חודשים ספורים חלפו מאז ראה אור "מרוב אהבה", כינוס שירי אהבה פרי יצירתה של מיכל סנונית שפורסמו במשך השנים, לצד שירים חדשים. ואז הגיע ה־7 באוקטובר ומיד אחריו, מתוך החושך הגדול, נכתב והודפס "שירת אוקטובר 7.10.23" (ציפור הוצאה לאור).
"בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות": כל מה שלא רציתם לדעת על חנוך לוין
זו, אולי, תמצית הפערים שמציאות חיינו נושאת איתה. "כאשר ספרי 'מרוב אהבה' ראה אור, לא חלמתי אז שעוד מעט קט יפרצו מתוכי שירי הזוועות שפקדונו. ה־7 באוקטובר היה מהלומה בלתי צפויה לכולנו", אומרת סנונית. "יישובי עוטף עזה שילמו על כך מחיר בחייהם ובהרס בתיהם. העם כולו נרתם להגנת הדרום, הצפון, והסוף אינו נראה לעין. כל אדם שהיה עסוק בענייניו הפרטיים עד לאותו תאריך אומלל, התהפך עליו עולמו, וכל מעייניו, בטן ולב וכל חלקי הגוף כאבו את כאב תושבי העוטף, הנרצחים והחטופים, והחורבן הסביבתי שלא נראה עוד כמותו. בשירים אלה לא אני במרכז, לא נפשי הומת האהבה. המלחמה הארורה נתנה בכתיבתי את אותותיה והשירים – לתחושתי – הפכו להיות שירי העם כולו, איש־איש ומכאובו, איש ואישה ואסונם".
הספר הזה, אומרת סנונית, נולד בלא יודעין. לאחר פרוץ המלחמה הטלפון בביתה שבלב תל אביב צלצל. היא נשאלה אם כתבה משהו על המלחמה ותוכל לקרוא אותו במפגש משוררים. סנונית סירבה, ואז, כפי שהיא מתארת, השירים הכתיבו את עצמם. אחרי חמישה ימים של תדהמה ופה פעור שאינו יכול לשוב לקדמותו, בא לעולם השיר הראשון. "הקשבתי להם והם הכתיבו לי את אשר היה להם לומר", היא מסבירה. "בבוא היום, כאשר יגליד הפצע והצלקות תישארנה חרוטות בנפש ובגוף, תהיה שירת אוקטובר 2023 עדות לכל אשר אירע ולא יישכח לעד".
השיר "הוא שהיה'' הוא ראשון מבין 20 השירים שבאו אחריו:
"הָיְתָה אִשָּׁה וְהָיָה אִישׁ וְהָיוּ יְלָדִים/ הָיָה צְחוֹק הָיָה בֶּכִי הָיוּ חַיִּים/ וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה/ וְהָרוּחַ שִׁיְטָּה בֵּין הָעֲנָפִים/ וּמִישֶׁהוּ אָמַר לְמִישֶׁהוּ הַחַיִּים יָפִים.//
וְרָחֵל לֹא בִּכְּתָה אֶת בָּנֶיהָ/ וּמִנֶּגֶד עַל הַר נְבוֹ/ רָאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֵלֶיהָ בָּאוּ/ כִּי הָיָה לְאָן לָבוֹא.//
אֲבָל מָה שֶׁהָיָה שׁוּב לֹא יִהְיֶה/ הַשִּׁטָּה אֶת רֹאשָׁהּ הִרְכִּינָה/ הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט לִבְלִי רַחֵם/ וְכָל שַׂעֲרָה הִלְבִּינָה.//
נְעֶקָּר הַגּוּף, הָרֶחֶם נִתְלָשׁ/ אֵשׁ אָחֲזָה בַּחֲדָרִים/
אֱלֹהִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעַסֵּק/ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים./ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.//
וְלֹא נֹאמַר דָּבָר/ מִפְּאַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ/ כֵּיצַד רָאשֵׁי הָעָם/ הִפְנוּ גַּם גַּב גַּם עֹרֶף.//
הָיוּ אִשָּׁה וְאִישׁ וְתִינוֹק וְקָשִׁישׁ/ וְעַכְשָׁו כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים קַדִּישׁ.//
וּמָה שֶׁהָיָה כְּבָר לֹא יִהְיֶה/ הַשִּׁטָּה לֹא תִּפְרַח/ הַשּׁוֹחֵט כְּבָר שָׁחַט/ וְכָל הָעוֹלָם בּוֹכֶה".
