גיום מוסו, כותב רבי המכר הצרפתי שאהוב כל כך על הישראלים (ובצדק), עושה זאת שוב בספר חדש. "האלמונית מנהר הסן" הוא מותחן שראה עתה אור בישראל (תרגום מצרפתית: דורית דליות, הוצאת כנרת זמורה) וכמו ברבים מספריו, מוסו מציב אותו בעיר היפה ביותר בעולם - פריז. 

העלילה עתירת מתח ואימה כאשר בליל דצמבר קפוא וערפילי, רגע לפני חגיגות חג המולד, אישה צעירה ניצלת ממימיו של נהר הסן. האישה, עירומה לחלוטין, עונדת שעון יקר על מפרק ידה, מבולבלת ומנותקת מהמציאות, אבל לפחות היא בחיים. נסערת ומשתוללת, האלמונית נלקחת ליחידה לרפואית משפטית בבית החולים הוֹטל־דיֶה, אבל במהלך העברתה למטה משטרת פריז היא נמלטת.

תצלומים ודגימות דנ"א חושפים את זהותה של אותה אלמונית, זוהי הפסנתרנית הקלאסית המפורסמת מילנה ברגמן. אלא שהדבר בלתי אפשרי, משום שמילנה מתה בהתרסקות מטוס שנה מוקדם יותר.

רפאל, ארוסה לשעבר של המוזיקאית, ורוקסן, שוטרת שמושעית זמנית מתפקיד מבצעי, מתמסרים לחקירת התעלומה ומבררים איך ייתכן שמילנה מתה וחיה באותו הזמן.

גיום מוסו, בנה של ספרנית, שכבר בגיל עשר חלם להפוך לסופר (היום הוא בן 47) הוא קורא נלהב. בסוף הספר, לאורך שני עמודים, מפורטים הספרים שהשפיעו עליו ואחרים, מהם ציטט, כדי לכתוב את "האלמונית מנהר הסן". 

את ספרו פותח מוסו בציטוט של הסופר היהודי-צרפתי רומן גארי מתוך ספרו "הבטחה עם שחר"- "ניצחתי בלא מעט קרבות בחיי, אך נדרש לי זמן רב להשלים עם הרעיון, שגם אם מנצחים בקרב, עדיין נובס במלחמה". 

זוהי אינה ההתייחסות היחידה של מוסו לגארי. בעמוד 18 של ספרו זה הוא מעניק לרוקסן, בלשית המשטרה חובבת הספרות שמתחקה אחר התעלומה, את הפנטזיה לפגוש את רוחות הרפאים של גארי, אישתו השחקנית המנוחה ג'ין סיברג, ובנו האמיתי, החיי וקיים דייגו.

אלא שמעבר להתייחסות המוחשית של מוסו לגארי, ישנה ברומן הזה, כמו ברומנים קודמים ונוספים שכתב מוסו, התייחסות תת קרקעית לספרות הגאריאנית.

רומן גארי כתב ופרסם ספרים בשמות בדויים, שהמפורסם בהם הוא אמיל אז'אר. במכתב ההתאבדות הרשמי שייעד גארי לפרסום בעיתונות, ואותו כינה "חייו ומותו של אמיל אז'אר" כתב "להיות אני עצמי אינו מספיק לי". אותו יצר היכפלות קיים גם בקרב הדמויות של מוסו, שעומדות במרכז החקירות שלו, ונוטות שלא להסתפק בגוף אחד, אלא יוצרות לעצמן עוד קיום.

מוסו מגדיל את הטשטוש בין החיים למציאות ובהתאם לתקופה בה אנו חיים, בה אפשר לשבט אנשים וליצור מציאויות מקבילות בעזרת AI, הוא חוזר לעולם הספרות הישן והטוב וכותב בעמוד 175: "בשנת 1971, העיירה הקטנה אילייה שבמחוז אר-אה-לואר ביקשה לשנות את שמה לקומברה – כפי שנקראה, תוארה והתפרסמה ביצירתו של פרוסט, בעקבות הזמן האבוד. אני אוהב את הסיפור הזה. הוא מדגים את כוחה של הפיקציה: להצליח ליצור עולם שלפעמים דוחק את המציאות".

גם אני אוהבת את ספריו של גיום מוסו. הוא מעניין, מעמיק ולוקח אותי תוך כדי קריאה לטיולים מוחשיים של ממש בפריז. מוסו הוא סופר עכשווי, שיודע ליצור מתח ספרותי בעידן טלוויזיוני רווי ועשיר, יודע להישאר מעודכן, לעניין ועדיין להסתמך על סופרים ועל ספרים קאנוניים, שהופכים את ספריו, כמו את ספרו זה, למיקרוקוסמוס עשיר ומעשיר. זוהי ספרות פופולרית שטומנת בחובה ארוחת טעימות של ספרות גדולה.

ד"ר מאיה גז כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בפריז על רומן גארי. ספרה החדש על גארי "השתעשעתי כהוגן" הוא הספר הראשון שנכתב על הסופר במקור בעברית.