נורית זרחי, “כישרון לציפייה", אסיה, 119 עמ'

בינה מלאכותית היא נושא מדובר מאוד בזמן האחרון, שבין היתר מעורר חרדות בקהילה הספרותית, פן תשתלט זו על הכישרונות האנושיים ותייתר למעשה את הסופרים בשר ודם.

בשקט ומתחת לראדר: העימות שעלול להוביל לפיצוץ בבית המשפט העליון | אברהם בלוך
בניגוד לדעה שסינוואר לא רוצה עסקה - זה מה שקורה באמת בעזה | ג'קי חוגי

ואז מופיעה נורית זרחי, ששואלת בין היתר “איפה הייתי כשהתנהלו חיי?" ומסבירה שאינטואיציה היא “גברת לא רצינית", ומדגימה עד כמה כל החששות בטלים בשישים כשמדובר במוח כל כך אוריגינלי, שהבעלים שלו עצמה מתקשה לפעמים להבין מה הוא מעולל ולאן הוא מוליך אותה, ופעמים אחרות נוזפת בו על אוזלת ידו, למשל בענייני חשבון ומספרים; עולם המתמטיקה, שבו “טעות אחת קטנה פוסלת אותך מיד", חסום בפניה, אבל “איך אפשר לחיות בלי טעות אחת קטנה?".

מה שבטוח, מדובר ב"מוח מחלקה ראשונה", כפי שהקומיקאית (וחוקרת המוח) רובי וקס הגדירה פעם את זה של קארי פישר, השחקנית והסופרת המבריקה, שהלכה לעולמה מוקדם מדי ואמרה בין היתר, “take your broken heart, make it into art" (קח את לבך השבור ועשה ממנו אומנות, בתרגום מילולי לא מחורז). בספרה “גלויות מהחיים", אפרופו תהייתה של זרחי “איפה הייתי כל השנים האלה כשהחיים שלי התרחשו?", כותבת פישר בגלויה דמיונית: “נהנית מאוד. הלוואי שהייתי פה".

שיהיה בהצלחה לכל בינה מלאכותית שתנסה להתחרות בבינה הטבעית של זרחי, היוצרת שאין שנייה לה, ושנדמה שכל פרסום שלה - גם אם של שברירי הרהורים וקרעי הגיגים, מין גלויות מעולמה או פתקים שהיא אולי כותבת לעצמה ושמשובצים פה ושם באוסף הדקיק הזה - הוא סוג של תיבת אוצרות, או תרמיל אפונים (כנרמז בדימוי העטיפה) מתפקע מחוכמה צרופה ויופי טהור (“באחד מעיקולי הדרך פרחו שקדיות כעדת פרפרים, והאור רפרף בעדן כמו מבעד למים"). בזמן שהבינה המלאכותית עוד מצמחת שיני בינה, הכתיבה של זרחי זורחת ומסנוורת בנדירותה. 

יש לה מה לומר, אפרופו פישר, על “מסורת הלב השבור", בהמשך לגיבורות של ג'יין אוסטן או האחיות ברונטה ה"מהלכות בין דפי הספר, נושאות את ליבן השבור", אבל עכשיו “ענף רציני של הספרות נשבר; האישה החופשייה צריכה להמציא את הרומן שלה. שוות כוח לגבר, שוות סיכויים, שוות משקל באהבה. נוסף לכל בעיותיה של הספרות ניצבת לפניה גם הבעיה הזאת. היא חייבת להמציא את חלום האהבה של האישה החופשייה".

העורכת של הספר, מרית בן־ישראל, מתייחסת באחרית הדבר (שזרחי הציעה לקרוא לה פשוט “דבר") דווקא ל"טלפון שבור", משחק הילדות שבו מילים שנלחשות מאוזן לאוזן משתבשות ללא הכר. “נ"ז לא נדרשת לכל המעטפת הזאת של אוזניים ולחישות - בטלפון השבור הספונטני שלה נהפך פלא השיבוש הילדי לקפיצת דרך ואפילו למנגנון סיפורי". ואין דבר שלם יותר מכל השברים המצטברים האלה.

את המילה “אפשר" מבינה זרחי “בגלל סמיכות הביטוי שלו לאי־אפשר". זו נגיעה שימבורסקית, אחת מני רבות, כזו שמעוררת בת־צחוק כבר מעצם ההפתעה שבאמירת דבר פשוט לכאורה, שבכל זאת לא נאמר כך לפני כן ומכאן הוא מיוחד; “ידיעת החיים הסמויים של האחר והיכולת להתבונן בעצמך", מהרהרת זרחי; “אולי רק צ'כוב ידע למזוג את הכלים האלה זה לזה". אבל אפילו קארי פישר, ויסלבה שימבורסקה וצ'כוב אינם דומים לנורית זרחי, שדבר אינו דומה לה, ושיודעת יותר מדבר או שניים על מזיגת הכלים האלה זה לזה. היא באמת חד־קרן, כמו בסיפור “הכפר", שם רעיון של חווה לגידול חדי־קרן משתבש למרבה האסון, כי “אלו הן דרכי העולם, כשאתה מבקש חד־קרן צפוי שתקבל חיפושית".

