הימים היו ימי ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. בין ההפגזות נראה המפקד הצעיר של בסיס ההאזנה של חיל המודיעין במוצב החרמון טרוד בעיסוק בכלל לא מלחמתי - כתיבה. “בכל מקום שהגעתי אליו, כתבתי, כפי שהייתי רגיל מאז כיתה א’", יאמר לימים. “כך גם היה תוך כדי מילוי התפקיד שלי בחרמון ודאגה שחייליי יהיו מוגנים".
הדובר הוא מישקה בן־דוד, סופר פורה ומוצלח, מי שגם לאחר 20 ספרים ויותר מתואר כמי שהיה מבכירי המוסד. במלאת יובל שנים למלחמת יום הכיפורים יצאה בהוצאת “כתר" מהדורה חדשה ומיוחדת של “לא ראיתי חיילים שמחים", הרומן שעל השלמתו טרח בחרמון.
מי לא ראה?
“המחבר, כלומר אני. היינו אז דור מוכה ועצוב לאחר כל השמחה שבעקבות מלחמת ששת הימים. לקראת פרסום המהדורה הראשונה של הספר, ביקש המשורר ישראל הר, אז עורך ‘ספריית תרמיל’ של מפקדת קצין חינוך ראשי, שבה יצא הספר, לקצר את שמו ל’חיילים שמחים’, לבל תהיה הודאה רשמית בכך שאין חיילים שמחים. חשבתי אז שמי שיקרא את הספר, יבין שהשם אירוני. במהדורות הבאות החזרתי את ה’לא ראיתי’".
למעשה מדובר בספר מלחמה כמעט בלי מלחמה ואין בו תיאורי קרבות.
“הספר מתייחס לתקופה שלפני המלחמה ולזו שאחריה, אבל זה בעיקר ספר על חיילים שבאמצע השירות שלהם תפסה אותם מלחמה ושברה להם את החלומות ואת החיים. כך למשל, גם היו ספרים שנכתבו על מלחמת העצמאות בלי להתייחס למלחמה עצמה, שתיאוריה היו שוליים. בספר שלי אפילו שמתי בפיו של אריה הצייר, דמות פיקטיבית, ביטויים מאוד חזקים נגד המלחמה, כי בצבא שלנו היו גם פציפיסטים, לא רק לוחמנים".
בטרם ניכנס לתוך ספרך, מסקרן מה עמד מאחורי דבריך במכתב לשינה, חברתך דאז, לימים רעייתך - “כבר אהבתי, כתבתי ולחמתי. ואם איהרג, זה לא נורא. מה כבר נותר לעשות בחיים?".
“זה היה ערב העלייה לשיא החרמון, שהיה מופגז כל הזמן על ידי הסורים ושם היו לנו נפגעים מדי כמה ימים. במה שכתבתי באה לביטוי ההרגשה שלי לקראת המשימה המסוכנת עם רצון להקל על חברתי למקרה שאיהרג, חלילה, כדי שהאבל עליי לא יהיה גדול מדי. בגיל 21 היו בי תהיות מה כבר יישאר לי לעשות אם אצא בשלום מכל הסיפור. כמובן שבמשך השנים הפרספקטיבה השתנתה לגמרי".
כמה ממישקה יש בגיבור הספר בעל השם הדומה מיכה?
“בדמות שתלתי כמה מאפיינים שלי שלא רציתי שיהיו בדיוק כמוני, אבל היה לי חשוב שזה יהיה גיבור שאוכל להזדהות איתו. שלא כמוני הוא גולנצ’יק שמעבירים אותו בעל כורחו לחיל הקשר. במציאות הייתי נח"לאי שנלקח בעל כורחו למודיעין, בעקבות הדחתי מקורס טיס לאחר שלא רציתי לשרת כנווט".
יש מעין תעתוע בהתניידות בין דמותך האמיתית לזו המומצאת.
“הכוונה הייתה לא לתעתע. למעשה, התחלתי לכתוב את הספר בגוף ראשון, אבל היה לי ברור שאני לא רוצה לספר על עצמי, כי כשכתבתי על דברים שלא באמת קרו לי, הרגשתי שאני משקר, מה שהפריע לי. המעבר לגוף שלישי אפשר לי ריחוק מסוים. לסיכום - הגיבור כותב רומן ומספר על חייו בגוף ראשון, אבל כותב את הרומן בגוף שלישי".
מה זה עשה לך בגילך הצעיר שאחד המבקרים הילל את ספרך כיצירת מופת? לאן אפשר כבר להתקדם מפסגה שכזאת?
“אין כזה דבר פסגה ואני לא מכיר בפסגות. כל ספר הוא עולם חדש בפני עצמו וההתמודדות עם כל ספר היא התמודדות חדשה. ברור שלאחר כל הספרים שכתבתי אתרגש פחות הן מביקורת טובה והן מביקורת לא טובה, אם כי ביקורת טובה יכולה לעשות טוב לנשמה".
