בכל שנה הסופרת זוהר אביב מוציאה לאור ארבעה ספרים, אחד בכל סדרה: "חבורת כוח המוח" שעוסקת במניעת אלימות לסוגיה, סדרת הפנטזיה ”מסע מצמרר", "כוח הלב" שמתמקדת בזוגיות ואהבה ו"יד הפלא", שעוסקת בקבלת האחר ועצמי. בסך הכל, 80 ספרים עד כה.

לאחר פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר הגיעו משפחות מפונים למלונות עירה נתניה. אביב מיד יצאה להתנדב, פגשה ילדים והורים ובעיקר חרדות שבאו לידי ביטוי בצורות שונות והדירו שינה מעיניה. בבתי ספר שבהם היא מרצה פגשה מפונות ומפונים צעירים שחוו קשיי התאקלמות בכיתה החדשה. מהם למדה על היכולת "לפנות מעצמם את הטראומה בשיטות שונות".

אביב מדגימה: "פגשתי ילדה שהפכה את הבובה. שאלתי: מדוע הנחת את הבובה הפוך? היא ענתה: כי היא לא רוצה לראות, כואב לה בעיניים. פגשתי ילדים שמספרים את שעבר עליהם ומדלגים על הסיפור הנורא מכל, למשל שאבא נפצע. בניית האמון הרבה יותר קשה, הילדים בטראומה כוללת, אישית ומשפחתית. ונוסף על כל אלה, הם צריכים להתאקלם בכיתה חדשה שזה עניין מורכב לכל ילד. הלב נחמץ. פתאום הבנתי מדוע מטפלים שמקשיבים לאחר זקוקים למטפל בעצמם. אני עצמי הרגשתי סוג של טראומה מהסיפורים ששמעתי ופניתי לרופא האישי שלי, הכתיבה".

במוחה החל להבשיל סיפור העלילה: הזמן הוא ימי מלחמה. משפחתו של רן, גיבור הסדרה, זקוקה לסיוע ורן מחליט לשכפל את עצמו בעזרת יד הפלא שלו, כדי שיהיה מי שיעזור לו. עם השכפול נעלמים גם הפחד, החרדה והזהירות והוא נשאר עם אומץ מופרז. לספר העניקה את השם "יחד ננצח". "יחד ננצח במעגלים השונים, הלאומי, החברתי, המשפחתי והאישי", מסבירה אביב. "למשל באישי - רק כשהפחד והאומץ מאוזנים יחדיו בתוכי, אני יכול להצליח, כי גיבור אמיתי זה לא אחד שעושה כי אין בו פחד, אלא אחד שמתגבר ועושה למרות הפחד".

אביב שואבת את החומרים מהחיים עצמם ולא מהססת לגעת גם בדברים שבעבר לא היו מדוברים בעקבות מפגשים. כך קיבלו משכן נצח בספר "מסע מצמרר (6) בתוך האייפון" אור בן ה־5, רוני בת ה־8 ועומר בן ה־9 ז"ל, ילדיה האהובים של לילך שם טוב שנרצחו בידי האיש שהיה שותף בהבאתם לעולם, הרוצח איתי בן דרור. כך, להבדיל, סער עמיקם, קטוע רגל עקב תאונת דרכים, התגלגל להיות דמות ב"יד הפלא 7 – על רגל אחת" וכן הלאה. "כשאני מרצה על ילדים שיוצאים גיבורים מכל בור, פונים אליי ילדים ומספרים על הבור בחייהם וכך כתבתי על הנושאים הבאים – לקות ראייה, כבדות שמיעה, סוכרת נעורים, אטופיק דרמטיטיס, צליאק, אלרגיה לבוטנים, אב חולה, הפרעת קשב וריכוז, ילד עם אפילפסיה ועוד", היא מסבירה.

"גיבורי ספריי הם הילדים שסיפרו לי על הקושי ותוך כדי ראיון אני מגיעה איתם לתובנות שיסייעו להם להתמקד בטוב, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להודות, להיות באמונה, בתקווה, בפרשנות שונה, אני משנה להם את הנרטיב, עד להרגשה נהדרת שלפעמים מרפאת אותם, כמו לדוגמה אצל טל סורקיס מכפר יונה שסבל ממחלת עור. אחרי שהפכתי אותו לגיבור 'יד הפלא 11 - חבר אמת', המורה הקריאה את הספר בכיתה, הילדים התחברו אליו כי הוא גיבור של ספר והבינו מהספר שהמחלה לא מידבקת, והוא מרוב שנרגע, המחלה כמעט חלפה לה והוא החל ליחצן מסיבות. כל ילד הוא עולם ומלואו וסיפור מדהים בפני עצמו".

