בעולם של לפני 7 באוקטובר עוד אפשר היה להאמין שיש אנשים שהפעם האחרונה שבכו הייתה כשמקדונלד'ס הפסיקו לייצר פיצות. כזו היא אחת החברות של מגי, גיבורת “הכול טוב", רומן הביכורים הקורע מצחוק של מוניקה הייזי (ראה אור בעברית, בתרגום מצוין של קטיה בנוביץ', בהוצאת כנרת זמורה־דביר), על גירושים לא פשוטים של בת 28 בטורונטו - מקום קטן מדי להתגרש בו, מתברר, כי כולם איכשהו מכירים את כולם ונתקלים בכולם כל הזמן. כל כך הרבה השתנה כידוע מאז אותה שבת שחורה, אבל קצת לפניה, כשעדיין אפשר ומותר היה להתעסק בדברים הקטנים של החיים וגם בהבלים ממש, ניהלתי שיחה קלה עם הייזי, טורונטאית שחיה ויוצרת בלונדון, שספרה המקסים מגדיר מחדש את המושג שנעשה קצת מאוס מאז, שלא באשמתה כמובן - אסקפיזם. עוד הוכחה לכך (ולא שאנחנו זקוקים להוכחות) שצרות של אחרים תמיד הרבה יותר מצחיקות (ומנחמות) מהצרות שלנו.
הייזי, אדמונית ביישנית במפתיע, בעלת פני בובה שמזכירים את אלה של ג'ואן, המזכירה בסדרה “מד מן" (כריסטינה הנדריקס) - גם הקול הילדותי המתוק משותף לשתיהן - היא בת 35 כעת, מסיימת את ספרה השני (“על קבוצה של חברים יצירתיים"), וכמו מגי, התגרשה גם היא בשנות ה־20 לחייה, חשבה (“לפחות לכמה דקות") שזה סוף העולם, ועשתה לימונצ'לו מהלימון שלה.
היא התחילה לכתוב את הספר בתקופת הסגרים של הקורונה, ולא האמינה לרגע שהתוצאה תהפוך לרב-מכר עולמי. סיפור העכבר ששאג מוכר להייזי אישית גם מניסיונה כתסריטאית בקומדיה הטלוויזיונית הקנדית “שיט'ס קריק", הפקה מיניאטורית שכבשה את העולם כמעט בטעות, סחפה מעריצים וגרפה פרסים למכביר. “היה לנו חדר כותבים מאוד שמח", היא נזכרת, “אבל היינו בטוחים שכמה אנשים בקנדה יראו את זה ויגחכו. מי חשב שבראנו כזאת מפלצת?".
אפרופו חדר כותבים, הייזי אומרת שמבחינתה הכי כיף לעבוד בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים: “לכתוב לבד זה באמת מאוד בודד, כמו בכל הקלישאות. זה רק את ומסך המחשב הריק שבוהה בך בשעמום. בכלל, חברים זה הדבר הכי מחזק ומצמיח שיש לדעתי. הם שם תמיד, ואני לא יכולה בלעדיהם. הם הצילו אותי ואת מגי בתקופת הגירושים והפוסט־פוסט־גירושים, והם המשפחה שלי".
הרקע שלה כתסריטאית עזר לה וגם הפריע לה בעת כתיבת הספר: “בטלוויזיה לא צריך לכתוב תיאורים או מחשבות פנימיות של הדמויות, כי רואים הכל, וכל דבר מתורגם לפעולה ולא למחשבה. כך יצא שכתבתי עשרות אלפי מילים בלי תיאור אחד, והעורכת שלי החזירה לי את הטקסט עם בקשה להוסיף תיאורים. אני כתבתי כאילו שיש שם מצלמה, ולקח לי זמן ללמוד ולהבין שאני צריכה להיות המצלמה של הקוראים".
