"תוך כדי הסתערות, כוחות של החטיבה דיווחו שנגמרו להם הדלק והתחמושת ועל כן הם חוזרים. המשכתי להתקדם. חציתי את שלוחת הבננה מוכת הטילים והבחנתי שאני מתקדם למעשה עם עוד טנק אחד בלבד... בירי מהיר מהאוכף של רמת’ניה, כפר צ’רקסי נטוש בגולן, השמדתי שמונה עד עשרה כלים. בשלב זה הייתי לבד.
נכנסים לתמונה: תצלומי מלחמת יום הכיפורים נצבעו על ידי בינה מלאכותית
אחיו של החלל שכתב את "שיר חייל": "המוזיקה זה מה שנשאר ממנו"
מכתביי לקיסינג'ר: כשמזכיר המדינה התערב למען קצין צה"ל במלחמת יום הכיפורים
"הטנקים הסוריים שבחושניה כבר הבינו שהקרב הגיע אליהם וירו לכיוון שלי. חשתי בחום הפגזים שנורו מעליי ומצדי ראשי. לפתע הרגשתי כיצד הכל מתפוצץ סביבי. הטנק שלי ספג פגיעה ישירה מפגז חודר שריון. הגם שספגתי רסיס ברגל שמאל, כמעט באפיסת כוחות העמסתי על גבי את הטען־קשר הפצוע ופיניתי אותנו מהמקום ב’ליווי’ אש ארטילריה סורית”.
כך חוזר איש העסקים חיים דנון אל רגעי האימה שלו במלחמת יום הכיפורים בספרו “נהג התקדם”, שאותו כתב עם יניב מגל והופיע בימים אלה בהוצאת “מטר”. כך כתב עליו חיים סבתו בספרו המכונן “תיאום כוונות”: “דנון נשאר רק עם עוד כלי אחד. איזה אומץ למפקד הזה ואיזה כוח. באותה שעה חשבתי לי מי בכלל ידע פעם על האנשים האלה ועל מה שעשו”.
אם להתייחס לדברים נוספים של סבתו, האם הייתה לך אז הרגשה שגורל המדינה נתון בידיך עם סכנה שהסורים יחדרו לגליל, או שמא בלהט הקרב אין מודעות לכך?
“מודעות לכך הייתה לנו כל הזמן, הידיעה שבקו הדליל שמאחורינו אין שום דבר. אבל לא אומר לך שבאותו רגע חשבתי שאני מציל את מדינת ישראל. אומנו להילחם. כמקצוענים עשינו את המוטל עלינו. כשאתה יושב בעמדה ויורה, אתה לא חושב על הסכנות, אלא אתה רוצה להשמיד כמה שיותר טנקים של האויב. עם זאת, לא חיפשנו להרוג באויב לשם הרג. כשהסורים קפצו מהנגמ”שים ומהזחל”מים שלהם, לא רדפנו אחריהם באש ואני לא השתוקקתי להקיז את דם האויב”.
היכן תפסה אותך המלחמה ההיא?
“בבית, כשאני עם אשתי ועם שני ילדיי, כמו בכל יום כיפור. למשמע האזעקה עם צפירות עולות ויורדות הבנתי שקרה משהו לא טוב, מה גם שזיהיתי תנועות חריגות של כלי רכב צבאיים. כששמעתי ב־BBC שפרצה מלחמה בישראל, רצתי להוריי שהיה להם טלפון. התקשרתי לחטיבה ואז נאמר לי לבוא מיד.
"אספתי בדרך חבר מהיסודי ומהגדוד וטסנו צפונה בכבישים הריקים למחנה יפתח. על רקע מה שראינו בדרך, אמרתי לאותו חבר שהפעם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. כשהגענו לאפסנאות החטיבה וראיתי את האפסנאי מחתים על הציוד ועל הנשק פריט פריט, כמו בימי שלום, תפסתי פיקוד והוריתי למילואימניקים לקחת מכל הבא ליד”.
“אופוריה אדירה”
“הייתי מפקד שריון מנוסה, אבל רק מעט מהניסיון היה קרבי של שריון בשריון”, מציין דנון בספרו. “עוד לפני שיריתי את הפגז הראשון, כבר היה לי ברור שמלחמת ששת הימים תהיה משולה לטיול גן ילדים לעומת מה שיזדמן לי בקרוב... כשהאפשרות שתוך זמן קצר הטנקים הסוריים יפרצו אל אזור הגליל נראתה סבירה מתמיד”.
כשהמח”ט אורי אור נתן פקודה להסתער בלי חיפוי, הפחד נסק לגבהים, כעדותך; פוחדים?
