כשהיהלומן תומר צבן, לוחם לשעבר ביחידת המסתערבים שמשון, ישב לכתוב את ספרו השני, שעוסק בחוויותיו בעזה, הוא תיאר בו מפגש שהיה לו עם פלסטיני מירדן בכנס יהלומנים באנטוורפן שבבלגיה: “התחלנו לדבר גם על השלום בין המדינות, וכששאלתי אותו איך הוא רואה את העתיד, הוא ענה לי בנינוחות תשובה שהקפיאה את דמי ולא עזבה אותי: ‘אתם, הישראלים, חזקים עכשיו וארצות הברית מאחוריכם, אבל ברגע שנרגיש שאתם חלשים – ניכנס אליכם ונשחט את כולכם'".
מהבדידות ועד הצניחה באירופה: ספר חדש שופך אור על חנה סנש
הספר שחשף: "פעלה מחתרת סודית שחיסלה עשרות נאצים בסתר"
בצירוף מקרים מצמרר, כשצבן סיים לכתוב את הספר וכשהוא היה בשלבי עריכה סופיים – התרחשו מאורעות ה־7 באוקטובר והספר, שיכול היה בקלות למלא עונה שלמה של “פאודה", הפך להיות אקטואלי ואותו משפט של הפלסטיני קיבל משמעות טרגית. “תראה איזה עולם אירוני ומוזר. את הספר כתבתי לפני ה־7 באוקטובר, וכשעשו את העריכה של הספר באוקטובר, נכנסתי לראות את ה'סוף דבר' שבו היו מסקנות שכתבתי מחוויותיי, וראיתי שזה דומה בצורה מצמררת למה שקרה באותה שבת. להגיד לך שזה הפתיע אותי? לא", אומר צבן.
“לא חשבתי שבצד השני יש אנשים אחרים. תראה, באחד המבצעים שבהם השתתפתי שכבתי עם נשק צלפים בבוידעם באמצע רפיח במשך חמישה ימים במטרה לחסל מישהו ספציפי. בכל יום בסביבות 2 בלילה הייתי יוצא מהבוידעם כדי לקבל הדרכה, מזון וכו', ובסביבות 4 בבוקר הייתי חוזר. ביום הרביעי, מרוב עייפות, נעצמו לי העיניים לרבע שעה, וכשהתעוררתי בבהלה קלטתי שישה רעולי פנים נעים לכיוון הבניין שאני נמצא בתוכו. הייתי בטוח שזיהו אותי, אז יצאתי החוצה ולקחתי את הנשק. נכנסתי לתוך פינה צדדית בקומה מעליהם. ראיתי שהם עשו משפט לרעול פנים, חקרו אותו והתחילו לדקור אותו. ראיתי את ההוצאה להורג במרחק של שישה מטרים ממני. ואז קרה משהו ששינה אצלי המון דברים: אחרי שהם הרגו אותו, הם התחילו לחתוך את הגופה לחלקים. הסתכלתי עליהם וראיתי שהם נהנים מזה.
זה חזר אליי בבום גדול כשהיה בשנת 2000 את הלינץ' ברמאללה. יש משהו בבסיס הפרימיטיבי שלהם שצריך את המגע עם הדם, את הלנבור באנשים ולחתוך אותם. ואז הגיע ה־7 באוקטובר וראינו זאת ביתר שאת".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
“הייתי בסוף שבוע במלון בהרי ירושלים. קמתי בבוקר, שמעתי את הרקטות נורות מרצועת עזה והבנתי מה קרה. להגיד לך שזה הפתיע אותי? אם מחר או מחרתיים בג'נין יהיה כוח גדול שיהיה לו את היכולות שלחמאס היו, הם יעשו זאת גם בעפולה".
“אין עם מי לשתף"
השיחה עם צבן (54) שואבת את השומע לפאתי עזה של שנות ה־80 וה־90, התקופה שבה צבן נשם וחי את הרצועה, וביתר שאת בימי האינתיפאדה הראשונה. לפני שאני מספיק לשאול משהו, הוא כבר מספר על מבצע חשאי ועל עוד מבצע מסוכן, על חלקם סיפר בספרו הראשון “עמוק בעזה" (2022) ובספרו השני “בליבה של עזה", שיצא לאחרונה, שניהם בהוצאת כנרת זמורה־דביר. “לפני כמה שנים ישבתי לכתוב את הפרק הראשון של הספר הראשון ולא סיפרתי לאף אחד", הוא אומר. "הייתי צריך לפרוק מהנפש הרבה דברים. בעצם אין לך עם מי לדבר כי חוץ מהחבר'ה שהיו איתך שם – אתה די בודד, אין לך את מי לשתף. אז התחלתי לכתוב.