"הכתיבה היא הלא נודע"
סנונית נולדה וגדלה בקיבוץ עין החורש, נישאה וילדה את שלושת ילדיה. היא למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. במשך השנים הייתה רועת צאן ומטפלת בילדים, עיתונאית ב"על המשמר" בו ערכה את מדור התרבות והאמנות ואת מוספו השבועי "חותם". ספר השירים הראשון שלה, "עיניים בראי", ראה אור בשנת 1966, ואחריו הגיעה יצירה ענפה. "הכתיבה עבורי היא הלא נודע. הרווח שבין השורות. הנסתר שמבקש לבקוע לעולם. השירה היא התערטלות פנימית. היא יכולה להיות דרמטית או לירית, אבל היא לעולם אינטימית. וככל שהיא אישית יותר, היא קולעת יותר ללבם של רבים. השיר הכתוב נפרד מכותבו ושייך לקורא אותו", אומרת סנונית.
עשרות ספרי השירה שכתבה, ספרי הילדים, השקות ברחבי העולם ועוד פעילות ספרותית נרחבת הפכו את סנונית במרוצת השנים לשגרירה ספרותית של ישראל. "בוא וחבק אותי", "יד ביד עם אלוהים", למשל, נמכרו במאות אלפי עותקים ברחבי העולם. אלו הצטרפו אל ספרה "ציפור הנפש" שתורגם ל־49 שפות והפך לרב־מכר עולמי, דבר שעדיין מעורר בה פליאה.
עם השנים זכתה בפרס קרן תל אביב ע"ש יהושע רבינוביץ, בפרס ראש הממשלה לשנת 2005, בפרס לשירה ע"ש רנה לי על ספר שיריה "אני אומרת זאת מאהבה" (מודן, 2013).
"מה שקרה ל'ציפור הנפש' היה הפתעה מוחלטת עבורי. ללא יחצנות, או פרסומת, אנשים ראו בחנויות וחטפו. עד אז פרסמתי לא מעט ספרים. כולם התקבלו בחום, גם ספרי השירה גם ספרי הילדים. שום הוצאה לא החזירה לי מעולם כתב יד. והנה, את הספר הזה סירבו כל ההוצאות להוציא. אמרו: 'ילדים לא יבינו, מבוגרים זה לא יעניין'. עד אשר הוצאת 'מסדה' בראשותו של יואב ברש, החליטה 'לקחת סיכון'. השאר היסטוריה. עליי לציין כמובן את איוריה של נעמה גולומב. היא הבינה את הראש שלי. אמרתי לה לעשות את הציפור פשוטה לגמרי, והיא בידה המוכשרת, נתנה לה את הקו שאין בלתו".
היא ביקרה, כאמור, בקצוות עולם. בירידים ופסטיבלים ביפן, סין, אנגליה, איטליה, גרמניה, בורמה, סלובקיה, טורקיה, הולנד, פלמה דה מיורקה ועוד. "היו גם מקומות שסירבתי כי כבר היה לי מוגזם להיות תיירת מחוץ לארצי. ארבעה מספרי תורגמו ואחרי הכל תמיד הופתעתי ועדיין אני מופתעת 'על מה המהומה'. הספר 'ציפור הנפש' עכשיו בהכנה לתרגום ביוון – השפה ה־50", היא אומרת.
הציפור יכלה להיוולד בעוד מקומות?
