי תפקיד של משכינת שלום. העורכת של הספר זיהתה את המקום הזה ומשם התחיל הדרייב הרציני של כתיבת הספר. נוספו סיפורים והבנתי שהעשייה שלי מיוחדת בכמה מישורים, אני אדריכלית מיומנת כבר שלושים שנה אבל מבחינתי, אדם יודע מהו בית עבורו וזה מנטרל כל אופנה עכשווית. לאדם יש זכרונות מבית הוריו, מקורותיו במרוקו, הוא טייל במקסיקו והוא מגיע עם סגנון שמוטבע בו. המוכנות שלי לא לומר לו מה נכון אלא לזרום עם הצורך שלו תוך תשאול עמוק והבנה עמוקה של מה הוא צריך, לדבר ולהבין לעומק של הדברים. אני הופכת עצמי לכלי לשירותו".

יש דברים שלא תעשי?
"אני מסתכלת בפרסומים של אדריכלים והכל לבן וקר ומנוכר ונירוסטה, הדברים חוזרי על עצמם. יש משהו חסר רגישות. אז טוב ויפה ואני עושה לאדם בית שנעים לו וטוב לו, אבל יש לי את התפישות שלי את עצמי והייתי צריכה להתנשל מההגדרות שלי ולהבין מהי דרך העבודה של תמר". 

לטובת כתיבת הספר, שהוא אלבום גדול ומרהיב מלא בצילומים צבעוניים (www.tamar-hamasa-habayta.com), בנימיני פיתחה את מיומנות ההקשבה ואת הרגישות כלפי האחר. "התנשלתי מהגדרות מיותרות ובכל התהליכים הללו אני זוכה להתפתחות מאוד גדולה וגם תהליכים עמוקים עם אדם שאני עוברת איתו בבניית בית משלב של מגרש ריק וחלום. אנחנו בקשר של מינימום שנתיים או שלוש וגם אם זה עיצוב דירה זה תכנון של כמה חודשים עם מחשבות והחלטות. אלה יחסים עם קשרים משמעותיים וגם את זה הרווחתי על הדרך". 

תהליך העבודה שלה, עליו היא מספרת בספר, עוסק בהרגשת האחר והתרשמות ממנו. אם יש חוסר הסכמה בין בני זוג למשל, אחד רוצה בית מודרני ואחר בסגנון מרוקאי, בנימיני מגלגלת את רשמיה מהפגישה בנסיעה הביתה וכותבת את כל מה שקלטה במסגרת הקונפליקט. "אני משחזרת מה הרגשתי מולם ומנסה להבין איפה אני בתמונה, מה אני אמורה לעשות. עיבוד הנתונים הזה נעשה בכתיבה ובספר יש נתונים אותנטיים שמתארים את המקומות הפנימיים, תהליך פריקת כל הקולות על הדף. הגלים מרימים את החול והמים לא צלולים, אבל אחרי שהחול שוקע, המים הופכים צלולים ואני יכולה לקבל את ההבנה מה נכון לעשות. הרבה פעמים הקולות שאני מצליחה לשחרר עצמי מהם הם קולות של חששות ופחדים ועלבונות ודברים שמפריעים לנו לעשות את הצעד קדימה. ההקשבה הזאת, העמוקה, מאפשרת לאישה החכמה להגיע, למחשבה הצלולה להגיע, למחשבה נקייה מהתגוננויות ומתקפות ובהלות והכל נהיה צלול ואפשר להזמין לקשר נכון וליצירה נכונה. זו טכניקה".

נשמע כמעט טיפולי.
"הרגשתי במהלך כתיבת הספר שאני עושה ביני לביני תהליך שעושה נער מתבגר מול פסיכולוג, מבין מה הייחוד המשמעותי שלו. במהלך הכתיבה שיתפתי לקוחות בסיפורים וכל הסיפורים עברו אישור של מי שכתבתי עליהם, גם אלה שלא נראו במיטבם, כי הסברתי להם את כל המשמעות העמוקה ורבת הערך של ההקשבה לקולות הפנימיים. הפירוק שלהם מאפשר את ההזמנה הנכונה למה כן ואיך כן וגם אותי זה מכשיר לרמת דיוק וזיקוק. אני מצליחה להביא את עצמי במיטבי אחרי העבודה הזאת שאני עושה עם עצמי אחרי מכשול או התנגדות. גם ברוח, הזאת כשלקוח מתחיל לריב עם השכנה שלא חתמה לו על תכניות הבית עם המועצה, אני מנסה להביא רוח שמנטרלת עימות מול השכן ומביאה לתקשורת מאפשרת ומפשרת. זו השראה ללקוחות שלי. אני מחפשת את הקשר הזה לשלום. הסיפורים הם רבי השראה".

הסיפורים בספר "המסע הביתה" שעוסק במסע הפנימי והחיצוני לבניית בית, לימדו את בנימיני את המלאכה ואת האחריות שהיא לוקחת על עצמה. "שאלתי עצמי למה הספר מתעכב, למה זה מונע ממני להתקדם? הבנתי שאני כמו רקדנית על במה, עירומה ומאירים עלי פרוז'קטור. אדריכלים מראים עצמם כמושלמים ואני עושה את הדבר ההפוך ואומרת- אנחנו לא משולמים. כל אחד פוגש את הפחדים, האלימות, החשש מול האתגר ומתגבר עליהם. הסיפורים עוברים איתי ועם גיבור הסיפור את הקשיים, את הנהר, את ההר, את הרוחות ומגיעים לייצור הפתרון שמשכין שלום ויוצר פתרון אדריכלי שמעביר אותך מסע. הספר משלב את הסיפורים הכל כך כנים וחשופים ומאפשרים את המסע הזה שעושה סיפור לקורא של הסיפור".