יד הפלא 15 (צילום: יחצ)
יד הפלא 15 (צילום: יחצ)

"ילדה חולמנית"

הוריה העניקו לה את השם אביבה. היא נולדה וגדלה במושב אודים ("משפחה טריפוליטאית כמעט יחידה במושב של אשכנזים") וחלמה להיות פיה. לאחר נישואיה שינתה את שמה לזוהר אביב ויחד עם בעלה מתיו הקימה בית בנתניה. לזוג בן ובת ושני נכדים. "לא רציתי לגור במושב כי יש לי טראומות ילדות, מכלב שרדף אחריי, מנמלים אדומות שיצאו בלילה מהקיר ונכנסו מתחת לפיג'מה, מנחשים שהסתובבו, מגנבים שביקרו, מעבודה קשה באיסוף פקאנים, מקטימת המקור שערכו הוריי לאפרוחי תרנגולי ההודו מול עיניי ואפי. לבי יצא אל תרנגולי ההודו שהיו כאחיי", היא משחזרת.

הסיפור הראשון שכתבה בחייה התפרסם בעיתון בית ספר כשהייתה בכיתה ד': "כתבתי בגוף ראשון מפי תרנגול הודו שסובל מהחום בלול, והוריי מנסים לקרר את הגג בצינור מים".  במושב סבלה גם מאיומים ואלימות מצד בן השכנים, ואחרי שסטר לה החלה בכתיבת יומן כדי לפרוק את הכאב.

בין דפיו נולד החלום להיות פיה שמתעופפת מעל כדור הארץ, נוגעת בילדים במקל קסמים ועושה שיהיה להם טוב ושיחייכו: "מאז ועד היום אני ממשיכה לכתוב יומנים כי ראיתי שזה פסיכולוג טוב בשבילי. הייתי ילדה חולמנית, ממציאה סיפורים. בקטנותי הוריי הושיבו אותי בתוך מכולה של תפוזים, אכלתי תות מהחממה ורקמתי סיפורים מהעננים מעליי. בגיל יסודי השתדלתי להיות שקופה כדי לא לעורר את תשומת לבו של בן השכנים. בסוף כיתה ו' בבית ספר ויצמן בבית יהושע התגשם החלום, ובמסיבת הסיום ההוא שאהבתי בחר בי במשחק 'רווק זקן'. זה היה לערב אחד, אבל נגעתי באושר. לימים קראתי לראש חבורת כוח המוח בשמו: איל".


אביב למדה ספרות וחינוך באוניברסיטת תל אביב, הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר ומשחק בבית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים. אחרי שילדה את בנה, נפתחה דלת לכתיבה: "חלק מהדיכי היה ששוב הרגשתי מכוערת ושמנה, אז מתוך הייאוש התחלתי לכתוב את 'יומנו של זבולון המכוער', כי ככה הרגשתי. מין זבולון בן 16 מכוער וטמבל. שלחתי לעיתון 'ראש אחד' והעורך, בונה תירוש, התקשר לשאול מי זה זבולון וביקש שאכתוב טור קבוע של זבולון. לא רק שקיבלתי כסף, הקוראות שלחו לזבולון מכתבי עידוד: 'אתה תצליח, לא משנה החיצוניות, אוהבות אותך'. הן ממש העצימו אותי ונתנו לי ביטחון. התחלתי לכתוב גם לחדשות נתניה, סיפורים למבוגרים וסיפורים מהחיים".

אלו הפכו לאחרונה לספרה היחיד למבוגרים, "זוגות וסודות - טרמפ לאושר" שבו הצצה לחיי 36 זוגות שונים, ובכל סיפור משעשע ערך חשוב לזוגיות מוצלחת, הקשבה וסובלנות. הספר הראשון של "כוח המוח" יצא ב־1993, כשהייתה בת 31.

"אומנם כתבתי אותו בגיל 25, אבל הוא נמחק בהפסקת חשמל שהרסה את ההארדיסק במחשב. קיבלתי זאת כסימן משמיים לא לכתוב, גם אמי ובעלי אמרו כבר אז שעוד מעט ילדים לא יקראו אז חבל על הזמן שלי, לכן כתבתי את זה בכתב יד. שמתי במגירה, ויצאתי ללמד דרמה בבתי ספר בעיר, עד שפעם אחת חיפשו מחזה סוף שנה, כתבתי והיה מוצלח והבנתי שיותר כיף לי לכתוב מללמד. הוצאתי את כתב היד מהמגירה ונתתי לחבר של הבן שהיה כבר בן 9. התגובה שלו נתנה לי כוח נפשי לשלוח להוצאה קטנה, עופרים, שענו בשלילה כי החשוד בספר הוא בסוף הגנב. צהלתי משמחה על שקראו, נכון שרק עד החצי כי הרי בסוף מסתבר שהגנב נסחט על ידי עבריין גדול ממנו. אבל קראו. שלחתי לעיתון 'כולנו' שפרסמו אותו בהמשכים, ויום אחד הוצאת 'כתר' פנתה אליי וביקשה להוציאו כספר. משם פרצתי והתחלתי ללדת ספרים. יותר קל מללדת ילדים".

