לפני 50 שנה בדיוק יהודה עמיחי הוזמן לתוכנית הטלוויזיה "כל שיר". המנחה נתן יונתן העביר אל חבורת נערות שהתארחה באולפן את רשות הדיבור. אחת הנערות בחרה להפנות אל עמיחי שאלה בעניין מחזהו "מסע לנינוה".
לציון יום העצמאות ה-76: התזמורת הסימפונית חיפה תקיים קונצרט מיוחד
אנו - מוזיאון העם היהודי, פותח את חודש התקומה בציון יום השואה
"באיזה מין שפה אתה משתמש שם? זו אפילו לא שפה רגילה של רחוב. סלח לי, זו שפה זולה", גערה בו. עמיחי השיב לה בחצי חיוך: "את חושבת שהמלחים שזרקו את יונה לים בתקופת התנ"ך, דיברו ביניהם שייקספיר? שירה נמצאת בכל מקום ובכל דבר".
במידה מסוימת הייתה זו וריאציה של הדברים שאמר במסגרת ועידת הסופרים שמונה שנים קודם לכן, על יצירה שעושה אמת בנפשה ובתוכה גם אמת שפתית. בלי יומרות או הצטעצעות. הרי מה ערכה של שירה אם אינה נהירה? הוא טען שיוצר אמת, קולו הציבורי נשמע מתוך יצירתו, ואם ישנה מבוכה, עליו להביעה. "אין הֱיֵה סופר באוהליך ואדם בצאתך".
במלאת 100 שנה להולדתו, האמת של יהודה עמיחי מתורגמת מספר עשורים לכ־40 שפות, בהן גם אספרנטו וסינית. השפעתו חוצת תרבויות. המשורר והסופר האנגלי טד יוז, שתרגם כרך משיריו של עמיחי, הגדירו בראיון לאילת נגב: "הוא אחד המשוררים הגדולים בעולם, וראוי לפרס נובל. שיריו נראים לי כשירה הטבעית, המושלמת, וכשאני קורא אותם אני חושב, למה לא יכולים כולם לכתוב כמוהו. אלה שירים שכל משורר היה רוצה לכתוב".
הוא נודע בעיקר כמשורר, ואכן, רוב יצירתו היא שירה. הוא פרסם כ־1,500 שירים במהלך חייו. "הוא לא אהב את התואר הזה ואמר: 'אני לא משורר. אני אדם שכותב שירים", אומרת רעייתו, חנה סוקולוב עמיחי ומצטטת אמירה נוספת: "להיות משורר מקצועי זה כמו להיות מאהב מקצועי".
לצד השירים היו גם "ברוח הנוראה הזאת" - ספר סיפורים קצרים (ספריית פועלים, 1961) ושני רומנים: "לא מעכשיו, לא מכאן" (שוקן 1963) ו"מי יתנני מלון" (ביתן, 1971), תסכיתים וספרי ילדים. ומדוע לא כתב כמעט פרוזה? "הצורך לכתוב פרוזה קיים בי", אמר בראיון לאלכס זהבי בעיתון "דבר" עם זכייתו בפרס ביאליק בשנת 1976, "אינני כותב פרוזה, משום שאני עייף ועצל. כאשר יש לי עוד משהו לומר, אני מעדיף לומר אותו בשיר".
באותה הזדמנות התייחס לתגובות על ספרו "מי יתנני מלון". "הביקורת קטלה אותו, אף שאני מאמין שעוד יודו שהוא רומן כן ואמיתי". כותרת הספר כמובן מרמזת לפסוק מירמיהו ט': "מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים". בספר, משורר מזדקן שהמוזה נטשה אותו מתגלגל לארצות הברית בתפקיד ממלכתי ייחודי: השבתם ארצה של אקדמאים יורדים.
במרוצת השנים מתברר שבמקום להחזיר אותם, הוא עצמו מסתבך עם המקרים הקיצוניים שבהם שרוכזו בבית מלון עלוב בניו יורק המשמש מעין ישראל בזעיר אנפין. המשורר מסתבך באהבה נואשת כשברקע שולטות זוג מזכירותיו. הוא מתמנה לפרסומאי ראשי במפעל ענק ללבני נשים ומגלה מחדש את המוזה בחיבור פרסומות נלהבות ללבני נשים.
