אגתה כריסטי, "רעה תחת השמש", תרגום: מיכל אלפון, עם עובד, 288 עמ'
הו, הגענו סופית ורשמית לימים שבהם גם רצח של אישה צעירה (פחות או יותר) וחפה מפשע (פחות או יותר) - כל עוד הוא מתבצע בספר של אגתה כריסטי משנת 1941, נחשב לבילוי אסקפיסטי מובהק; כלומר, ההתעסקות ברצח ולא המעשה עצמו. ו"רעה תחת השמש", בתרגומה המצוין כתמיד של מיכל אלפון, הוא בהחלט ממתק משובב נפש ומשכיח צרות "אמיתיות"; כל עוד הרעה תחת השמש שמופיעה בשם הספר (בהתייחסות מסוימת לקהלת) היא פריבילגיה של בריטים עשירים וכמה זרים אחרים בממלכה, שנופשים בעצלתיים בריזורט יוקרתי (בזמן שבאירופה מתחוללת מלחמה איומה, שכריסטי כמובן מקפידה להתעלם ממנה). אם תרצו, זה "הלוטוס הלבן" - הפריקוול, או גרסת הטלפון הנייח. עם מנה הגונה של תמימות שאינה מתיישנת ואינה באה על חשבון השיניים החדות של הסיפור.
האם גם באתר מבודד ושופע תפנוקים שכזה יכול להתרחש רצח? אם תשאלו את הרקול פוארו, הבכיר בבלשים (ולו בעיני עצמו) - התשובה ברורה. כשמישהי מציינת שאין סיכוי שבמקום האידילי הזה יצוצו לפתע גופות, מעמיד אותה הבלגי החכם (רגע אחרי שהצהיר שהוא שם כדי ליהנות, "אני בחופשה. אני לא חושב אפילו על פשע") על טעותה, בעודו מצביע על להקות המשתזפים שעל החוף: "הביטו בהם, שרועים בשורות. מה אלה? לא גברים ונשים. אין בהם שום דבר אישי. אלה פשוט - גופות!" פוארו מגדיל ומציין שהמראה הפסטורלי לכאורה מזכיר לו את חדר המתים בפריז, "גופות - מאורגנות על משטחים - כמו אצל הקצב!"; ללמדכם שאפשר להוציא בלשים לחופשה, אבל אי אפשר להוציא מהם את השבב הפנימי שמזהה את החלק האפל של האנושות גם באור השמש העזה.
כריסטי בוחנת בספר את מידת אשמתו של הקורבן בסופו המר, ובמקרה הזה הקורבן היא ארלינה מרשל (לשעבר סטוארט), שחקנית בדימוס ומסחררת מקצועית וסדרתית של ראשי גברים. יש הסבורים כי הרעה תחת השמש איננה אלא מרשל עצמה. "אם תשאל אותי", אומרת לפוארו אחת הנופשות (ושיהיה ברור שהוא לא שאל ולא התכוון לשאול אותה), אמילי ברוסטר, "האישה הזאת היא הרוע בהתגלמותו! היא מושחתת עד היסוד. אני במקרה יודעת עליה לא מעט". נשים מתעבות את מרשל הפתיינית ומייחסות לה בקנאה בלתי מוסתרת כל תכונה שלילית שרק עולה על הדעת, פשוט מפני שניחנה ביופי ובסקס אפיל שהן היו מוכנות לרצוח כדי להעביר אליהן, וכריסטי בלשון המעטה אינה מציעה זווית פמיניסטית או הסתכלות שוחרת סולידריות נשית, עד שהיא מעלה את האפשרות שגברים פגעו במרשל וניצלו אותה יותר ממה שהיא פגעה בהם וניצלה אותם. מעניין לציין שבסרט המוצלח שנעשה על פי הספר ב־1982, אמילי ברוסטר הפכה לרקס ברוסטר, וגילם אותה רודי מקדואל, שהיה חברה הטוב ביותר של שחקנית מפורסמת וטורפת גברים (לכאורה) אחרת - אליזבת טיילור. כך שאם כבר מטנפים על מרשל, שלא רק נשים יעשו את זה.
