אדם קיי, "ללא מרשם רופא", תרגום: תומר בן־אהרון, הוצאת הכורסא, 164 עמ'
בסיבוב השלישי שלו בעברית, מתברר שיש בעיה עם אדם קיי - רופא לשעבר (ולהלן: רפל"ש) שסוחט כל טיפה אפשרית מהלימון הרפל"שי ועושה ממנו לימונדה, לימונענע, לימונצ'לו וערימות של לירות שטרלינג. הדיאגנוזה אינה חיובית במיוחד. אם "זה הולך לכאוב" היה מצחיק, "זה הולך לכאוב בחגים" היה מצחיק פחות, ואילו "ללא מרשם רופא" כבר מצחיק בקושי.
מג"ד השיריון חוזר לקרבות רמת הגולן בספר חדש: "הסורים נלחמו עד הטנק האחרון"
קליל לקריאה, מעשיר ועם מוסר השכל: הספר "חכמת הדג" - לא רק לבני נוער
שנותיו של קיי כרופא צילקו אותו נפשית לכל החיים, לדבריו, והמחשבה לחזור למקצוע (שממנו "חמקתי החוצה בגניבה כמו סריס הנוטש אורגיה") סבירה בעיניו כמו לחזור ל"בן זוג מתעלל". הממואר הזה משופע בהלכי רוח כמו "הרגשתי את אבי העורקים מתכווץ בכל פעם שירד לי חיוב מהחשבון" או "יש מעט מאוד אנשים במדינה שאני מועמד בולט לנצח אותם - בעיקר פגים ומורדמים־מונשמים".
כשהוא זוכה סוף־סוף "לרדת בתעלת הלידה של ההצלחה" (קיי היה רופא מיילד וגינקולוג), הוא מקבל את הגביע האולטימטיבי של המצליחנים לוכסן סלבריטאים: סטוקרית פרטית משלו, מהסוג המשובח, כלומר הפסיכופתי, כלומר הקתי־בייטסי ב"מיזרי" של סטיבן קינג, ששולחת לו צעיפים שסרגה משיער של חתולים ומכתבי אהבה/שנאה באורך 19 אלף מילים, מה שמביא להתערבות משטרתית בהולה.
כשהפרשה גוועת מסכם קיי: "וכך נמוגה לה ההתנסות הקצרה שלי כמושא תשומת לבו החריגה של אדם אחר. אבל זה נשאר ברקע כל הזמן, כמו שרידי צריבה מדלקת בדרכי השתן אחרי שמסיימים חצי מהאנטיביוטיקה". כשהוא מופיע כסטנדאפיסט, הוא מקווה שהבלחי הצלליות של הכתפיים העולות ויורדות בקהל מעידים על צחוק ולא על חנק מסוכריית שוקולד. בקיצור, הבנתם. פעם רופא, תמיד רופא.
קיי מנסה הפעם להיות מעט יותר חשוף רגשית, מתייחס בהרחבה להפרעות האכילה שלו, לאובדן עובר שחווה בעת שהיה נשוי לאישה (כעת הוא נשוי לגבר, סיפורי הקפאת הזרע של שניהם הם מהמבדחים בספר, ולא מזמן השניים היו להורים מאושרים לתאומים, רובי וזיגי), כשהסביבה הקרובה, ובעיקר הסביבה הרפואית, סירבה לתת תוקף לאבל שלו, כאילו האבל שייך בלעדית לאם; לאונס שעבר בסאונה בניו זילנד, בעת שבגד באשתו בקטע של "רחוק מן העין"; לקשייו החברתיים החמורים ("אלטון ג'ון טעה כששר ש'סליחה' היא המילה הכי קשה - בשבילי המילה הכי קשה הייתה 'היי'") ולסיוטים שרודפים ומבעתים אותו עד היום מימיו בחדר הלידה, ומהפעם ההיא שכנראה הביא, כרופא זוטר, למותו של פציינט.
אבל קיי הוא לא ג'ואן דידיון, וגם לא רובי ווקס, קומיקאית שהייתה לחוקרת מוח וכתבה בכנות רגשית מצמררת - ועדיין מבדרת - על הדיכאון הקליני שלה. קיי ספק מסביר ספק מתנצל שהומור "הוא השריון והחולשה שלי", והוא פשוט לא מסוגל שלא לתקוע בדיחה, כשצריך ולא צריך. יד איתנה של עורך חסרה באופן משווע בכל כתביו, גם כשהוא עצמו מתלוצץ עם עורכיו, למשל בעניין דימוי חלש וחוזר כמו זאב מול כריך פניני, ולכאורה מודע למצחיקנות הכפייתית של עצמו, ולכך שאינו מתאפק היכן שנחוץ איפוק, והיכן שתוספת בדיחה תפלה עשויה לחרב פרק שלם שכתוב מהלב.