עמיחי האמין שלמשורר אין יתרון על אזרח אחר: "היותי משורר מסייעת לי להתגבר על קשיי ולסייע לאחרים. לשירה יש פונקציה של נחמה. זו התכלית היחידה שאני מוצא בכתיבת שירה. מעייפות פיזית צומחים לא פעם השירים היפים ביותר. פרוזה אי אפשר לכתוב מתוך עייפות".
"אני אוהב לקרוא שירה, אבל אני מבכר את השירה הטבעית, זו הנכתבת מתוך הנאה שבעשייה. במקום שהספרות נכתבת באופן טבעי, צפויה הנאה מן הקריאה. לצערי, שירים רבים שאני קורא עתה נראים לי כאילו נכתבו מתוך מאמץ וכפייה, וקשה לי להבין לשם מה הם נכתבים".
עכשיו השברים נאספים
אם אצל ביאליק "תרגום הוא כמו אוהב המנשק את אהובתו דרך מטפחת", ובכל מעבר מלשון אל לשון יש משום יציאת נשימה קטנה - אצל עמיחי נשארים אוויר ורוח. שיריו מצוטטים בבתי תפילה ובסידורים, נלמדים בהרצאות באוניברסיטאות בחו"ל ובארץ, מלווים טקסים במעגלי החיים - לא רק בקרב יהודים. בגרמניה, בארצות הברית, באנגליה ועוד.
בגרמניה, בדגש על מקום הולדתו וירצבורג, מדובר בחגיגה גדולה. שנת ה־100 להולדתו נפתחה בהשקת מטבע של בנק שפארקאסה עם שמו ועם הכיתוב: "בית הולדתו ברחוב אוגוסטינר", והמשיכה בתערוכות על חייו ויצירתו, ציורים ושירים פרי יצירתו, הקרנות, דיונים וסיורים באנגלית ובגרמנית בעקבות משפחתו, הרצאות, פאנל בינלאומי - ביוגרפי וספרותי, והפקת מקור מאת עמנואלה עמיחי בתו, בשותפות האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת וירצבורג.
במופע פרפורמנס יופיעו סטודנטים יהודים, מוסלמים ונוצרים, גרמנים, ישראלים ופלסטינים בריקוד, מוזיקה, שירה והקראות חגיגיות. במקביל, בחודש יוני ייערכו בישיבה החילונית בירושלים סדנאות כתיבה שינחו כותבי האנתולוגיה והקראות. ויש כמובן שני ספרים חדשים. איך אפשר בלי ספרים, מחוות אהבה לכתביו וחייו של יהודה עמיחי, לכבוד יום הולדתו ה־100.
האחד, "על שולחני מונחת אבן" - ספר יובל - אסופת מאמרים ומכתבים ליהודה עמיחי מחבריו, משפחתו וחוקרי ספרות מישראל, מגרמניה ומארצות הברית (הוצאת Königshausen & Neumann, עורכים: בורקרד הוזה, דניאל אוסטהוף ויונה־דביר שלם). ההשקה החגיגית תתקיים בעיריית וירצבורג, עיר הולדתו של עמיחי, ובמעמד רעייתו חנה, וילדיו דוד ועמנואלה.
בספר כלולה גם חליפת מכתבים בין עמיחי לבין חברו הקרוב הר פרופ' ד"ר קרלהיינץ מולר, תיאולוג באוניברסיטת וירצבורג (תרגום: יונה־דביר שלם). מולר, שכיהן כיו"ר האגודה לשיתוף פעולה בין יהודים ונוצרים בווירצבורג, היה נוצרי ששמר שבת, למד תורה על בסיס יומי והתפלל בסידור עברי.
ב־1987, בזמן הריסת מבנה ישן במרכז העיר, הבחין עובר אורח בכתובות עבריות. היו אלה שברי מצבות של יהודים מהמאה ה־13 שנותצו בידי אנטישמים והוסבו לחומרי בנייה. מולר מיד פעל. כ־1,500 חלקי מצבות הועברו בפיקוחו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, שיקום, תיעוד וכפי שכתב עמיחי עצמו: "עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס".
הספר השני שרואה אור באותה הוצאה, הוא האנתולוגיה "שלך, יהודה" (עורכים: יונה־דביר שלם וערן שאשא עברון), שבה הדור הצעיר כותב בהשראת יצירתו ועיר הולדתו של עמיחי באנגלית, בגרמנית, בעברית, ביידיש ובאיטלקית. ההשקות החגיגיות מתפצלות לשני מוקדים עיקריים בחייו של עמיחי: בירושלים ב"תמול שלשום" ובווירצבורג ב״כנסיית האוגוסטינר״.
