אוסף הסיפורים הקצרים ("ועוד קצת") של יוני להב הוא הזדמנות לעשות היכרות מחודשת עם הסאטיריקן המוכשר שרואה דברים קצת אחרת, בזמנים שבהם הספינה נטרפת ובכלל.

דויד גרוסמן בן 70: ספר חדש חוזר אל יצירותיו הראשונות
ברברה סטרייסנד: לא מה שחשבתם, וגם לא מה שהיא חשבה

יוני להב, “הפיצוציה שהשתגעה", הוצאה מוכרת, 106 עמ'

המציאות היא דמות בפני עצמה בסיפורים של יוני להב. לפעמים היא דופקת בדלת, לעתים נכנסת מהחלון. אבל בעצם, גם כשהיא מופיעה, זאת לא בהכרח היא. כך למשל בסיפור “הרכבת הקלה". “ואז המציאות דפקה בדלת. תודה לאל. מיהרתי אליה אסיר תודה ופתחתי אותה בתנופה. אבל זו לא הייתה המציאות, זה היה ילד מתרים מחלום אחר".

בסיפור “הווה נצחי", המספר רודף אחרי אהובתו, ובעודה מתרחקת הוא מבין שנקלע ל"מין אזור בתוך המציאות, שבו ההווה אינו קפוא בזמן ובמרחב אלא דווקא רגע דינמי שזז ומתקדם כל הזמן בתוך האינזמן". המספר נתקע בהווה נצחי. “אני סועד את ארוחותיי במשך עידני קרח שלמים, וצופה בסדרה שנמשכת הרבה מעבר לכיבויו הסופי של היקום, ורק אורה הגווע עוד מהבהב מבעד לחרכים". האור במקרה הזה הוא אורה של האהובה הנעלמת, שנבלעה “בחרכים המעושנים של האופק".

הפסקה הגנרית בתחילת הספר, שמובאת בכל ספר מטעמים משפטיים - “כל קשר בין תוכני הספר לאירועים שהתרחשו במציאות (...) מקרי בהחלט" - מקבלת כאן עוקץ קומי היסטרי במיוחד.

ב"הרכבת הקלה", האחיינית של המספר מספרת לו “דברים לא נכונים" ומסבירה ש"שום דבר לא נכון. מותר להגזים כי ממילא הכל כבר מוגזם. או משהו כזה". זה מכעיס את המספר. “התבוננתי שוב בעמק וחשתי שהוא מתמלא בשקרים. אין יעלים כסופים. אין שפנים זוהרים בפרוות זהב, שהציצו מעבר לסלעים עם גוריהם שהצטרפו אליהם ולטשו בי עיניים סקרניות. אין פיות, כולל זו שישבה לי על הכתף בזמן שהתווכחתי עם השפנים".

כיף להציץ ולהיפגע מהיקום הסיפורי של להב, המגדיר את עצמו על גב העטיפה כמי ש"זכה בפרס הנוסע המתמיד בקו 64 וכמעט עבר אודישן ב'כוכב נולד'". להב הוא סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ומשורר מהמקוריים והמעניינים - ובעיקר המצחיקים - שצמחו פה (ולא סתם צמחו, אלא “בערוגות רחביה", כמו ביבי, שצמח פרא וזוכה לאזכור מפתיע). הוא פלרטט בעבר עם המיינסטרים, למשל בקומדיה הקורעת “כולם היו בני חוץ מנעמי (או חופי שוויצריה)" שכתב עם דניאל לפין, ושתפחה מהצגת סטודנטים לשלאגר שובר קופות ב"אזרחות", אבל נדמה שתמיד פרח בשוליים (במופעי קיצון כמו ה"פריק שואו"), מבחירה אומנם, ובכל זאת איכשהו לא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו וקצת נעלם מתחת לרדאר, או כמו האהובה ההיא, נבלע מבעד לחרכי הרייטינג. האוסף הקצר אך העשיר הזה הוא הזדמנות משמחת לעשות איתו היכרות מחודשת, גם בעודו תוהה "למה לא להיות חריג קונצנזוסיאלי, למה לא להיות פאמילייארי".

החרכים שבהם נבלעה האהובה היו מעושנים, כזכור. קל לדמיין את כל 60 הקטעים שבספר (חלקם הגיגונים על גבול ההייקו, או פרגמנטים לא גמורים של משהו לא מוגדר, וקצתם בני דודים רחוקים מאוד ומופרעים לגמרי של אליס מונרו, אם כי להב ומונרו יחלקו על כך מן הסתם) נוצרים - וגם נקראים - בעזרתו של ג'וינט שמנמן או כל חומר משנה תודעה שהוא. קוראים במצב סחי עשויים לקרוא לספר “הזוי", אבל אפילו הם יבינו שבמיטבו הוא צלול ומדויק מאין כמוהו, ורואה דברים שאחרים לא רואים, עם או בלי עשן. ככה זה עם ההזיות האיכותיות ביותר.

