ספרים הם לפעמים געגועים לניו יורק 2011, למשל. גם אם הם מתרחשים בדרום ארצות הברית בשנות ה־30. ועוד בבסיס צבאי.
כמה חביב היה האביב בניו יורק 2011. סנאים ועכברים מדלגים ברחובות בין זרזיפי הגשם הפתאומי, ואורותיה של מעדנייה איטלקית בפאתי השדרה החמישית נוצצים לצד הסלוגן שלה: "החיים הם שילוב של קסם ופסטה". בקפה "דומא" בווילג' (שעבר בינתיים כתובת ושינוי אישיות) הקהל מורכב אך ורק מצעירים עם לפטופ, יפי בלורית ותואר, עד גיל 29 לכל המאוחר. נשגב מבינתי איך נתנו לי להיכנס (באתי בלי לפטופ).
בצמוד לקפה יש שתי דלתות. על האחת כתוב "כנסייה" ועל השנייה כתוב "תיאטרון". נחשו באיזו דלת בחרתי. באביב 2011 עולים למעלה כ־30 מדרגות, ובפנים מחכה סוזן וגה, היא ולא אחרת, מתהילת "לוקה" ו"מרלנה על הקיר" של נעורינו המתרחקים, בערב מולטימדיה משכר חושים שנקרא "קארסון מקאלרס מדברת על אהבה". מקאלרס היא מחברת הרומן האלמותי "צייד בודד הוא הלב" ויצירות יפהפיות אחרות, כמו זו שאליה נידרש מיד. וגה, שעדיין נראית כמו ונשמעת כמו נערה, התאהבה במקאלרס כשהייתה בת 17, ומאז היא חולמת לדבר, לספר ולשיר עליה. איזה מזל שהגשימה את החלום. מקאלרס נולדה בג'ורג'יה הדרומית מוכת הגזענות וחלמה לזכות בפרס נובל לספרות. היא התאהבה בכל דבר שזז, מהמורה המבוגרת שלה לפסנתר ועד הגבר היפה ביותר בעולם בעיניה, ריבס מקאלרס, שלו נישאה פעמיים. הוא הכה אותה, בגד בה עם גברים ועם נשים, ביקש ממנה שתתאבד איתו ולבסוף התאבד לבד בחדר מלון בפריז. היה לה רומן גם עם גרטה גרבו. בגיל 31 שותק כל החצי השמאלי של גופה בעקבות שבץ מוחי.
היא הייתה אלכוהוליסטית עם משמעת כתיבה מפלדה, לבשה לבן להלוויית אמה ונעלה מגפיים לחתונתה שלה, הסבירה שהמין האנושי כולו הוא אהבת חייה אבל הכי קשה לאהוב אדם אחד, ואמרה שהיא אוהבת את העולם, ולפעמים העולם אוהב אותה. היא מתה ערירית בשנת 1967, בגיל 50. וגה חובשת פאה שחורה (שגורמת לה להיראות כמו חני נחמיאס משום מה) ומספרת את הסיפור במונולוגים, קטעי דיאלוגים עם שני נגנים (יבבת גיטרה מייצגת את ריבס) ושירים שכתבה בעצמה ובשיתוף עם דנקן שיק, יוצר אופרת הרוק "האביב מתעורר". האביב מתעורר ועוד איך. וגה גרמה לי להתאהב במקאלרס, ואחרי שקראתי את כל מה שכתבה, ככל הידוע, הרגשתי שספרים, באשר הם ספרים, הם לפעמים געגועים לקארסון מקאלרס. גם הספרים של אנמארי שוורצנבך, שלה מוקדש הרומן הקצר והיפה כפלא, "השתקפויות בעין זהב".
מי הייתה אנמארי שוורצנבך? נער? נערה? גבר? אישה? ציפור? מטוס? בערך. היא הייתה סופרת, צלמת, הרפתקנית ובליינית, בת למשפחה אריסטוקרטית, נזילה מגדרית (לפני שמישהו ידע שיש אפשרות כזאת בכלל), רוח חופשית דקדנטית וחובבת אופיום שחיה על הקצה ופרשה מהמשחק מוקדם מדי (למרות רצף של ניסיונות התאבדות, היא פשוט נפלה מהאופניים שלה, כמה טיפשי ומיותר), בת 34. אמה טובת הלב אסרה על חבריה של אנמארי לבקר אותה כשהייתה על ערש דווי ולהיפרד ממנה, ואחר כך גם שרפה את רוב כתביה. נשמה. למזלנו כמה אוצרות קטנים ניצלו מהלהבות. ברומן הביכורים שלה, "חוג החברים של ברנהרד" (שראה אור בעברית בהוצאת רימונים, בתרגומה של חנה לבנת) היא אומרת כמה דברים שאולי השפיעו על מקאלרס הצעירה ממנה.