ביולי 2024 תיפתח תוכנית רזידנסי תחת השם "עדיין אור של זיכרונות", כותרת הלקוחה מתוך שירו של עמיחי "בית עזוב". התוכנית תתקיים במהלך שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז וט' באב - ותיחתם בסבב הופעות בווירצבורג ובעיירות והכפרים השכנים. בהמשך השנה יושק גם כתב עת של התוכנית, עם תוצרים שנתיים פרי הרזידנסי. התוכנית תרכז משוררים/ות ומוזיקאים/ות שיצרו בנושא "עקירה".
מהביקור שערך שם עמיחי עם בנו דוד בעקבות הזמנה של פרופ' מולר, יצא עם אבן שעליה חקוקה המילה "אמן". "אבן ושיר שמופיע ב'פצצת הזמן היהודית', האחרון ב'פתוח סגור פתוח'", אומר דוד עמיחי ומצטט: "אבן עדות על כל הדברים שהיו מעולם / ועל כל הדברים שיהיו לעולם, אבן אמן ואהבה / אמן, אמן וכן יהי רצון".
יונה־דביר שלם מספר שתרגום חלופת המכתבים בין השניים חשף את הקרבה והייחודיות של הקשר לווירצבורג ולאיש המיוחד שהקדיש את כל חייו לקהילה היהודית ולתיאולוגיה בין־דתית. "ספר היובל נחתם במכתב האחרון שיהודה שלח לקרלהיינץ והגיע לידינו, בכתב ידו של יהודה.
במכתב יהודה כותב לקרלהיינץ שיש הוצאה לאור המעוניינת להוציא לאור את תרגומיו של 'שעת החסד', אך יהודה חלה ונפטר ולא הספיק לראות זאת בחייו. בינתיים גם קרלהיינץ נפטר, אך אני מתרגש ושמח לקחת חלק בהוצאה לאור של התרגומים האלה לראשונה ולזכר שני חברי הנפש הללו המכנים זה את זה 'אח־נשמתי' ו'חברי הטוב ביותר'".
תנועה בין ארצות
"שלך, יהודה" נולד על מדרגות הכנסייה של וירצבורג. שאשא עברון, מורה לכתיבה יוצרת ומנחה תהליכי חשיבה, שרומן ביכוריו יראה אור בהוצאת לוקוס מספר: "יונה־דביר שלם ואני, עם גביעי גלידה בידינו, התיישבנו לנוח, ויונה־דביר אמר שגילה כי יהודה עמיחי גדל ברחוב הסמוך ושבמרחק מה יש רחוב על שמו. קראנו עוד וראינו שבעוד שנתיים יצוין יום ההולדת ה־100 שלו, וידענו שאנחנו בתחילתו של פרויקט".
"אני גדלתי בישראל, עמיחי הוא חלק מהתשתית הספרותית שלי, ויש לי משפחה באנגליה וגרמניה. בשבילי ישראל היא הבית אבל גם התנועה בין הארצות אינה זרה לי. יונה־דביר היגר מירושלים לגרמניה. בין ההגירה שלו והמעברים שלי, הבנו שאנחנו יושבים במקום שבו יהודה גדל ואהב מאוד, המקום שממנו משפחתו נאלצו לברוח ב־1935, המקום שאליו שב אחרי המלחמה ובחר בו שוב בבגרותו".
"כמו עמיחי שנתלש בחייו כילד מווירצבורג לפני המלחמה, וחוזר לשם כדי להשלים את חייו וכתיבתו - החלטנו להזמין שבעה כותבות וכותבים ירושלמים ושבעה כותבות וכותבים גרמנים ויחד להכיר את נקודת הראשית שלו, את הילדות והילדי לפני שנקרע התום. חבריו רוזה ואוטו גרים סיפרו לנו שכאשר יהודה הגיע לווירצבורג כאדם מבוגר, לפעמים היה יוצא מוקדם בבוקר ועובר בין גני הילדים כדי לשמוע את שירי הילדים בגרמנית. את התנועה הזו ביקשנו לחקות, ללכת בשביליו ולהקשיב לשירים".
במאי 2022, יום ההולדת ה־98 של עמיחי, יצאו לדרך: "ידענו שאנחנו צריכים חבורה, הקמנו בית מדרש נודד של כותבים גרמנים וכותבים ישראלים בגילי 25־35. התחלנו במפגשים אונליין. כל אחד עבד על מסה שמתכתבת עם גוף העבודה של עמיחי ואלמנט מחייו, חלקנו את הכתבים האלה ופיתחנו אותם.