לא רק הפיצוצייה השתגעה בסיפור שהעניק לקובץ את שמו; העולם כולו השתגע. זה לא חדש כמובן, אבל להב נכנס בשיגעון הזה בעוצמה פיוטית ופסיכדלית מעוררת התפעלות, אימה, צחוק ורתיעה, לפעמים בעת ובעונה אחת. אפוקליפסה עכשיו, וכאן.
 
הנה הסיפור “דיאלוג בחשיכה" במלואו, מטעם הסנגוריה.

הלכתי עם רעייתי ושתי הדודניות שלי למוזיאון הילדים בחולון, ל"דיאלוג בחשיכה". נכנסים שם לחלל חשוך לחלוטין שבתוכו יש עוד חללים, תועים בג'ונגל, עולים על סירה, נקלעים לסערה, שומעים מוזיקה באמצעות הישבן ונחבטים בשוורים. זו הייתה חוויה מאוד מעשירה. דודניותיי בנות התשע והאחת עשרה צחקו הרבה, החזיקו לנו את הידיים והחזיקו לאנשים אחרים את הידיים שגם החזיקו לי את הידיים. בשלב מסוים לא הייתי בטוח עם מי אני. מדי פעם ביררתי בצעקות ושמעתי קולות קרובים או רחוקים שאישרו או לא אישרו אותי, ולבסוף, כשיצאנו, הייתי עם אישה חדשה ושני בנים בני עשר ושתים עשרה. לאישה קראו ציפי ולי קראו מנשה. הסתבר לי שאני עובד בחברת החשמל.

אז נסענו הביתה לראשון במיצובישי שלי. פעם גרתי בגבעתיים והייתה לי פיאט פונטו מעפנה. אבל הזיכרונות האלו הולכים ומתפוגגים לי. פתאום חשוב לי שיש מופע של עומר אדם באמפי ראשון.

עומר אדם אגב מופיע גם כ"אודם עמרם" בסיפור אחר, “אגזוסוס", שנפתח במילים: “יש זמנים בהם האונייה נטרפת".

השכנים הקשישים של המספר באחד הסיפורים מפנקים אותו בתה יסמין ועוגיות עבדי ואז מתנפלים עליו ומוכרים את איבריו הפנימיים, בקטנה מה שנקרא. ובסיפור אחר עולה המספר על טריק קיומי. “מאז אני חותך הצידה ופוסע בדרכים צדדיות ובמשעולים לא סלולים. כי אין גאולה מלפנים".

ב"שיחה דמיונית עם מואיז בן הרוש" (הכוונה כנראה למשורר מואיז בן הראש) מגיע להב לדבר הקרוב ביותר לווידוי אוטוביוגרפי מחאתי, שונה במופגן משאר מרכיבי הספר, שבו הוא מנער בפורמט של שיר ראפ את השד העדתי (“גם אני מרוקאי דפוק ממוצא וינאי") ובאותה הזדמנות עוד כמה וכמה שדים שמציקים לו (“אני לא מזדעק... אני סתם מצטעק"). “חריגות היא מקצוע (...) לא צריך להיות הומו בשביל להיות עקום (...) מה עזר לי ילד שמנת אם השמנת אף פעם לא הייתה בשבילי (...) גדלתי במעברה המטופחת של הניכור הבין דורי. שפכו עליי די־די־טי מתנשא ואפילו את זכות הנחשלות לקחו ממני. אסור לי להיות ממורמר כי אני פריבילגי. אסור לי להיות מזרחי כי אני אשכנזי. גם אני רוצה לצעוק לחם עבודה (...) רציתי כל בוקר למות בחדוות השמנת והתות. אבא שואה ואמא תקומה, משפחת מהגרים אירופאיים מוזרה, תמיד עם מזוודה (...) ככה זה עם ציונות מואיז, היא לא טובה לאף אחד, חוץ מאלה שלהם היא מאוד טובה (...) מה יתקן אותך, אולי תאמץ ציפור נפש מחמד. אולי תכיר כבר בגילך (...) לא צריך לצעוק בשביל צעקה".

צריך או לא, ירצה או לא, הצעקה הזאת תמשיך להדהד עוד זמן מה. לפחות אצל הקורא הזה. 