בנג'מין סטיבנסון, "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו", תרגום: דנה אלעזר הלוי, כתר, 400 עמ'
אגתה כריסטי ממשיכה לחיות, וככל הנראה תסרב למות עוד עשורים רבים, גם בזכות העיבודים הקולנועיים שלה - האחרון שבהם, "רדופים בוונציה", מרצד בימים אלה ממש על האקרנים - וגם מפני שהכירה טוב מאחרים את המתכון ליצירת מותחן מושלם, אם לא המציאה אותו בעצמה.
כריסטי מוזכרת בספרו המקסים של בנג'מין סטיבנסון, סופר וסטנדאפיסט אוסטרלי צעיר שמתגלה כאחד מבכירי תלמידיה (וכולם בסופו של דבר היו בניה), גם באחד משמות העט שלה, מרי וסטמקוט, וגם כחברה ב"מועדון הבילוש", אגודה סודית מתחילת שנות ה־30 של מחברי מותחנים כמו ג'ק צ'סטרטון, דורותי ל' סאיירס ורונלד נוקס, שניסח את "עשרת הדיברות לכתיבת ספרות בלשית". המספר של סטיבנסון, ארנסט (ארן) קנינגהם, מתפרנס מפרסום מדריכים מעשיים (לכאורה) לכתיבת ספרי מתח וריגול, ונשען בכל כובד משקלו על כל אחד ואחד מהדיברות של נוקס, כששבועת מועדון הבילוש היא לטוטפות בין עיניו והמוטו של כל העסק: "האם תישבע שבלשיך יחקרו ביסודיות ולעומק את הפשעים שיונחו לפתחם, ויעשו זאת בדרך התבונה והתושייה שוודאי תעניק להם ולא בהסתמכות על כוחות עליונים, אינטואיציה נשית, לחשים וכישופים, צירופי מקרים או המתנה לכוח עליון אקראי?".
נאמן לקוראיו ולמלאכתו, סטיבנסון/קנינגהם מוביל אותנו בדרך חתחתים מופרכת אך מנומקת, מטורללת אך משכנעת וכל הזמן מהנה, שיש בה יותר טוויסטים מסימני פיסוק. אל הסוף מגיעים בחוסר נשימה מוחלט, אבל ההשקעה משתלמת ללא ספק. "אם נצא מכאן בחיים ונוכל למכור את הסיפור שלנו", אומר קנינגהם לקראת הקליימקס של פיצוח התעלומות, "אני חושב שהוליווד די תתרגז אם לא נעשה את זה בספרייה". חדר הספרייה כידוע הוא אחד המקומות החביבים על כריסטי בבואה לכנס את הנפשות הפועלות בספריה כדי לגלות להן "מי עשה את זה" (כלומר מי הרוצח/ת, ברוב המקרים). כאן חדר הספרייה הדליק מעצם טבעו (רמז מהסוג שסטיבנסון וקנינגהם מחלקים לכל אורך הספר כמו ממתקים בליל כל הקדושים) שייך לבית הארחה מושלג באתר סקי. והוליווד כבר התקשרה, אל חשש, וזכויות העיבוד הקולנועי נמכרו לבית ההפקה של HBO.
בניגוד לסרטים המצליחים של ריאן ג'ונסון, "רצח כתוב היטב" ו"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", שהם ביסודם פארודיות מובהקות על סדרת הרקול פוארו של כריסטי, שהדמויות בהן נוטות להיות קריקטורות והטון ההיתולי שלהן גובר על המתח הבלשי, סטיבנסון שומר על כבוד רב יותר לכתביה של כוהנת המתח המנוחה, ולפני הכל מעצב גיבורים שהם בני אדם מורכבים ומעוררי הזדהות. זו הפתעה נעימה כשמדובר בקומיקאי, שלמרבה המזל לא נפל קורבן לבדיחותיו, הרבות (מדי?) גם כך. כריסטי מעולם לא לעגה לדמויותיה כפי שג'ונסון עושה בסרטיו ללא רחמים. כריסטי אהבה את גיבוריה, גם אם תיארה את פוארו כבלגי נמוך בעל ראש ביצה, שפם מגוחך וחשיבות עצמית מופרזת.