כשכולנו הגענו לווירצבורג באוגוסט 2023, כבר היו לנו יחסים משמעותיים דרך הכתיבה ובזכות עמיחי. בווירצבורג הקדשנו את הזמן להיכרות עם העיר, עם האנשים שהכירו אותו, לקריאת השירים במקומות שמהם נוצרו: בית ילדותו ובית האבות היהודי ובית הכנסת שבתוך המוזיאון ואותה הליכה לבית הספר עם רות הקטנה".
יונה־דביר שלם, סטודנט לדוקטורט בשפות שמיות עתיקות, הגיע מירושלים לווירצבורג, "שנועדה לאפשר מרחק ושקט מיצירה עברית ומקהילה יהודית והפכה במהרה לתקופה עמוסה ביצירה והפקה של חגיגות ה־100 לעמיחי. עבור עמיחי הבית העזוב הוא הבית בו אני כעת גר, ועבורי הבית העזוב הוא איפה שהוא חי, פעל, וגם נפטר".
לקראת יום ההולדת ה־100, הזמין משוררים ומשוררות צעירים כדי ליצור בהשראת העיר ועמיחי, ופנה לקהילה היהודית המקומית. קבוצה שלמה של אנשים שרצו מאוד לקיים את האירועים נחשפה. קהילה שלמה של חברים של עמיחי: "בעוד כיום היא מונה קצת מעל לאלף איש, עד השואה, באונטרפרנקן, האזור שבו יהודה גדל, הייתה קהילה שמנתה כ־22 אלף איש ואישה, עם בתי כנסת רבים, מקוואות, ישיבות, בתי קברות יהודיים ותלמודי תורה. יהדות גלותית טובה ומיושבת.
עם עליית הנאציזם הוא ברח לארץ, ולא חזר עד שנות ה־60. הוא חזר לביקור וכתב את הרומן שלו, 'לא מכאן, לא מעכשיו' ובו התמודדותו עם החיים שלו בווירצבורג, עם העבר ועם הרוחות והשדים שרודפים אותו משם. יהודה זכה בפרס התרבות של העיר ב־1981 ובנה גשרים חדשים עם העיר, ומאז החל רנסנס של וירצבורג בחייו והוא נתן לה הרבה יותר מקום וקיבל גם הכרה.
הוא התארח, הסתובב עם חברים חדשים, ביקר במקומות שבהם הוא גר לרבות מקומות שבהם ראה אנשים חווים דברים קשים. הוא החל להתמודד עם הטראומה שלו. ההכרה הזו הייתה מאוד משמעותית לו. התייחסו אליו כאל יהודי גרמני לכל דבר. עד סוף חייו הנושא הזה לא עזב אותו. ישראלי מושבע מחד, וגרמני לחלוטין מאידך. זה עניין שהדור הראשון של השואה היה צריך להתמודד איתו".
שלם מגדיר את עמיחי "אב ספרותי", על המורכבות של כל מערכת יחסים בין אב ובן: "כמעט באופן צפוי, עבורי היה יהודה עמיחי כמו רש"י - עוד פרשן של התורה, תיאולוג חשוב. בהמשך מסעי הדתי, מתוך עולמות הציונות הדתית החוצה ופנימה לעולמות האחרים, נע בין היכלי התמורות ובין בתי מדרשים, עמיחי שימש עבורי כסידור תפילה. גם היום, בעולמי הרב־דתי והתרבותי, הוא עמוד תווך להישען עליו בין נצרות, אסלאם ויהדות. בין מזרח ומערב, ובין שייכות לנידוי וגלות".
ויכוח עם עולם הדת
"במשך עשרות שנים של יצירה בעברית ושל שלל תרגומים, היה יהודה עמיחי למשורר הישראלי ואולי גם העברי המוכר ביותר ברחבי העולם", אומר המשורר והמתרגם פרופ' רפי וייכרט, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה וזוכה פרס יהודה עמיחי לשירה בשנת 2013.
