אדם קירב את פניו אל פני הגבר הישן בכיסא. שמו של הגבר הוא ארל, או אולי דריל, ואולי שם אחר. רק לפני דקה אמר לו את שמו ועתה כבר פוצל השם לכמה אפשרויות, כולל האפשרות שייתכן שאף אחת מהן אינה נכונה. אני רע בשמות, חשב אדם, מתנצל ללא קול מול זר השקוע בתרדמה על עלבון שטרם התרחש וגם לא יתרחש.
"זה מעיד על חוסר עניין בבני אדם", נזף בו פעם אהרון, המנחה שלו בעבודת הדוקטורט וחברו הטוב. אדם מחה: "תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, תואר שני בנוירופסיכולוגיה ודוקטורט תקוע בשלושתם, אני האחרון שאפשר להגיד עליו שאין לו עניין בבני אדם". על הנייר זאת הייתה האמת, אבל אהרון לא היה מעוניין בניירת שלו. "אתה מאמין לשטויות של עצמך?", שאל אותו. באותו יום אדם לא האמין, אבל אולי פשוט נפל על יום רע.
הגבר שישן מולו עבר את שנתו הארבעים, אם כי אדם התקשה לקבוע את גילו. גופו סבל ממטבוליזם גרוע בשילוב אהבה עיוורת למדע מדויק כלשהו, אדם הימר על פיזיקה תיאורטית. הוא היה מכבדי המשקל שהלוך נפשם מנוקד תמיד לעיני כול באגלי זיעה על ראש שכולו מצח.
אדם הביט בו מקרוב כל כך שנדמה היה לו כי פניו שלו משתקפות בכל אחד מעשרות אגלי הזיעה כמו על רשת של עיני זבוב. אתה לא באמת ישן, חשב אדם. אתה רק מאמין שאתה ישן. אינספור פעמים נתקל בתופעה הזאת ועדיין הוקסם ממנה כבפעם הראשונה. איך אפשר להגיד שאני לא מתעניין בבני אדם, מחה אדם שוב לשווא, כמו אסיר שמשפר את תשובתו לשאלת הקטגור זמן רב לאחר שהמשפט נגמר וגזר הדין נחלט.
על כתפו השמאלית של המדען השמן, בשלב הזה אדם כבר כמעט בטוח שהשם הוא ארל, נמה בחורה צעירה בשם לורי. שערה המובהר, גבותיה הסגירו זאת, גולש על חזהו של כמעט־בטוח־ארל. את שמה אדם זוכר רק מתוך הישרדות מינית, כפי ששומרים כרטיס ביקור של מומחה אזוטרי שלשירותיו אולי תזדקק יום אחד. היא לבושה שמלה סינתטית שחורה בעלת מחשוף אופקי נמוך עד סחרור; אם פרויד טען שהלא מודע הוא כמו קרחון שרק שביעית ממנו צפה מעל פני המים, המחשוף הזה טען בדיוק ההפך, חשב אדם בעודו מרסן את מבטו שלא להשתהות באזור הארקטי יתר על המידה. כהסחת דעת הוא מחליט שלורי היא סטודנטית ליחסים בינלאומיים ותרבות סין. זה כבר ניחוש גמור מצידו, הוא לא יודע עליה דבר למעט שמה שנתנה לו כאשר עלתה לבמה לפני מספר רגעים.
ארל התנשם בעדינות, מודע היטב ליפהפייה בהירת השיער שבחיקו, חזהו עלה וירד כמו מפוח זהיר בחדר בוער, יותר מדי או פחות מדי, והיא תקיץ. כך לא נראה אדם ישן, חושב אדם. כך נראה אדם שמאמין שהוא ישן. לפתע הבחין בנעלי הספורט הלבנות שלרגליו שהעידו, אם לא על טעם אופנתי, אז על ניסיון לרכוש אחד, ועתה השם דריל עובר להובלה. כמה מגוחך לנחש שם על פי מראה, נמוך אפילו מנומרולוגיה, הוא נוזף בעצמו, אבל מוחו רץ לפניו כמו ילד ועושה שטויות, והוא לא עוצר בעדו.