"אני תמיד מציינת בחו"ל שהציפור יכלה להיוולד רק בישראל, ונותנת לכך הסברים ציוניים. המולדת שלי היא השפה העברית ואני חייבת לחיות כאן. אגב, את הספר 'ציפור הנפש' לאנגלית אני תרגמתי. המו"ל באנגליה אמר שאין ביטוי כזה באנגלית, אבל החליט ללכת על זה והביטוי השתרש מעצמו, 'The Soul Bird', כאילו באופן טבעי. אני קוראת לזה 'הארה'".
"תפסיקי לחלום"
הישרדות
לִשְׂרֹד
זֶה לָצוּף
בֵּין הַכְּאֵבִים
ולהישאר
בַּחַיִּים
(מתוך "שירת אוקטובר")
"שירת אוקטובר 7.10.23" מתכתב לא רק עם האסון הגדול שפקד אותנו כי אם גם עם המקורות ועם משוררות ומשוררים כמו לאה גולדברג, חנה סנש, ביאליק וחיים גורי. "כולם כאחד נכנסו לשירים מבלי משים אבל בנוכחות כמו היסטורית התאחדו באירוע המזעזע מכל שפקד אותנו", היא אומרת. "הם התכנסו יחדיו מעליהם, ללא ידיעתי. בשעת הכתיבה אני לא חושבת על השיר הנכתב. הוא כותב את עצמו, גם אין לי כמעט מחיקות. בשירת אוקטובר לא היו לי כלל מחיקות. אגב גם 'ציפור הנפש' כפי שנכתב לראשונה, זה מה שפורסם. בספרי השירה שלי יש הרבה קונוטציות והזדהות עם דמויות תנ"כיות: רחל, לאה, הגר, מיכל, קין והבל, שאול, שלמה ועוד. עיקר ההזדהות שלי היא עם דמויות מקופחות, כמו הגר – 'עד עולם מדבר, הגר', לאה – 'בשוכבי ובקומי אני שומעת את בכיה של לאה', הבל וקין – 'הבל הייתי וקין אני'. בשיר זה קין הוא הקורבן, כי הבל נגאל במותו ואילו קין כל חייו נושא את אות קין על מצחו ואין לו גאולה עד אחרית ימיו".
"הַגֶּרְנִיקָה שֶׁלִּי דָּמְמָה מָנוֹעַ/ הַזְעָקָה בְּשִׁיפּוּלֵי בִּטְנָה/ בַּחֶדֶר הַמּוּגָן/ וְפִּיקָסוֹ אוֹרֵז אֶת חֲפָצָיו/ וְקָד קִדָּה בִּפְנֵי/ הַיְּצִירָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל רֹעַ הָאָדָם. //
גְּדוֹל אָמָּנֵי הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים//
מַשְׁפִּיל עֵינָיו" (מתוך "שירת אוקטובר")
"אישה אחת אהבה לרקום לילה ויום לילה ויום", כתבת בספרך "רוקמת החלומות" שראה אור בהוצאת מודן. אפשר לחלום גם בזמנים כאלה, בצוק העיתים?
"מאז שיצאתי לאוויר העולם ועד היום, אני חולמת ומעופפת בעולמות אחרים. אמא שלי, לאורך כל שנות ילדותי, הייתה נוזפת בי: 'מיכלי, תפסיקי לחלום, תרדי מעננים'. אבל המציאות אף פעם לא הייתה זרה לי, חיי עם בני משפחתי וחבריי, המציאות הישראלית – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מכל ישותי ועולמי. אבל בחלומות, שם אני פורשת את כנפי הציפור שלי ועפה בין שמיים וארץ. בספרי 'רוקמת החלומות' שהוא למבוגרים ולילדים גם יחד, החלומות הם הגיבורים, הם החיים האמיתיים. עכשיו, אחרי האסון שפקד אותנו, נעלמו החלומות. שוב אינני חולמת. הכאב והצער הדבירו את החלומות. האם ישובו אי מתי? קשה לי להאמין".