"לא רואה בעיניים"

ימיה נעים בין הרצאות בבית ספר ("חוזרת הרוגה"), המשפחה והנכדים ("אני צריכה אותם כמו אוויר"), הכתיבה והעולמות שסביבה: "אני עצובה, אז חייבת לכתוב פרק כדי להירפא, כדי לברוח מהמציאות, ואם אני כבר ליד המחשב, עונה לכל הילדים שרוצים לתת רעיון לספר". 

מדי פעם יש הפתעות, כמו לאחרונה ההשתתפות בסדרה "שנות ה־90": "אני מיודדת עם שלום אסייג. הוא הציע, אז קפצתי למים והנה ברזומה גם שחקנית". בין לבין היא לומדת, עובדת כמאמנת אישית, מנהלת את בית הספר לכתיבה "הנוצה" לילדים כותבים, וגם מלמדת כתיבה את שחר גרינשפן שנפצעה בגיל 12 בתאונת דרכים ועד היום בגיל 25 מרותקת לכיסא גלגלים. משותקת, מתקשרת בכתיבה וכבר חתומה על ספר השירה "הצלחות קטנות גדולות". "היא נותנת לי פרופורציות לחיים", אומרת אביב, שכותבת ל"אצבעוני" מזה עשר שנים בהתנדבות ומתנדבת בקו בריאות הנפש מזה 14 שנה.

עכשיו היא גם אוספת רעיונות ל"חבורת כוח המוח 28". "בכל מקרה, אני תמיד בתחושה שאני לא עושה מספיק", היא אומרת. 

את מזהה שינויים בהרגלי הקריאה?

"פעם קראו יותר. היום הם יותר בפורטנייט, מיינקראפט, אלה מילים שמדליקות אותם. אני מסבירה להם שגם זה חשוב, אולם לצד המסכים יש לפתח את המוח הלבן – הסקרנות, הדמיון, היצירתיות, ואת זה עושים בעזרת קריאה. זאת כדי שיהיה לנו יתרון על הרובוטים הבאים עלינו לכלותנו. עם הזמן אני רואה שיותר ויותר במקום לקרוא מקשיבים לספריי בסטוריטל. מזל שהקלטתי אותם, למען אלה שמעדיפים להקשיב לספר. אבל מצד שני הרבה ילדים מתחילים לקרוא מוקדם יותר. אני מקווה שתמיד יזכרו במשרד החינוך את חשיבות החינוך לקריאה ולא יערימו קשיים".

לא ויתרת על החלום להיות פיה.

“אני לא רואה בעיניים. רק רוצה לתת להם כלים לחיים טובים, אוספת אותם לקבוצת מעריצים בוואטסאפ, מלווה אותם, עונה לכל הודעה שלהם, נותנת להם הקדשות בכל ספר, משתפת אותם והם אותי, כל הזמן לומדת פרקטיקות טיפוליות כדי שלא יחסרו לי כלים לתת להם. כשהאדם מתהלך בייעוד שלו מתרחשים נסים מעלפים. אחרי הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה קראתי בעיתון על תינוקת בשם נויה שנהרגה וכאב לי הלב. בלילה חלמתי שצלחת מעופפת לוקחת אותי לכוכב אחר נטול אלימות. בבוקר קמתי למחשב וכתבתי שנויה בת 9, ויחד עם חבורת ילדים מבקרת בכוכב אחר וחייזרים מלמדים אותם מה לעשות כדי שלא תהיה אלימות. בכל מקרה, הספר יצא בשם ‘מסע מצמרר לכוכב אחר’ והיה הראשון בסדרה. לימים, בזמן הקורונה, אני מרצה בזום מול בית ספר בשרון ואחת המורות מצביעה: ‘סליחה, זוהר. אני דודה של נויה, לא ידעתי על הספר הזה, אבל יש לי להגיד לך משהו, יש לי שני ילדים, לאחד קוראים זוהר ולשני אביב’.

בשנה שעברה ביקרתי בבית ספר רמב”ם בהרצליה. אחד הילדים הצביע. ‘קוראים לי אביאל ביטון, אני בכיתה ד’ ויש לי סיפור, פעם שברתי את היד ו...’. ואני מפסיקה אותו ואומרת: ‘אביאל, קודם תקרא את הסדרה שאתה רוצה להיות בה, תראה שלא כתבתי כבר משהו דומה ואז תספר לי’. הרי חשוב לי לעודד קריאה. הוא מאוכזב, בסוף ההרצאה ניגש אל המדף מוציא רנדומלית את הספר 'יד הפלא 3', פותח במקרה בעמוד כלשהו וקורא לי בשמחה: ‘אה זוהר, אני רואה שכבר כתבת עליי’. ואז אני והספרנית מתקרבות ורואות את השורה: ‘אביאל ביטון מכיתה ד’ 2 שבר את היד ולכן לא יוכל להשתתף ב...’. אני והספרנית עומדות פעורות פה, הרי הספר נכתב לפני כ־20 שנה, לפני שאביאל הזה נולד. בכלל לא זכרתי שכתבתי את זה. את יכולה להסביר את זה? אני עדיין לא מצאתי תשובה”..