ב־6 במאי 1947 יצא הנער אלכסנדר רובוביץ בן ה־17, פעיל לח"י, לאזור שכונת רחביה בירושלים על מנת להדביק כרוזים של הארגון. עדי ראייה הבחינו באדם דובר אנגלית, לבוש בבגדים אזרחיים, הגורר אותו לאחר מאבק למכונית אזרחית שבה ישבו בריטים, וזו מיהרה להסתלק מהמקום. רובוביץ הובל למדבר יהודה ושם נרצח בעינויים. בארץ הוגדר כ"נעדר" עד היוודע דבר רציחתו.
המסתערב לשעבר מוציא ספר חדש וחושף: “ה-7 באוקטובר לא הפתיע אותי"
מהבדידות ועד הצניחה באירופה: ספר חדש שופך אור על חנה סנש
פרשייה זו הסעירה את היישוב העברי באותן שנים ונתן אלתרמן אף כתב בעקבותיה את שירו “איה הנער". בייחוד כשמי שנחשד ברצח רובוביץ, קפטן רוי פאראן, אחד הקצינים המעוטרים בצבא הבריטי ומפקד צוות במשטרת המנדט הבריטי, שפעל נגד המחתרות היהודיות וכובעו נמצא בזירת החטיפה, זוכה מאשמה “מחוסר ראיות", ועד פטירתו ב־2006 לא הודה רשמית ברצח (למרות שכל העדים הצביעו עליו כעל רוצח הנער). למעשה, מאז ועד היום לא נמצאה גופתו של רובוביץ, על אף ניסיונות לאתר אותה, הן של משפחתו והן של ממשלת ישראל וגורמים ביטחוניים שונים, לפתור את התעלומה ולחלוק לו כבוד אחרון.
77 שנה אחרי אותה פרשייה סגר בן דודו של אלכסנדר, משה רביד (רובוביץ), מעגל כשפרסם את ספרו החדש “תעלומה שהמשפט לא פתר" המגולל ברובד האישי־משפחתי וכן ברובד ההיסטורי את סיפור חטיפתו ורציחתו של רובוביץ ומאבקה של משפחתו להוציא את הצדק לאור.
“הסיפור הזה רדף אותי ורציתי כל החיים לדעת מה קרה לו ולמה הוא מת אבל לא היה לי את הזמן לחקור זאת לעומק", מספר רביד, שהיה בן 7 בעת שנרצח בן דודו. “הטראומה הזו ליוותה מאוד חזק את המשפחה הקרובה שפנתה לכל מי שאפשר כדי לפתור את תעלומת הירצחו ולאתר את גופתו של אלכסנדר אבל לא יצא מזה כלום. בשנת 2015 החלטתי לכתוב את תולדות המשפחה והנושא הזה עלה לי במקרה לראש, אז החלטתי לשנות כיוון ולהתחיל לכתוב את סיפורו של אלכסנדר.
"חיפשתי מקורות שונים בארץ ובחו"ל ואשתי הציעה לי לכתוב ספר, אז בעזרת עורך הספרים יורם בלום נולד הספר הזה. הסיפור נכתב בהמשכים, בכל פעם עלו לי רעיונות שהוספתי, עד שהחלטתי שזה מספיק. זו הייתה סגירת מעגל עבורי. לא תכננתי לעשות מזה ספר אלא בעיקר רציתי לדעת מה קרה לו. ברור שלא עשו לפאראן משפט הוגן וברור שעשו את כל העבירות האפשריות בנושא הזה. הבריטים טייחו את האשמה וניקו את הרוצח מאשמה".
רובוביץ נולד בירושלים ב־17 באוקטובר 1929, בנם של מרים ויהושע ידידיה. הוא למד בבית הספר היסודי “תחכמוני" ובבית הספר התיכון הדתי “מעלה". “אמי הייתה מאוד קרובה למרים, אמו של אלכסנדר שכינינו אותה ‘דודה מרי’ והייתה חילונית, ולאביו שהיה רוקח ממשפחת רוקחים", משחזר רביד. “אמי, אחי הקטן אודי ואני נהגנו לבקר את המשפחה של אלכסנדר לעתים קרובות, ואצלנו הוא זכה לכינוי ‘סני’. בכל פעם שהיינו מבקרים אותם, אלכסנדר היה יושב על השולחן שקוע בלימודיו ובשל כך לא התייחס אלינו. אמי סיפרה לי שהוא עסוק כי למד לבחינות בגרות כדי להמשיך בלימודיו באוניברסיטה. לימים סיפרה לי אמי כי הוא סולק מבית הספר ‘מעלה’ שבו למד מפני שהיה פעיל בלח"י וסירב לבקשת ההנהלה לעזוב את המחתרת".