מגי עוברת בספר סוג של התמוטטות עצבים מתמשכת. היא מבינה שאי אפשר בלי קלישאות (“את לא שבורה רק כי מישהו ניסה לשבור אותך") ומעדיפה מדיטציית תיעוב של הגרוש, זה שלכבודו הייתה שואבת אבק כדי שיוכלו לעשות סקס על השטיח (“הנה גבר שהבטיח לאהוב אותך ושיקר. הנה גבר שגנב את החתולה שלך") על פני “להיות במודעות לעלים על האדמה, לריחות ולצלילים ברחוב". הייזי מגלה ש"הרוב בספר מומצא. הגרוש שלי באמת לקח את החתולה, אבל היא הייתה יותר שלו מאשר שלי. הכתיבה לא הייתה קטע תרפויטי במקרה הזה. בשביל תרפיה הלכתי לטיפול; בכתיבה רציתי בעיקר ליהנות, גם מהכאב. ומתברר שיש הומור בכל כאב ובכל סיטואציה שנראית כמו סוף העולם באותו רגע.
"ההומור הזה מציל חיים, לגמרי, והוא תמיד מפתיע, אם כי משהו בירכתי המוח שלך תמיד אומר לך שזה לא באמת סוף העולם ושתירגעי כבר, נודניקית. ששיברון לב הוא לא מאוד שונה מקלקול קיבה למשל: את מקיאה את נשמתך כל הלילה וחושבת שזה לא ייגמר לעולם ושתבלי את שארית חייך בשירותים, אבל את גם יודעת שזה לא יקרה ושעוד מעט תרגישי הרבה יותר טוב. יכול להיות שאנחנו קצת מתענגים על הדרמה לפעמים, על הסבל הזה שמה פתאום נפל עלינו וכמה זה לא מגיע לנו וכו', אבל בסופו של דבר אנחנו יצורים סתגלנים שנופלים וקמים וצוחקים משטויות וגם ממשברים, ומשתעממים מעצמנו אחרי שלב מסוים, כי אנחנו דור שעושה עניין מעצמו יותר ממה שצריך.
"האמת שהיה לי חשוב גם לכתוב ספר מהסוג שלא היה לי כגרושה צעירה, כשהייתי צריכה אותו ממש. בסרטים תמיד יש איזו דיאן קיטון או דיאן ליין ואולי גם דיאן קרוגר, תמיד דיאן, אישה מטופחת בגיל העמידה, כזו שלבושה בחליפת מכנסיים יקרה ויודעת להתאים את היין המושלם לכל מנה, שמתמודדת עם גירושים באלגנטיות קרירה. או שיש ‘קרמר נגד קרמר'. אבל כשאת צעירה ומבולבלת, בלי ילדים ובלי פרוטה ומגששת בחשיכה, את זקוקה לגורמי התייחסות אחרים, ואני מקווה שאולי תרמתי אחד כזה לגרושות הצעירות שבדרך".
חברים ב"הכול טוב" מנסים להכיר למגי אחים ואחיות לחוויית הגירושים (“לפעמים הרגשתי שהם עורמים את כל הגופות בערימה אחת, כדי שלא כל הכפר יידבק במגיפה"). אבל מגי מודה באומץ ש"הפעילות היחידה שאי־פעם עניינה אותי באמת הייתה לשבת עם החברים שלי באור מחמיא, לאכול ולדבר על מי רוצה לנשק אותנו, ומה אנחנו לובשים בזמן שהם רוצים".
מבחינה פוליטית, מגי מסבירה, “אני מזדהה עם השמאל, ועד עכשיו זה התבטא בעיקר בחתימה על עצומות, ובתרומה של סכומים קטנים לאנשים שעובדים יותר קשה ממני בניסיון לפתור בעיות, או השתתפות בהפגנות בניסיון לתמוך באנשים שאלה הבעיות שלהם". ובגוגל היא מחפשת דברים כמו: ג'וני מיטשל חיה? ניקול קידמן מתגרשת? דיכאון וגינלי - יש דבר כזה? וכמובן “אימוני כושר בפחות מעשר דקות".
וזה, שוב, העולם של לפני 7 באוקטובר בקליפת אגוז.