בשלב מסוים צביקה, חברי הטוב ליחידה, נפטר במפתיע והחלטתי שאני רוצה להוציא את מה שכתבתי לעצמי – כספר. בשלב מסוים גם שודרה הסדרה ‘פאודה' וכשהילדים שלי, שצופים בה, ניגשו אליי ושאלו: ‘אבא, אתה היית מסתערב, למה לא סיפרת לנו את כל מה שחווית?', לא הייתה לי תשובה אז החלטתי לכתוב את הספר גם בשביל הילדים שלי, וגם בשביל הילדים של צביקה שלא יודעים מה הוא עשה. החלטתי לפתוח את העולם הזה".
כמה היה לך קשה לפתוח צלקות ישנות?
“זה היה קשה, זה סוג של פוסט־טראומה. אתה סוגר את מה שעברת בתוך קופסה וממשיך את החיים שלך, אבל יש רגעים בחיים, דווקא כשאתה במקום שקט ושליו, שהקופסה נפתחת. בהתחלה היה לי קשה להתמודד עם הסיפורים האלה. בהתחלה חשבתי שזה רק הקטע שלי, אבל כשראיתי ראיון עם ליאור רז מ'פאודה' שסיפר על הפוסט־טראומה שלו, הבנתי שזה משותף לכולם. אני בקשר טוב עם ליאור ועם אבי יששכרוף שיצר איתו את הסדרה וגם היה לוחם. הסדרה שמה את הדברים על השולחן. בתקופה שלנו לא ידעו מה זה פוסט־טראומה. היה את המונח ‘הלם קרב' אבל לא באמת הבינו מה זה אומר".
“מציאות חדשה"
לדברי צבן, אחרי שהוציא את הספר הראשון, הדרך לספר השני הייתה מהירה: “זה כמו ברז סיפורים, שברגע שהוא נפתח הסיפורים זורמים. הספר השני והחדש בא ממקום אחר. כלומר, אומנם הוא עדיין מספר סיפורים מאותה תקופה, אבל הספר הראשון היה מעין ברז סגור שמטפטף ובספר השני פתאום השיבר נפתח. הספר הראשון הפך לרב־מכר ולא תיארתי לעצמי שהוא יזכה לכזו הצלחה כי כתבתי את זה לעצמי".
הכתיבה הזו תרפויטית עבורך?
“מאוד. אתה חוזר לנקודות שישבו עליך, ושלא תטעה, הנפש מתמוטטת מלחזור לסיפורים האלה. זה קשה מאוד. אתה לא מבין מה עובר עליך ולאט־לאט אתה מתחזק וחוזר לתלם. אצלנו ביחידה היו כאלה שנעלמו ועזבו את הארץ, היו כאלה שחיו עם פחדים נוראיים והיו כאלה, כמוני, שסגרו את הקופסה והמשיכו הלאה. לפעמים אתה שומע סיפור על שני אנשים שהתווכחו על חניה ואחד מהם הוציא אקדח, אבל אתה לא יודע מי היה האדם השני ומה הקופסה שנפתחה אצלו. אחד מהחברים ביחידה התווכח עם מישהו על עגלה בסופר וכמעט התפוצץ על הבן אדם, והוא סיפר שאלמלא הילדה הקטנה שלו הייתה לידו ועצרה אותו, זה יכול היה להסתיים באסון".
“בליבה של עזה - מיומנו של מסתערב" מקבץ את חוויותיו האישיות של צבן כמסתערב ביחידת שמשון בתחילת שנות ה־90. בגלבייה לבנה ובשפם, וגם באין־ספור תחפושות הסוואה אחרות, הוא למד להיטמע באוכלוסייה המקומית ברצועת עזה ולהכיר את התושבים שם. לצד מעשי גבורה נועזים ומסמרי שיער, חושף צבן בספר גם רגעים אנושיים ונוגעים ללב, המדגישים את הפער הבלתי נתפס בין ההצלחות בשטח לשריטות הנותרות בנפש לעד. “אחד מהדברים ששימחו אותי מאוד כשכתבתי את הספרים זה שזה הגיע ללוחמים מיחידות המסתערבים. הם חזרו אליי ואמרו לי: ‘אני מרגיש כאילו כתבו את הספר עלינו', כאילו לא עבר זמן מאז התקופה שאני הייתי מסתערב. זה מרגש אותי", הוא אומר. “הספר גרם לאנשים להסתכל עליהם אחרת, מעבר לזה שזה יצר גאווה גדולה ליחידת שמשון. חבר'ה לפני הכניסה לעזה שולחים לי וואטסאפים על הספר ושואלים אותי איך נראית עזה כי הם לא נלחמו אף פעם בעזה".
מה אתה אומר להם?
“בתור לוחמים הם עושים את העבודה ולמדו את רצועת עזה. אני בעיקר אומר להם ממה צריך להיזהר שם. נוצרת כרגע מציאות חדשה שצריך לראות איך היא תיראה. החבר'ה האלה חלקם ישתחררו וחלקם יתחילו אולי להחזיק קו בעזה. אין לי משהו ספציפי להגיד להם, אבל אני מאוד גאה בהם".
ספק לנו הצצה לאחד המבצעים שאתה חושף בספר החדש.