“כן, פוחדים”, מודה המג”ד דאז דנון. “למעטים אין את זה. זה הקטע שבו מתפרץ האדרנלין ועל המפקד לגלות מנהיגות. כאן חשובה שפת הגוף של המפקד, איך הוא עומד בצריח הטנק. אם הוא זקוף קומה ומדבר בקור רוח בקשר, גם אם הוא בלחץ, באותו רגע עליו להראות דוגמה אישית. קור הרוח שהקרין המפקד שלנו, אורי אור, השפיע על כולנו. חשוב גם מיקום המפקד, שצריך להיות תמיד בחזית, במקום הכי בולט ושיראו את הגב שלו”.
ושם הספר - “נהג התקדם”?
“כשנתתי את הפקודה לצאת להתקפה, בהבזק של שנייה קראתי בקשר ‘נהג התקדם!’ ואז כולם הצטרפו אליי בקרב פנים אל פנים שבו כבשנו את רמת’ניה, כשהייתה לנו הרגשת אופוריה אדירה נוכח הטנקים הסוריים שהתעופפו באוויר והאורות של זה נראו למרחוק, מחזה מדהים. לזכותם של הסורים ייאמר שהם לא ברחו ונלחמו עד הטנק האחרון”.
בכך לא תמה המלחמה ובהמשך הצטרפו כוחות עיראקיים וירדניים לכוחות הסוריים: “הירדנים שמרו על טווח של ארבעה קילומטרים מאיתנו, והעיראקים, ניכר היה בהם שהם לא ממש באו להילחם. כשבמלאת 30 שנה למלחמה נפגשתי עם המח”ט הירדני, שאלתי אותו מדוע הם הצטרפו למלחמה נגדנו, לאחר שעזרנו להם ב’ספטמבר השחור’ נגד אש”ף, הוא ענה - ‘רצינו להראות סולידריות ערבית’. הפעם נפרדנו כידידים”.
אתה כותב בספר על 12 יום בלי מקלחת, צחצוח שיניים, החלפת בגדים וחליצת נעליים. האומנם?
“ממש ככה. כשנלחמים, הרבה פעמים לא חושבים על דברים כאלה. ואם הנהג לא פותח קופסת תירס, גם לא אוכלים, כשבכל הימים האלה לא יצאנו מהטנק. הסמח”ט לוי מן הביא להפסקת האש תחתונים וגרביים וחויבנו להחליף אותם לאחר רחצה בפקודה”.
במלחמת ההתשה שהתלקחה במובלעת הסורית זומנה לדנון הפתעה, כשחודשיים לאחר העלאתו לדרגת רב סרן, אגב סיור לאורך הקו העלו אותו המח”ט אורי אור והאוגדונר דן לנר ספונטנית לדרגת סגן אלוף. “למרות החורף הקשה, כולל סופות שלגים, עברנו תקופה יפה בשבעת חודשי ההתשה בגולן, שבהם התגבשנו מבחינה חברית אם כי הסורים הפגיזו באופן תדיר חרף הפסקת האש”, הוא מספר. “זאת, כשבדרך לחופשות בבית היינו מבקרים אצל פצועים ומשפחות שכולות”.
לדברי דנון, החזרה מהקרבות ומשירות המילואים הממושך כנצח לא הייתה פשוטה מבחינתו. “שבתי למשרד ולא מצאתי את עצמי”, הוא מעיד בספרו. “מאיגרא רמא של קרבות בגולן אני חוזר לעסוק בחפירות בבורות עמוקים? מפריצה בראש כוח אשוב למכירת כלי עבודה? זמן קצר קודם לכן טרדו את ראשי המשימה להציל את יישובי הגליל משיטפון הטנקים הסוריים והמחשבות על רעיי לנשק שנפלו במערכה. מאין אגייס עניין להמיר זאת בטרדות כה דלות חשיבות?”.
דנון, 77, גדל כבנו של חשב מפקדת קצין חינוך ראשי בדרגת רס”ר, מה שתרם לרצונו ללכת לקצונה קרבית, שאותו מימש בפנימייה הצבאית. שם ובריאלי בחיפה נבנה דנון החברותי וגבה הקומה להיות מי שהוא. בתום לימודיו שם בחר לשרת בשריון “לאחר שערכו לנו סיורים בחילות השונים ועוצמת טנקי השרמן שבתה את לבי”.
מבחינתו, המפגש שלו עם הטנקים היה בבחינת אהבה ממבט ראשון שלא פגה במרוצת השנים והוא משוכנע בנחיצות הטנק בשדה הקרב גם כעת. “במלחמה חיל רגלים לא יכול לנוע בלי השריון, בעל עוצמת האש”, קובע דנון, שגדל על סיפורי המורשת של הצנחנים וה־101 ולדבריו היה מאוהב בהווי הצבאי עם ההרפתקנות שבו.
מתרחק מחשיפה
חודש וחצי לאחר שהחל קורס מפקדי פלוגות, דנון נשלף משם עם שלושה מחבריו למשימה סודית ועמומה. “אנחנו מחפשים קצינים דוברי אנגלית טובה”, נאמר להם כששוגרו ב־66’ לבריטניה כדי להשתלם על טנק הצ’יפטיין החדש; חוויה מסעירה שהסתיימה בפיאסקו מאכזב.