מודעות לבעיה (כולל הווידוי שלפיו הוא "מתחבא מאחורי ההומור ואף פעם לא אומר מה הוא מרגיש באמת") היא אולי 50% מהפתרון, אבל 50% הנותרים מבהירים שקיי עדיין רחוק משלמות ספרותית. אם להמשיך בקו שהתווה, זה הולך לכאוב לקוראים גם מהסיבות הלא נכונות.
במהלך הקריירה הרפואית שלו צבר קיי כמה אנקדוטות אורולוגיות ש"שיפרו פלאים את מעמדי במפגשים חברתיים". וזאת בדיוק הפרובלמה, דוקטור! קיי ממצב את עצמו בספריו כליצן של מפגשים חברתיים, הנודניק הזה שלא סותם את הפה ורודף אחרי הבדיחות של עצמו, עד שמתחשק לצעוק לו: די כבר! הבנו שאתה שנון, בבקשה תנוח!
נדמה שקיי סובל מטאפורית מפריאפיזם - מצב רפואי שבו זקפה מתארכת יותר מהנדרש; זה המקום להעניק זר פרחים למתרגם הקבוע שלו לעברית, תומר בן־אהרון, שעומד בגבורה יתרה במשימה ולמעשה משדרג רוב הזמן את בדיחות הגיחי־גיחי הוולגריות של קיי, חסד שלא מגיע לסופר, וגם הוא לא התאפק מלהוסיף בדיחת זקפה משלו.
מה שלא נעים במקרה של קיי זו התחושה שעומד לו, סליחה על הביטוי, מהבדיחות של עצמו. הוא טוען שיש לו חוש הומור "מעל הממוצע", וברור שהוא מתכוון למעשה לחוש הומור גאוני, מדהים וחד־פעמי. אבל זהו, שלא. בטור ממוצע של רענן שקד יש יותר הברקות ממה שיש בכל הספר הזה.
הזחיחות של קיי, שמזכירה את זו של טרחן אחר, דיוויד סדאריס האמריקאי, כמעט בלתי נסבלת. "אלוהים פועל בדרכים עקלקלות יחסית למישהו שלא קיים", אומר קיי, אבל אם כבר יהודי נוירוטי מיזנתרופי שנון (קיי מציע גם כמה נגיעות ישראליות, כולל אזכור של אברם גרנט, וכמובן מצות שתוקפן פג אצל סבתו הדמנטית) - הבו לי בכל עת את הדבר האמיתי, כלומר וודי אלן.
לפחות אצל אלן, שמגיע לרפואה מהצד ההיפוכונדרי שלה, אין מיליון הערות ביניים, שרק קצתן בעלות ערך כלשהו ("ניתוח שנערך בסינגפור להפרדת תאומים סיאמיים מחזיק בשיא לפרוצדורה הכירורגית הארוכה ביותר אי פעם, מאה ושלוש שעות. רצה הגורל וזה משך הזמן שיידרש לצפות בכל אחת־עשרה העונות של 'פרייז'ר'").
קיי משתחצן גם כשהוא מתחבא מאחורי צניעות מזויפת שאף לה הוא מודע כביכול (שוב לשווא). תיאורים גרפיים של הקאות, שלשולים ושאר הפרשות גוף, והתלהמויות פוליטיות בוטות, אינם מעוררים תיאבון. אם זה לא מספיק, הברנש, איך נאמר בעדינות, הוא לימון חמוץ, אנטיפת, ביצ'י ורשע מרושע.
את מעט האמפתיה שיש לו הוא שומר רק לעצמו. פלא שאין לו חברים? סיפור מגעיל על הופעה של אלטון ג'ון, התייחסות מעליבה ומתנשאת לספר של קולגה, וויל סלף (שנמכר בפרוטות בחנות צדקה), ואפילו הירידות האכזריות והבלתי פוסקות על הוריו ועל בן זוגו (שמצטייר אגב לא רק כיפה ממנו לפי התמונות אלא גם כמצחיק ממנו, עם יציאות כמו "הרהיטים במטבח עקומים כמו שיניים מימי הביניים" או התלונה על כך שעליו לחרבן הצדה "כמו שאצילה מהמאה התשע־עשרה הייתה יושבת על סוס") טובלות ברעל כה סמיך עד שמתעורר החשק לאשפז אותן.
מצטער, אבל להגיד על שותפך לחיים שהוא הפיק כמה מתוכניות הטלוויזיה "הכי פחות מצליחות בבריטניה" זה לא מגניב, וספק אם בן הזוג מוצא שזה מצחיק. קיי כותב בפרק התודות: "לג'יימס, שאני לא ראוי לו", ונדמה שאין ויכוח על כך.
אין כנראה טעם להתווכח עם ההצלחה של קיי, או לטעון ש"החנות של המלך פתוחה", כלשונו שלו. לבושתי אפילו יש לי כרטיסים להופעה שלו בלונדון בחודש הבא. אבל הפרוגנוזה המסכמת היא שאם הפציינט הרפל"שי לא יעבוד קשה יותר על שיפור עצמי, קיים סיכון שהקהל שלו יעבור למרפאה אחרת.