מישקה, מתי אתה כותב את ספריך?
“אני קם בבוקר, שם מים בקומקום, ניגש למחשב, מדליק אותו, מכין קפה, חוזר למחשב וכותב כל היום, מבלי לקרוא מה שכתבתי ביום הקודם, כשאני בתשוקה עצומה להמשיך את מה שעשיתי בו. כשאני מסיים את הטיוטה הראשונה, אני ממשיך יותר בנחת, בלי הלהט של כתיבת הטיוטה".
ניתן להבין שאם מחפשים דמות של סופר מיוסר, זה ממש לא אתה.
“אם הכוונה היא לסופר שיש לו ייסורי כתיבה, אז זה בהחלט לא אני. לא קורה לי שאני מוצא את עצמי מול דף ריק ונתקע. כשאני מרגיש רוויה מסוימת, פוקדים אותי ייסורים מסוג אחר. הכתיבה היא אצלי כמעט טבע שני מאז שבגיל 4 אמא שלי לימדה אותי לקרוא ולכתוב ברוסית, גם קראה לי שירים וסיפרה לי סיפורים. וכשכתבתי על משהו, זו הייתה דרך לשפר את המציאות. הדבר הכי טבעי לי בעולם זה לכתוב".
“חווינו הורים שבורים"
בן־דוד הוא צבר, בן להורים יוצאי מזרח אירופה. לדבריו, פרט לתעודת הזהות, שם נקרא במקור משה, הוא מאז ותמיד מישקה, והוא כתב סיפורי קאובוי בעקבות סרטים שצפה בהם. בן־דוד גדל בגבעת שמואל “בסביבה של ניצולי שואה עם מספר על הזרוע, כשאנחנו, הילדים, חווינו שם הורים שבורים, מה שמאוד חיבר בינינו עם ההבנה כמה המדינה הכרחית להישרדות. מאז הזיקה לנושא השואה קיימת כמעט בכל הספרים שלי".
כשהוא נשאל מה רצה להיות בילדותו בגבעת שמואל ובנעוריו ברמת גן, בן־דוד מפתיע לאמור: “הכי רציתי להיות נהג קטר, כיאה למי שמאוד אהב נסיעות ברכבת, מה שנמשך כשבגרתי וכאיש מוסד נסעתי המון ברכבות ברחבי אירופה. כילד, קסמה לי ההובלה של הרכבת לבד, חשוף לטבע".
כשהשתחרר משירותו הצבאי שימש בן־דוד כשליח קהילתי מטעם ההסתדרות הציונית במילווקי, ארצות הברית, “שם הפעלתי את תנועות הנוער הציוניות", והשלים באותה עת תואר שני בספרות השוואתית באוניברסיטת ויסקונסין. האם היה לו פיתוי להישאר שם?
“אף לא לרגע! התחושה שם שזאת לא הארץ שלי הייתה חזקה אצלי וחזרה כשהסתובבתי באירופה מטעם המוסד ומשפחתי התגוררה אז בבריסל. לא הייתה לי תחושת שייכות. גם עכשיו אני לא חושב ולו לשנייה על דרכון זר. אני לא מתכוון לחיות כפליט אפילו יום אחד ובדעתי למות רק כאן. אם זה יהיה ממוות טבעי, או באיזו מלחמה, זה כבר פחות חשוב".
בשובו מארצות הברית השתקע בן־דוד ב־83’ במושב רמת רזיאל בפרוזדור ירושלים. “לא רציתי חיים מנוכרים בעיר וחיפשתי מקום שיש בו חיי קהילה עם אפשרות לפתוח שם חוות סוסים", מסביר בן־דוד, 71, סב לשבעה נכדים, שבין השאר ניהל בירושלים תיכון למדעים ולאמנויות, את התמקמותו שם עם רעייתו שינה, מטפלת ברפואה סינית ומדריכת צ’י קונג. להם שלושה ילדים. הבכורה, שירי, היא הפסיכולוגית הראשית של בית החולים הדסה; רגב הוא דוקטורנט בפילוסופיה יהודית ועומר - קולנוען.
במשך חמש שנים ניהל בן־דוד בירושלים מתנ"ס ויום לאחר הגשת עבודת הדוקטורט שלו בנושא “רומן מלחמת העצמאות", מה שהפך לספר, הוא החל בקורס הקבלה במוסד.
מה הביא אותך לשם? חיפשת אקשן בחיים?
“זה לא מדויק. עמדתי אז בפני ראשיתה של קריירה אקדמית והרגשתי שלא מתאים לי להינעל בה באמצע שנות ה־30 שלי, כשהעניינים במדינה נראו לי על הפנים עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, מה גם שהאנרגיות שלי היו מעבר לנדרש ממורה לספרות. את עולם המסתורין הכרתי דרך אמא שלי, שבמשך שנים עבדה בשב"כ כמתורגמנית".