“לאחר שלמדנו מהאנגלים את הטנק על בוריו, חזרנו לארץ עם כמה מהם כדי להתאים אותו בנגב בחשאי לתנאים במזרח התיכון”, הוא משחזר.
“אבל כשפרצה מלחמת ששת הימים, שבה השתתפתי בכיבוש נבי סמואל, קיבלו הטכנאים האנגלים הוראה מלונדון להסיר מהטנקים את הפריסקופים משום שהם לא רצו להיות מעורבים במלחמה כאן וכך היה עלינו להסתפק בטנקי הצנטוריון הישנים והטובים. כשהבריטים ביטלו את עסקת הצ’יפטיינים, היה לזה טעם של בגידה”.
איך השפיע עליך ביטול עסקה זו?
“לאחר שהייתי אמור לפקד על יחידת הצ’יפטיינים, החלטתי לפרוש משירות הקבע ולעבור לאזרחות. כבר למחרת התייצבתי לעבודה חדשה”.
חצי שנה קודם לכן הוא הגיע במדי סרן - “כדי לעשות רושם” - לחברה בריטית לציוד מכני הנדסי כבד שפרסמה מודעה שלפיה חיפשה איש מכירות בישראל, “מה שנראה לי קרוב לטנקים שהכרתי מהצבא”.
יום לאחר שחרורו מצה”ל הוא כבר עבד בחברה הזאת, שלימים רכש את שלוחתה בארץ ובו ביום הוא ירד לתמנע כדי לראות את ציוד החברה בפעולה. עגורנים היו בין הכלים ששיווקה החברה ואני מבקש את התייחסותו של דנון לתאונות העבודה הרבות בכלים אלה. “הכל מטעויות אנוש", הוא מסכם. "מי שלא ממלא את ההוראות, נפגע”.
לימים רכש דנון 25% מחברת UMI, היבואנית לישראל של רכבי ג’נרל מוטורס, בהם מכוניות שברולט וקדילק - ותוך חצי שנה הוא הכפיל את השקעתו בחברה הזאת. כיום, הוא יו”ר “קומסקו” בארץ, לאחר שהעביר את הניהול השוטף לבנו ערן: “ערן, שאהב טרקטורים מנעוריו וזיהה מכוניות מאז היותו תינוק, נולד לתוך העסק, וקיבל את ניהול החברה לאחר שהוסמך כעורך דין ולאחר שכמוני התחיל בה מלמטה כאיש מכירות. אנחנו כמו כפפה ליד ועובדים בשיתוף פעולה מלא”.
בתו, אפרת, היא בעלת תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים וענבר היא פסיכותרפיסטית. הוא סב לעשרה נכדים, שלא משעמם להם איתו, הסב שרוכב איתם על סוסים. דנון ורעייתו רוח’לה, אהבת נעוריו, מתגוררים במושב שדה ורבורג, שם הוא מגדל עצי פרי לרוב. “אני קשור לאדמה”, מעיד על עצמו שריונאי העבר, שהקים במצפה רמון כרם עם מקומיים ו”כעת אני בונה שם יקב לשם הכיף, כשכל הרווחים מהכרם מושקעים בקהילה במצפה רמון”.
כותרת המשנה של הספר היא “מנהיגות ויוזמה בשדה הקרב ובעסקים”.
“יש הקבלה בין התחומים. מנהל טוב, כמו מפקד בצבא, צריך לדעת לגרום לכפופים לו ללכת בדרכו”, הוא אומר ומקפיד לפעול הרחק מהכותרות. “אם ישנם קולגות שעם רקורד של הצלחה מרבים להתראיין ונהפכים למעין דמות ציבורית, אנחנו איננו נמנים עם אלה”, דנון מציג את דרכו החשאית למדי. “אנחנו מתרחקים מאור הזרקורים כמו מאש. חשיפה תקשורתית היא קצת כמו חשיפה לשמש - עשויה להיות מלטפת ונעימה, אך לא פחות מכך - מזיקה”.
אמרת כשראית את החברים סביבך נהרגים במלחמות שתהיה מאושר אם תגיע לגיל 40, והנה אתה הולך ומתקרב לגיל כפול מכך.
“אכן, אני מאושר על שאני קם בבוקר ופונה לעשייה שמחכה לי ואני מאוד אוהב אותה. לעומת זאת, אני בהחלט לא אוהב מה שקורה בארץ בימים אלה ותומך במחאה. אלמלא בעיות רפואיות, הייתי משתתף בהפגנות, שאני לא יודע עד כמה הן עוזרות. נראה שבשביל שיהיה שינוי במצב, על הקואליציה להתפרק באיזושהי דרך ונלך לבחירות חדשות”.