אדם הזדקף והביט אל החשיכה שמולו. קרוב לאלף אנשי צללים הביטו בו בריכוז, מהופנטים למתרחש לא פחות מהזוג הישן במרכז הבמה. ליבו של אדם פעם מהר מכפי שהיה מוכן להודות. הוא מתרגש. "אדם בן ארי מתרגש? מי היה מאמין..." נשמע קול לגלגני בראשו, בטח קולה של אחת מהבחורות שהצליחו לשרוד איתו מעבר לשבוע הסקס וגילו את טונדרת מישורי הקרח של ליבו. אבל לא עכשיו. עכשיו אדם התרגש כמו שלא התרגש מאז היה ילד. מוזר. הרי את ההרצאה הזאת העביר מילה במילה כבר יותר מחמישים פעמים, בשבע־עשרה מדינות, אבל מי סופר, אף שהוא בהחלט ספר.
מבטו של אדם נדד לעבר השלט האורב מאחוריו, שלוש האותיות TED בהקו באדום פאם־פאטאלי. כמה שנים חיכה לו, כמה חלם ודמיין את הרגע שבו האור האדמדם ישזוף את פניו מהצד, והנה, הרגע הוא עכשיו. אדם דמיין את ריצוד האור של האותיות כמשק כנפי פרפר חמקני. בסוף נלכדת, חשב בסיפוק, אבל לא הצליח לחוש בסיפוק. אי אפשר הכול, ניחם את עצמו.
ברכה נורדית עתיקה היא מי ייתן ולעולם לא תגשים את משאלותיך. כבר לפני אלף שנה ידעו הסקנדינבים שאין מסוכן מאדם ללא תכלית, ולראיה היו מצביעים על לוחם ויקינגי ממוצע שהפיג את שיעמומו באמצעות אונס או כפר שרוף עד היסוד, חוצה ימים רבים רק כדי לרקוד לקול צרחות הנשים. ומה יהיה איתו, אדם תוהה. מה יקרה לאחר שיירד מהבמה המרכזית בעולם, לפחות בקרב אנשי המדע הפופולארי? הוא סימן וי אדום על המשאלה הנוכחית, רק כדי לגלות ששכח להכין מראש את הבאה בתור.
מה הבעיה שלך, לעזאזל? הוא נוזף בעצמו. פעם אחת, רק פעם אחת תחיה בהווה, ברגע עצמו, ולא תתרכז בזה שעבר או בזה שיבוא. על מסך ההקרנה שמעל ראשו נכתב באותיות ענק בפונט ניו יורק טיימס "ד"ר אדם בן ארי", ומתחת הכותרת "שקר ההיפנוזה". המילה "שקר" השיבה אותו מזרם המחשבות המיותרות אל הרגע הקריטי, ואולי להפך; עצרה את המחשבות הקריטיות לטובת עוד רגע מיותר. אדם חייך אל הקהל את החיוך הלא אמיתי הכי אמיתי שלו, יודע שהם יאמינו.
באחד ממסעות הרצאותיו פגש מאחורי הקלעים סטנדאפיסט מאפיר שהיה אמור לעלות על הבמה אחריו עם שלל בדיחות של שורה אחת. הם חלקו ג'וינט זריז שהמצחיקן גלגל ביד אחת, פעולה שהרשימה את אדם פי כמה מההופעה של הבחור לאחר מכן, ואז הוא גילה לאדם סוד ונתן לו עצה, העצה הכי טובה שאדם קיבל אי פעם. "כשאתה רואה סטנדאפיסט צוחק, תדע שהוא משקר. תמיד. שום דבר לא מצחיק אותנו כשאנחנו על הבמה, בטח לא הבדיחות של עצמנו. אנחנו צוחקים כי הקהל אוהב לראות חולשה, שאנחנו לא מצליחים להחזיק דמות, שגם הוא יכול לדגדג אותנו בחזרה. כשאתה צוחק על הבמה, זה סקס עם הקהל שלך ואתה בתפקיד האישה. כי אין דבר שהקהל אוהב יותר מלזיין אותך". הסיום היה קצת וולגרי לטעמו של אדם, אבל מצד שני אולי בשל כך זכר את העצה. עתה, על הבמה של TED, אדם הרחיב את חיוכו ותיבל בצחקוק קטן.