וכמו בזיכרון־ללא־שם שלה מהקיבוץ (“עדיין יש בי געגועים לארץ היפים והחזקים"), הנעליים הסגולות שמוטל עליה לנעול כעונש על אובדן נעליה ה"רגילות", הן בשבילה פרס. זרחי היא תמיד זו שתבלוט בכל קהל בנעליה הסגולות, שאיש מלבדה לא היה מוכן לנעול, או להיראות נועל. “אנחנו הכותבים", היא כותבת, “מצפים לבשורה ממקום גבוה יותר ובינתיים מחוללים סביב הכישרון שברשותנו". ואיזה מחול היא מחוללת שנים לנגד עינינו. ואיזה כישרון.  

“האבסורד הוא חומר מחיֶה", היא מעירה ובהקשר אחר שואלת, “מאיזה חומר עשויים הכאבים? ואם הם יצירה עצמית, מדוע כל כך קשה לשאת אותם?". במקום אחר, בעניין “תיקון לחיי המתים" (“האם חיים בלתי מתוקנים הם סוג של תורשה?") היא אומרת, “החיים טבלו אותי כבר כמה פעמים במלכודת הדבש. לעומת החסר מזדהר הסיכוי".

“האם דמיון מעיד על חוסר יכולת לחיות?", היא מנסחת, לא בהכרח במודע, את אחת השאלות הגדולות של הספרות, במיוחד בתקופה שבה יותר ויותר ממוארים משתלטים על המדפים ומחבריהם עדיין מואשמים מדי פעם בעצלות יצירתית ובחוסר דמיון, כאילו שחוסר דמיון הוא פשע, ועוד בעולם שבו הקלישאה הפופולרית והרלוונטית ביותר היא שהמציאות עולה על כל דמיון.

“האם תפקידה של הספרות לבדיין אותנו?", שואלת מי ש"במשך שנים, בעצם מאז הילדות, קראתי כל ספר שנתקלתי בו. וגרמתי להרבה ספרים להיתקל בי. אפילו הצלחתי שייפלו עליי מדפי ספרים, פעמיים ובשתי חנויות ספרים שונות". לבדיין, איזו המצאה לשונית מקסימה. והמשכה של השאלה הראשונית הוא: “או לצד כפית של אופטימיות, לשלוח אותנו אל מרחבי הג'ונגל של המציאות?".

“כדי להפוך את האדם לפציינט צריך לפרק אותו מן האישי. תורידי את הבגדים/תלבשי חלוק/תורידי את התכשיטים. האם את נושאת עלייך משהו נוסף? לא, אני לא נושאת עליי כלום. אני לא נושאת עליי אפילו את עצמי".

בראיון ל"הארץ" אמר לא מזמן במאי הסרטים איתן גרין ש"האישי זה כמו שפת אם". ולשפת האם הזאת של זרחי אפשר להאזין ימים שלמים. מישהו מאשים אותה בסיפור “תיקון" שהיא “מדברת יותר מדי". “מה את רוצה", הוא גוער בה, “להבין את החיים? החיים לא רוצים שתבין אותם, רק שתעשה". זרחי מבינה מאיפה הוא בא. “זאת הייתה התרבות שלנו, שספגה את השראתה מבניין הארץ". אבל מבחינתי רק שתדבר עוד ועוד, ועדיין לא אדע שובע ורוויה.

“ואולי כל זה לא נכון", כותבת זרחי בפסקת הסיום של הספר. “נניח שכל חיים הם סוג של דוגמה הנכונה לעצמה בדומה לאותם עופות נדירים שמתהלכים ביערות הפרא, מפוארים בצבעוניותם, וכיוון שיש רק אחד מכל מין, הם לא נכנסים לשום הגדרה או מיון. ולכן, כמות שהם, אינם זקוקים לתיקון; יצירה אחת וחד־פעמית, שהמציא מי שהמציא. בוקר טוב, חיים חד־פעמיים. לילה טוב".

אמרה, וכתבה בלי משים על עצמה. בוקר טוב, נורית זרחי, ולילה טוב. בבקשה תמשיכי ואל תפסיקי לעולם. 