הסרט אגב הציע כמה שכלולים לעומת הספר, ופתר בדיעבד ליקויים קלים שהיו במקור. פתרון המקרה מוגש בספר בהילוך מואץ מדי. הסרט לקח את הזמן ואף הוסיף טוויסט נחמד ששדרג את הדרמה וחידד את המתח, וגם נתן הזדמנות שאין בספר למרבה הצער, להציץ יותר לעומק במערכת היחסים שבין מרשל ובתה החורגת והמתבגרת. ממש אפשר לשמוע בין הדפים את דיאנה ריג צועקת על לינדה המסכנה, SCRAM! (תתחפפי, בלשון מיושנת). הסרט גם הרחיב את תפקידה של מנהלת המלון, ומיזג אותה בזו של דמות אחרת מהספר, וכך ניתנה למגי סמית המופלאה הזדמנות ללעוס את התפאורה ולגנוב את ההצגה בידיים קשורות. משהו בפתרון התעלומה דומה מדי לזה של "מוות על הנילוס", שפורסם ארבע שנים לפני "רעה תחת השמש"; אבל כל היטפלות לחולשות שבספר תהיה בגדר קטנוניות מוחלטת.
הנאת הקריאה נשמרת בכל שלב ושלב וגוברת מעמוד לעמוד. זה מתחיל בהומור העמוק ובאפיון הדמויות המושלם: הזוג האמריקאי שבו האישה מדברת ללא הפסקה, בעיקר על עצמה, ושואלת שאלות רטוריות, בעיקר על עצמה, והבעל משיב אוטומטית "כן, חמודה" - הם למשל מופת בעיצוב גיבורי משנה בעלילה מושכת מלכתחילה. מונולוג אופייני לדוגמה של גברת גרדנר הוא תאווה לאוזניים: "לבחורות האלה ששוכבות ככה בשמש יצמחו שערות על הרגליים והידיים. אמרתי לאיירין - זאת הבת שלי, מיסיה פוארו. איירין, ככה אמרתי לה, אם תשכבי ככה בשמש, יצמח לך שיער על כל הגוף, שיער על הידיים ושיער על הרגליים ושיער על החזה ואז איך את תיראי, זה מה שאמרתי לה. נכון, אודל?".
כן, חמודה, נכון מאוד! זה ממשיך בדבר הזה שרק כריסטי יודעת ליצור (וכל חקייניה עדיין מנסים בעקבותיה, במידות שונות של הצלחה), הדבר שאולי צריך לקרוא לו פשוט "כריסטיזם" - עולם סגור עם חוקים משלו, קצב משלו והקפדה עוצרת נשימה על פרטים, שהיינו רוצים להיכלא בו ללא אפשרות שחרור, במקרה של הקורא הזה, בכל אופן. אם כבר אי בודד, אז שכריסטי תהיה בו לצדנו ותאיר בפנס הקסם שלה על הדברים הנוראים שבני אדם מסוגלים לעולל זה לזה, ועל האופן שרק בני האדם יכולים לתקן את העוולות של עצמם, למצוא צדק מתחת לשמש ולרקום עתיד טוב יותר על בסיס טעויות העבר. אצל כריסטי אין דיסטופיה, רק אוטופיה. את כל מה שנשבר אפשר לשיטתה לאחות ולשחזר; בעלה היה ארכיאולוג, והיא מן הסתם צפתה בו מרפא עתיקות מרוסקות ומדביק פיסות חרס בדייקנות כירורגית, וגם התבדחה על כך שמפאת מקצועו הוא מגלה בה יותר עניין ככל שהיא מזדקנת. כריסטי מחברת כמובן - באמצעות פוארו - גם את פיסות הפאזל של העלילה, בזו אחר זו, והתוצאה השלמה כל כך משמחת ומנחמת, עד שאפשר לחזור אליה שוב ושוב בלי להשתעמם או לדעת שובע.
פוארו מפרט למשל חלקים בפאזל הספציפי: "היו המספריים שנמצאו על החוף - בקבוק שהושלך מחלון - אמבטיה שאיש לא הודה שמילא - כל אלה כשלעצמם אירועים לגמרי לא מזיקים, אך הם קיבלו חשיבות משום שאיש לא היה מוכן להודות באחריות להם. ומכאן שבהכרח הם חשובים". וזו, רבותיי, שירה צרופה.