למשל, "יש להתמסר לחיים בכל שעה של היום בנפש חפצה, לבטוח בהם... שום דבר לא חשוב, מלבד האפשרות להינשא על כנפי האמונה שלך בעצמך". אין צורך במהפכות, אומרת אותה דמות בספרה, אלא רק בחירות נפשית. "הרי זה פרדוקס לכתוב טרגדיה של בחור צעיר", מהרהרת שוורצנבך בשם אחד מגיבוריה. "נעורים ותקווה הולכים יד ביד כמו אמונה ואהבה". ודמות אחרת מדווחת: "כמעט דרסתי שור".
מקאלרס כותבת ב"השתקפויות בעין זהב" טרגדיה של אנשים צעירים, אבל היא הולכת עד הסוף ודורסת את השור המטאפורי. כשאחת הגיבורות משחיתה את פטמותיה במזמרת גינה, הדם קופא בעורקים. ענת עינהר העבירה היטב את הלשון של התקופה, שיוצרת מין הזרה פיוטית ("ארון הקפאה" במקום מקרר, "שידת תשפורת" במקום שולחן איפור), כולל כל מה שהדף אינו סובל היום מסיבות של תקינות פוליטית ("עבדתי כמו כושי").
מילא דיג החסילונים, אבל ראו כיצד מקאלרס מתארת ציד שועלים: "ילד צבעוני היה רץ אחרינו עם פך של ויסקי תירס טוב על גבו. לפעמים דלקנו אחרי שועל כל הלילה בהרים". האם זה רק אני, או שגם במוחכם מתנגן לפתע השיר ההוא של לאה גולדברג, עם השורות "איזה זרע ישאו הרוחות באביב/ איזה פרח יצמח על קברנו/ אני אתפלל שתהיה זו נורית צהובה/ לפנים קטפתי אותה בהרים/ מה יהיה בסופנו?".
המילים של מקאלרס נשמעות חגיגיות ומהפנטות בידיה של עינהר. "הקפטן בלע את הכמוסות ונשכב בחושך בציפייה נעימה. המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאוד; דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נחת על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות". כשעינהר מוסרת פירוט של "שלייה מדוקדקת של כל דובדבן ופיסת אננס", נדמה שזה דימוי לעבודת התרגום שלה (שמנוקדת פה ושם ביציאות עדכניות כגון "ישנה מתה"), והפה נפער מעצמו בצמא.
"השתקפויות בעין זהב" הוא התשליל של "מעתה ועד עולם", ספרו המסוקס של ג'יימס ג'ונס שהיה לסרט מפורסם בכיכובם של ברט לנקסטר ודברה קר. שם מתואר הווי החיים הסוער בבסיס צבאי בעת מלחמה, ואילו כאן מדובר על חיים בבסיס (או מוצב, בלשונה של עינהר) בעת שלום (או לפחות בהפוגה בין מלחמות). מקאלרס מזהירה/מאיימת שזה "מקום משעמם", אבל אפשר לסמוך עליה כמובן שלא תממש את האיום ולו לרגע דל אחד, והיא אכן מסייגת ומסבירה שמפעם לפעם מתרחשים גם במקום כזה "אי אלו דברים שלא סביר שיקרו שוב".
גם הספר הזה עובד לסרט, אם כי ידוע פחות, בכיכובם של מרלון ברנדו ואליזבת טיילור, במין גלגול של התפקיד שגילמה בעיבוד הקולנועי למחזהו של טנסי וויליאמס, "חתולה על גג פח לוהט". וויליאמס הוא לא רק בן הדרום האמריקאי שבו גדלה מקאלרס, אלא גם אח (או אב) רוחני שלה, עם סיפוריו המבעבעים תשוקה אפלה וחורבן. מקאלרס מקדימה ומגלה שבטרגדיה שלפנינו נטלו חלק "שני קצינים, חייל, שתי נשים, פיליפיני וסוס", אבל בניגוד למה שנדמה ממבט ראשון, לא מדובר בהתחלה של בדיחה מקאברית. ואולי דווקא כן. מה שבטוח זה שכבר בעודכם קוראים את הסופרת הגדולה הזאת, אתם תתגעגעו אליה.