“מסכת ניסיונות טיוח"
בגיל 16 הצטרף אלכסנדר לתנועת ברית החשמונאים (תנועת נוער ציונית דתית ששימשה גם כמאגר כוח אדם מבצעי לפעולות האצ"ל והלח"י) ובשנת 1946 הצטרף ללח"י, שבה היה כינויו המחתרתי “חיים". “הוא היה אחד הפעילים הגדולים של הלח"י בתור נער", אומר רביד. “הוא יצא לקורס מפקדים והיה אחראי על הדבקת הכרוזים בירושלים. אני הכרתי אותו אחרת לגמרי בתור בחור רציני שלא מעיף אלינו מבט אלא מרוכז כולו בלימוד בספרים. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הגעתי לדירה של דודה מרי עם סביבון ‘פורפרה’, ולא הצלחתי לסובב אותו. פתאום, בהפתעה גמורה, אלכסנדר קם בפעם הראשונה מכיסאו ולימד אותי כיצד להטיל את הסביבון. הייתי כל כך גאה ומאושר מזה שהוא התייחס אליי".
כעבור כמה ימים גילה רביד בן ה־7 בדרך מקרה על היעדרותו של בן הדוד האהוב: “גרנו בירושלים ולמדתי בבית הספר ‘תחכמוני’, אז כשהייתי עובר ברחובות בדרך לבית הספר ראיתי מודעות ‘איה הנער?’ ואת תמונותיו של אלכסנדר. זה נצרב בראשי עד היום ולא הצלחתי לשכוח את זה. מיד רצתי הביתה ושאלתי את אמא שלי, והיא אמרה לי שאכן, אלכסנדר נעלם".
בדיעבד גילה רביד במחקרו כי עם חטיפתו של אלכסנדר והובלתו למדבר יהודה, הוא גילה תושייה וגבורה: “הוא עבר שם מסכת עינויים קשה מאוד במשך שעה וחצי־שעתיים עד שפאראן התעצבן עליו והרג אותו כשהוא הטיח בראשו אבן. למחרת הוא הלך והתוודה על הרצח לפני מפקדו, ברנרד פרגוסון. הבריטים ניסו להסתיר את זהות הרוצח של אלכסנדר, אלא שפאראן עצמו עזר במעשיו המבוהלים להוכיח שהוא הרוצח.
"הוא שכח את כובעו בזירה כאשר רדף אחרי אלכסנדר. בכובע, שמצאו הנערים, עדי הראייה לחטיפה, רשם פאראן את שמו, כאשר אחת משתי אותיות שמו - ה־R - הייתה מטושטשת ודמתה לאות K. זהות החוטף התבררה בעזרת שני מכתבים אנונימיים שנכתבו בשפה האנגלית והיו מיועדים למרים רובוביץ, אמו של אלכסנדר. הכותב האלמוני כתב שמי שחטף את אלכסנדר הוא רוי פאראן".
מכאן החלה מסכת ניסיונות טשטוש וטיוח של השלטונות הבריטיים במטרה למלט ולזכות את פאראן, זאת על רקע הסערה שהתחוללה בארץ סביב היעלמותו של אלכסנדר. ב־28 ביוני הרגו אנשי לח"י ארבעה חיילים בריטים ועוד ירו על מסעדת אסטוריה בחיפה והרגו קצין אחד, ובעיתונות פורסם כי מדובר בנקמה על רציחת הנער. כשפאראן, שברח לסוריה, שמע על גל הרציחות, הוא הגיע ב־29 ביוני לשערי מחנה אלנבי והזדהה.
בית הדין הבריטי כאמור שחרר אותו והבריטים מילטו אותו מהארץ לאנגליה. “אנשי הלח"י לא ויתרו לו, וב־4 במאי 1948 הכין איש הלח"י יעקב חרותי חבילת נפץ והטמין אותה בתוך ספר מחזות של שייקספיר. החבילה נשלחה לבית משפחת פאראן בלונדון, אך אחיו הצעיר, רקס, פתח את החבילה ונהרג מההתפוצצות", אומר רביד.
לצורך המחקר נסע רביד לספריות ברחבי העולם, נבר בארכיונים השונים כדי ללקט כל פיסת מידע ואף זכה לפגוש דמויות מפתח הרלוונטיות לפענוח התעלומה, ביניהם בנו של פרגוסון: “הוא יצר איתי קשר ונפגשנו בלונדון, זה היה מפגש מאוד מרגש, ודיברנו גם על המסמכים שנחשפו בבריטניה ב־2004 ובהם התגלה דוח מקורי שכתב אביו מזמן האירוע ובו הצהיר כי הנער נהרג בעת חקירתו בידי פאראן וכי הוא, פרגוסון, מסר על כך למפקד שלו, קולונל גריי, מפקד משטרת המנדט, שהחליט לא לנקוט פעולה נגד פאראן". רביד גם שלח מכתב לבנו של פאראן עצמו - אך הדואר הוחזר לשולח.