“בפרק ‘לא מסכנים חפים מפשע' אני כותב על מחבל שהיה המלך של מחנות המרכז בעזה. ידו הייתה כמעט בכל דבר, בפיגועים ובכספים. הוא היה נערץ מאוד. השב"כ רדף אחריו תקופה לא קצרה ולא הצליח לתפוס אותו. יום אחד קיבלנו הודעה שיש הפגנה גדולה באיזה מקום ושהוא אמור להופיע שם. הגענו לשם, והיה ברור לנו שהאיש הזה לא יילקח בחיים כי הוא תמיד עם נשק. יצאנו מהרכבים, התחלקנו לשלושה צוותים, נענו בסמטאות ונכנסנו לרחוב הראשי. בכניסה לרחוב הראשי נכנסנו להפגנה הגדולה והתחלנו להתקרב אליו. היינו במרחק של 50 מטר ממנו, ראינו אותו עומד על במה ויורה באוויר כשכולם מריעים לו.
פתאום, כשהיינו שישה מטרים ממנו, נשמע צלצול בית ספר. בבת אחת הילדים רצו לכיוונו וניסו לגעת בו, בגיבור שלהם. היינו שנייה מלחיצה על ההדק אבל הבנו שאם נירה בו יתפתח קרב יריות והילדים ייהרגו, אז קיבלנו הודעה בקשר לבטל את המבצע. חזרנו לנקודת האיסוף, עלינו על הרכבים ויצאנו. יש משהו נפלא בעולם המסתערבים והוא היכולת לראות ולא להיראות. אתה נמצא ולא נמצא. עד שלא שלפת את האקדחים אף אחד לא יודע שאתה נמצא שם. זה שונה מלהיות חייל על מדים שמגיע לאזור ואז יכולים לראות ולזהות אותו. הקטע הזה שאתה יכול להגיע עד לנקודה שאתה צריך, לחסל את מי שאתה צריך, לפעמים מבלי שהאנשים מסביב יראו, ולצאת החוצה – זה מטורף. ברגע שהצבא נכנס מתחילה לחימה ואז יש הרוגים, לכן המסתערבים חוסכים הרבה חיים של חפים מפשע בזכות הפעולה שלהם".
במה שונה עזה מתקופתך לעומת היום?
“בתקופה שלי היו מנהרות ששימשו להעברת סמים לממכר למשפחות פשע. ככל שהאינתיפאדה הלכה והחמירה והתחילו בעיות ביטחוניות אז סגרנו את הגדר והיה קשה להעביר, ואז המנהרות החלו לשמש להברחת נשק ואנשים. ביסודו הרעיון היה להבריח, אבל מה שאתה רואה כרגע בעזה זה מנהור למען יעד מבוצר כדי לנהל לחימת קרקע. הם יצרו עיר תחתית של ממש".
איך הספר רלוונטי למצב הביטחוני הנוכחי?
“חזרנו בזמן 30 שנה אחורה, אל ימי הסכמי אוסלו. הכל התפוצץ לנו בפרצוף וחזרנו אחורה אל הצורך בשליטה ביטחונית. קח שנה קדימה, אם נכריע את חמאס, לא נכניע את הטרוריסט האחרון, כלומר שליטה ביטחונית היא דבר שצריך לתחזק אותו כל הזמן. מה יותר טוב מלהקים מחדש את יחידת שמשון שתעשה פעילויות מבצעיות ממוקדות בתוך עזה? אני מקווה שהיחידה תוקם מחדש, ולפי דעתי התפיסה הביטחונית נוטה לשם. כמו שביהודה ושומרון יש לך את יחידת דובדבן, אז בקרוב גם יהיה צורך ביחידת מסתערבים שתעבוד בעזה. אנחנו עבדנו אומנם על כל הרצועה, אבל עכשיו צריך יחידת מסתערבים בכל אזור ברצועה. הצורך ביחידת שמשון רלוונטי מתמיד".
"חרבות ברזל" מציפה בך טראומה?
“לא. אני חושב שברגע שפרקתי את זה, הנפש השתחררה. זה כמו שיש לך משקל כבד על הכתפיים ובבת אחת לוקחים אותו ממך אז אתה נושם קל יותר, מחייך יותר וחי נינוח יותר. אני דואג, כמו כל עם ישראל, ממה שקורה, ואומנם התמונות שאני רואה מזכירות לי את התקופה שלי בעזה, אבל הלחימה עכשיו היא לחימה של צבא גדול שעובד במרב הרעש והעוצמה בצורה מדהימה. אנחנו עבדנו בשקט, זה שונה. אני גם מאוד גאה בנשים, בלוחמות, הן אדירות. בתקופה שלנו היו חסרות נשים והיינו צריכים להתחפש לנשים, אבל כשיש אישה – האמינות המבצעית הרבה יותר גדולה, בייחוד בהסתערבות. יש להן מקום ותפקיד חשוב ביחידות המסתערבים".