אפשר לחשוד בך שהתגייסת למוסד על מנת לצבור נושאים לספריך הבאים?
“במהלך פעילותי במוסד הפסקתי לגמרי את הפעילות הספרותית שלי, אבל כל הזמן רשמתי לעצמי בפתקים רעיונות לסיפורים. בסופו של דבר, כשפרשתי מהמוסד, מצאתי את עצמי עם שקית חומה, שעליה כתבתי ‘סיפורי ריגול קטנים’ וממנה ניזונתי שנים".
“קיבלתי פקודה"
תריסר שנותיו במוסד, שבמהלכן הגיע בו לתפקידים בכירים, לרבות ראש מחלקת המודיעין של יחידת “קיסריה", עומדות בסימן הפרשה המסעירה של ההתנקשות בח’אלד משעל, מראשי החמאס. זה קרה בספטמבר 97’ בעמאן, בירת ירדן, כשמשעל קרס לאחר שאנשי מוסד התיזו לעברו רעל קטלני, איבד את הכרתו והובהל לבית חולים. לבן־דוד הזדמן להיות המלאך המושיע שלו לאחר שלפי דרישת המלך חוסיין הוא היה זה שהביא את סם האנטי־דוט, שהזרקתו למשעל מנעה את הפיכתו לשאהיד. “לא הצלתי את משעל אלא את חיי שני אנשי המוסד שהתנקשו בו ונלכדו בירדן", אומר בן־דוד. “קיבלתי פקודה ולא רק שלא יכולתי לסרב לה, אלא גם הזדהיתי איתה".
“כמובן, לא רק משעל", הוא מוסיף. “הייתי שותף גם להרבה מבצעים אחרים, כולל כאלה שמדינת ישראל לא לקחה עליהם אחריות, אך היה ברור מי עמד מאחוריהם, כולל חיסולו במלטה של פתחי שקאקי, מנהיג הג’יהאד האסלאמי. ברוב המבצעים עסקתי באיסוף מידע".
כלומר, לא היית “קילר".
“הייתי רוב הזמן הקמ"ן, קצין המודיעין של החוליה המבצעית, שנמצא איתה בשטח ומפעיל לוחמים, אבל לא לוחם".
מה דעתך על הוצאת ראשי הארגון מהצללים?
“אני חושב שזה היה דבר בלתי נמנע, ללא קשר אם זה חיובי או שלילי. במציאות של תקשורת אינטרנטית ורשתות חברתיות הכל עובר לא רק מפה לאוזן, אלא גם מהאצבע למקלדת. כעת שמירה בסוד של זהות ראש המוסד היא משהו שלא יכול לעבוד".
מדוע פרשת מהמוסד?
“זה בגלל הבת שלי שירי. כשהתגייסתי למוסד, היא הלכה לכיתה א’ ופתאום רגע לפני שנהייתה חיילת הבנתי שאין לי איך להחזיר את כל הזמן שבתקופה החשאית שלי הייתי אמור להיות איתה. לא רציתי שהמצב הזה יחזור עם בניי. חוץ מזה התגעגעתי לכתיבה".
שקלת מתישהו להיכנס לפוליטיקה?
“לא, למרות שהיו לי הצעות. אומנם כך יכולתי לתרום הרבה למדינה, אבל לא נראה שיש לי העור שאיתו שאפשר להתחכך בפוליטיקה".
מה היה “הכריש"?
“'הכריש’ הוא ספר שבו כתבתי כי הצבא הסדיר של מדינת ישראל ממושכן לטובת משטור ביהודה ושומרון, מה שמונע ממנו להיערך למלחמה אפשרית, לא כל שכן להתכונן למלחמה רב־זירתית. לכן, ‘יצרתי’ בדמיוני את ‘הכריש’, צוללת גרעינית שבסופו של דבר תנצח בשבילנו את המלחמה".
ומחוץ לספר?
“מחוץ לספר העליתי הצעה לחלק את המדינה לקנטונים כדי לאפשר לכל אוכלוסייה לחיות לפי הקודים שלה, כאשר המדינה הפדרטיבית תשלוט בכל".
והרפורמה המשטרית?
“התוכנית הגדולה של הרפורמה המשטרית היא מוגזמת. אבל ההתרכזות בה ובמחאה נגדה גורמת להתעלמות מהבעיות הקיומיות של המדינה. לא מדברים על איראן. לא מדברים על החיזבאללה. לא מדברים על הבעיה הדמוגרפית שמשנה את פני המדינה. זאת, כשכל תשומת הלב מופנית לעילת הסבירות ולוועדה לבחירת שופטים, שאינן מתחרות עם סכנת הגרעין האיראני".
כסופר, לאן מועדות פניך?
“כרגע מתנהלים בנפרד מגעים ליצירת סרטים וסדרות טלוויזיה על פי שלושה מספריי. כבוגר של 20 שנות מגעים בנושא הזה אינני תולה תקוות רבות במגעים הנוכחיים".