כאמור, משפחתו של אלכסנדר ניסתה ללא הצלחה לאתר את עצמותיו, ובן דודו של רביד נחמיה, אחיו של אלכסנדר, החל במלאכת איסוף כל בדל מידע. “ביקרתי בביתו של נחמיה רובוביץ, שהחזיק שני אוגדנים עם מסמכים וקטעי עיתונות", אומר רביד. “נחמיה נתן לי לעיין במסמכים וסיפר לי מזיכרונו על אלכסנדר ועל עדי הראייה. לא יכולתי להסיר את מבטי מהציור של בן ציון דלמן שהיה תלוי בסלון, ודמותו של אלכסנדר, נער רציני ועצוב, נשקפה ממנו. מחקירת הפרשה ונבירה בארכיונים ובאתרים דיגיטליים, למדתי על אלכסנדר אחר - אלכסנדר הגיבור. למרות העינויים הקשים שעבר נשאר פיו חתום. אף אחד מחברי לח"י לא נעצר".
על אף שהספר כבר יצא לאור, רביד לא חדל מלחקור את המקרה, ובייחוד משקיע את זמנו באיתור עותק מהודאתו של פאראן ברצח אלכסנדר: “לפני שהוא ברח, פאראן השאיר מחברת עם הודאה ברצח שאף אחד לא ראה עד היום. זה כאילו הוא ניסה להיעלם ולהסתיר זהות, אבל למה הוא כתב הודאה אם אחר כך הוא בורח? זה משהו שאני מחפש גם עכשיו".
העבודה עם אגרנט
רביד (83) מוכר יותר כשופט בית המשפט המחוזי ירושלים, היום בדימוס. “לאחר שעבדתי כעורך דין, התחלתי בגיל 29 את הקריירה בתור העוזר המשפטי של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ובהמשך הייתי גם שופט בית המשפט המחוזי", הוא מספר. "כמו בן דודי אלכסנדר, ישבתי בבית כל הזמן עם ספרים והייתי כותב, אבל אני חושב שגם הושפעתי מאוד מאגרנט. עבדנו יחד מ־1969 עד 1975, אבל משום מה יצא שלא לקחתי חלק בוועדת אגרנט".
ב־2009, לקראת סיום הקדנציה שלו, מצא את עצמו בעיצומה של סערה ציבורית בשל איומים שקיבל על חייו עקב פרשת “האם המרעיבה" (אם שהואשמה בהתעללות בבנה בן ה־3), כשאל ביתו נשלחה בין השאר חוברת ועליה ציור של מזרק נוטף דם. “זו פרשה שהדירה שינה מלילותיי, סיפור שלא ישנתי בלילה ממנו מדאגה לילד", הוא אומר.
איך עוברת עליך התקופה הנוכחית?
“קיבלתי את זה מאוד קשה וחששתי מאוד שדבר כזה יקרה. פחדתי שהפילוג במדינה ישפיע על כך. כשקמה המדינה קיוויתי שלא יהיו שבטים ומחנות אבל לצערי התבדיתי וזה מאוד מדכא. התנתקתי מבנימין נתניהו עוד בימי רצח רבין, ובכל פעם שהוא נבחר הוא אוסף אנשים מהזבל. אני מסתכל על הממשלה הזו והיא לא עושה כלום".
ביקרת לא מעט את הרפורמה המשפטית
“היא לא בוטלה, הם עוד יחזרו לזה. אני מסתכל על ההתנהלות של הממשלה הזו ונחרד. בן גביר רוצה לחלק נשק לתושבים וזורק סיסמאות של עונש מוות למחבלים שזה ייצור פצצת אטום. אם נדון מחבלים לעונש מוות ונתלה אותם – יהפכו אנשים כמותם שהיו כלום לגיבורים, וזו תהיה פרסומת שלילית לישראל. אני בטוח שזה יעורר גם הפגנות במדינות ערב. אבל לבן גביר, שמודע לזה, לא אכפת מזה. זו התחושה שלי".
איך אתה רואה את מערכת המשפט היום?
“בלי קשר לרפורמה המשפטית, יש מחסור גדול בשופטים כיום ולכן נאלצים לחכות למשפטים המון זמן, וזה חוסר צדק. אני גם שומע כי שופטים עצבנים ולא עומדים בעומס הזה אז מנסים לפתור תיקים בכל מיני צורות כדי להוריד את העומס, וזה מאוד מצער אותי. בתקופתי היינו מביעים דעה על שופט בקשר לתפקודו כשופט, ללא קשר לדעות הפוליטיות שלו, זה לא עניין אותנו בכלל, והיום זה מה שמעניין את הפוליטיקאים, הדעות הפוליטיות של השופטים.
"זה אסון מה שהפוליטיקאים עושים היום לשופטים. הם יהרסו את מערכת המשפט. נכנס להם ג’וק בראש, בייחוד ליריב לוין, שלא רוצה לבחור נשיא לבית המשפט העליון לפי שיטת הסניוריטי. נתניהו עושה את זה משיקולים אחרים. הוא חושב שמערכת המשפט היא מאפיה שמתכננת להשתלט על המדינה שזה קשקוש".
מהי עמדתך בנושא עסקת החטופים?
“זו שאלה מאוד קשה. אם מדובר על הפסקת אש אני חושב שזה בסדר גמור, אבל הבעיה היא שחמאס מעלה מחירים ככל שההפגנות יותר קשות. חובתה של המדינה לשחרר את החטופים כי היא הפקירה אותם".