סטיבנסון מציג בפנינו דיוקן מלא חום אנושי של משפחה אומללה למדי, שסיפורה טרגי עוד יותר ממה שידוע לחבריה. בעזרת תובנות מחץ כגון "משפחה היא כוח כבידה", "משפחה היא לא כרטיס אשראי" ובעיקר "משפחה לא קשורה לדם שזורם לך בעורקים, משפחה היא האנשים שאתה מוכן להקיז בשבילם דם" - אבל הרבה מעבר להן - הוא מכניס אותנו לעובי הקורה (ובית ההארחה אכן ספון קורות עץ, דליקות אף הן, אופס, זה כל מה שאני אומר, וקנינגהם מציין ש"שמתי לב שאנשים אומרים 'זה כל מה שאני אומר' גם כשהם אומרים הרבה מאוד") של מוסד המשפחה, על כל יופיו וכיעורו, פגמיו ועוצמותיו.
כולם במשפחה של קנינגהם - כולל הוא עצמו - אכן הרגו מישהו. או לא. אם וכאשר הסופר והמספר שלו מהתלים בקוראים, הם הראשונים להודות בכך ולהתריע על כך, בלי לשבור את כללי המשחק ההוגן. לוקח קצת זמן להתרגל להודעות כמו "אנחנו במרחק 72 עמודים מהרצח הבא", מסרים כמו "תירגעו. לא בזבזתי עכשיו שבעים מילים על תיאור מדליה כי אין לה חשיבות", ומשפטים כמו "הייתי קצת עסוק בכמעט למות" או "התעוררתי לקול נקישות רמות על דלתי. ברור שככה התעוררתי. כבר קראתם ספרים מהסוג הזה"; כשמתרגלים, ומתמכרים, מתברר שבעצם לא, לא קראנו ספרים מהסוג הזה. סטיבנסון מנער את הז'אנר, מטלטל ומפלפל אותו, בוחש ומקפיץ, והתוצאה לא רק מרעננת אלא גם מסעירה. זאת חתיכת הישג כשקורבן רצח מכונה "מגפיים ירוקים" (יש הסבר) ורוצח סדרתי עונד את הטייטל "לשון שחורה" (יש הסבר) ויותר מתמיד "הפרפר שמרפרף בכנפיים בטורקיה גורם לטורנדו בברזיל", והכל מתנהל בכאוס מועצם, בוקה ומבולקה ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום - ועדיין אפשר לעקוב אחר ההיגיון שבשיגעון ולגלות שאכפת לנו מכל דמות ודמות ומכל מהלך הזוי שבהזויים וכל תפנית תמוהה שבתמוהות, ולבלוע ברעב כל פירור משולחנו של המספר, שממעיט שלא בצדק בערך עצמו.
הספר מצליח בכל כך הרבה מישורים - גם באמירות מטא־ספרותיות מבריקות על המעשה הספרותי עצמו; גם בהרהורים מעוררי מחשבה על גמישות מוסרית ("יש אנשים שמקבלים מדליות כי הם הרגו אנשים") וצביעות חברתית ("דיני חברות הם בסך הכל שלב נוסף באבולוציה של הנוכלות: הפושעים הם אותם פושעים, הם רק נוסעים במכוניות טובות יותר"); גם בכתיבה מצוינת ("היא כיווצה את לחייה כאילו אכלה משהו רקוב"; "שמתי לב ששפתיה סדוקות מהרוח, כמו שפתיים אופייניות של מטפסי הרים, מתקלפות ומלאות בקיעים, כאילו אפשר לתקוע בהן יתדות ולטפס עליהן") שבמהדורה העברית נעזרת בתרגום מופתי של דנה אלעזר הלוי; וכמובן בבניית עולם שלם, מלא חיים ורגש, גם אם המספר מזהיר מפורשות ש"בספר הזה אין סצנות סקס".