"אתם מבינים שלפני שלוש מאות שנה היו שורפים אותי על זה?", שאל אדם והצביע על הזוג המהופנט, "למזלי התקדמנו קצת מאז". הקהל מגחך לשמע הקביעה, אך לא בלב שלם. העיניים נודדות לגבר ולאישה שישנים שעונים זה על זה במרכז הבמה. אם כבר להעלות מישהו על המוקד בגלל משהו אז זאת סיבה לא רעה, חלקם חושבים.
אדם רוכן אל אוזנו של כמעט־בטוח־דריל ולוחש: "כשאני אגיד מנצ'וריה, אתה תחוש רגשות רומנטיים בלתי נשלטים כלפי זאת שיושבת משמאלך". המיקרופון המודבק ללחיו באגד מידבק בצבע עור מעביר את הלחישה דרך מערכת רמקולים המקיפה את האולם כולו היישר לתוך אוזניהם של הצופים, והשפה האנגלית המעוקרת ממגדר הופכת את המשפט לרלוונטי עבור כל אחד מהם. "האם גם אני הושפעתי?", הם שואלים את עצמם, ומגניבים מבט שמאלה אל היושב לצידם. כולם עושים זאת באותו הרגע ממש, וכך ניתן להם להימנע ממפגש מבטים נבוכים ולרגע אחד קצרצר לבחון את האפשרות. אדם מתענג על שבריר הזמן הזה, עיניו תרות דווקא אחר הצירופים המאתגרים: הצעירה היושבת ליד פרופסור בגמלאות וברגע הראשון נגעלת עד כדי בליעת רוק, אך לאחר מחשבה קצרה נוספת לא פוסלת זאת; הגבר הנאה בחליפה האפורה־שחורה היושב ליד צעיר בטי־שירט עם הדפס מתפורר של "מכסחי השדים" ונזכר בפעימת התרגשות בהתנסות חד־פעמית רוויית אלכוהול לפני שבע־עשרה שנה בקולג'; אך האהוב על אדם מכול: אישה עם גוף למוד לידות היושבת ליד בעלה השמנמן, זקן התיש שלו זרוע אניצים אפורים ומשלים מראה נפוץ של לקוח חוזר בקומיקון, מאלה שצוחקים הכי חזק בלי קשר לטיב הבדיחה של המרצה כיוון שבאו ליהנות ויהי מה. הוא יכול היה לעורר אהדה אצל אדם, שבליבו תמיד שמורה פינה חמה לכל הבתולים המאוחרים באשר הם, אלא שאוזניית אייפון לבנה ומתחצפת התקועה באוזנו האחת מחרבת את הסיכוי לזכות באמפתיה מהמרצה.
לשמאלו יושבת אישה צעירה וממושקפת ממוצא אסייתי, ואדם מהמר במה שבהחלט יכול להיחשב כתאווה גזענית, שהיא בעלת תואר שני במתמטיקה אוקלידית, אם יש דבר כזה בכלל. עור גופה המושלם מהבהב בחשכת הטריבונות כמו פנס רוח, הגיק המזוקן מסתכל עליה ונרעד מאדוות של כמיהה לחיים אחרים, ואשתו מסתכלת עליו מסתכל עליה ולשבריר שנייה, לב הילדה שלה נסדק. אדם מלקט את הרגע הזה כעורב חמדן.
הרומן "המאמין" ראה אור בהוצאת כתר