אין לנו אפשרות לאמוד באופן מדויק את השפעתו, שכן שאלה כזאת כרוכה בגורמים רבים. בין השאר, באילו הוצאות יצאו הספרים? בכמה נמכרו? באילו פרסים זכו? מה היה מעמדם של המתרגם או המתרגמת בתרבות שאליהם תורגמו הספרים? מי המבקרים שהתייחסו אליהם? מי מהמשוררים המקומיים הושפע מהם? ועוד ועוד. אבל אפילו מבט זריז באנתולוגיות השירה שראו אור ביובל השנים האחרונות, יגלה כי אין כמעט אנתולוגיה שמכבדת את עצמה שלא כללה משהו מפרי יצירתו של עמיחי.
כך למשל, באנתולוגיה הנודעת של ג'.ד. מק'לאצ'י 'שירת עולם בת זמננו', שראתה אור בשנת 1996 בהוצאת וינטאג', מופיעים שירי עמיחי בצד שיריהם של פבלו נרודה, פאול צלאן, אוקטביו פאס, זביגנייב הרברט, ויסלבה שימבורסקה ורבים אחרים, ביניהם זוכות וזוכי פרס נובל לספרות, שבוודאי הגיע ליהודה עמיחי, ואולי היה מוענק לו בבוא העת לולא קטעה המחלה את חייו.
אפילו באנתולוגיה העצומה 'שירת העולם: מימי קדם ועד לזמננו' (1998) של הוצאת נורטון, ובה יותר מ־1,200 עמודים, נכללו שלושה משיריו לצד שירי אברהם בן יצחק, דן פגיס וט. כרמי. שירתו של עמיחי היא עדות להיסטוריה של העם היהודי למן ימי התנ"ך ועד למאה ה־20. יש בה ערכים אוניברסליים של הומניזם ואהבה שהופכים אותה לאהובה ברחבי העולם ויש בה כל המרכיבים שיאפשרו לה להישאר כזאת גם בחלוף העתים".
על הזיקה המובהקת למקורות אמר עמיחי: "התפילות, התנ"ך וקטעים מן הגמרא היו הטקסטים המוכרים לי ביותר. נזקקתי להם בשיריי בשל ויכוח עם עולם הדת, עם עולמו של אבי. פרישתי מן הדת הייתה פרישה אל האינדיבידואליזם. כבר בנעוריי היה קשה לי לקשור את עצמי עם אידיאולוגיה מאורגנת, לכן פרשתי מ'בני עקיבא' זמן קצר לאחר הצטרפותי לתנועה".
ואכן, אל המקום הזה, שנפתח בין הקורפוס הסגור לאדם החושב, נכנסו השירים. פרופ' דליה מרקס, מחברת הספר "בזמן - מסע אל לוח השנה היהודי־ישראלי", אומרת שהטקסטים של עמיחי אמוניים ומורכבים ונעשה בהם לא מעט שימוש במחזורים רפורמיים: "במחזור של ראש השנה, של יום כיפור, הוא אחד המשוררים המצוטטים בהקשר הליטורגי, לצד לאה גולדברג, חנה סנש ועוד. בתפילות ובמחזורים שוזרים את שיריו, ובסידור הרפורמי אפשר למצוא את 'רועה ערבי מחפש גדי' וגם את 'תיירים', שבו הוא קורא לקדושה של האדם ולא של אתרים".
"מצד אחד זו שפה מאוד טבעית לו. הוא גדל בבית אמוני. מצד שני יש בו עמדה רפלקטיבית ואולי קצת מתריסה, כנגד התפילה והאמונה. הדוגמה הקלאסית היא 'אל מלא רחמים': הוא לוקח את התפילה שמדברת על האל שכולו מלא רחמים וקורא אותה אחרת. גם האמירות הקשות נאמרות בשפה תפילתית ואמונית. זה מה שמשך יהודים רפורמים לטקסטים שלו. מצד אחד יש לו שפה שהיא מאוד מבפנים".
"מצד שני שפה שמאפשרת גישות מגוונות לדברים. הוא מעביר את הדברים מרמה מאוד גבוהה, רוחנית ולא נתפסת לדבר מאוד מוכר ומאוד מובן. אנחנו עובדים על המחזור הרפורמי החדש לימים הנוראים בשילוב 'והיא תהילתך', שבו הוא לוקח את הטקסט הליטורגי למקום אחר: אֱלוֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל, תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶׁהוּ מִתְקַלְקֵל. זו אמירה חזקה, והמחשבה החדשנית מדברת אל הרבה יהודים ליברלים בעולם".
פגישה לאין קץ
לודוויג פּפוֹיְפֶר, לימים יהודה עמיחי, נולד בשנת 1924 בווירצבורג שבדרום גרמניה למשפחה אורתודוקסית פתוחה שעלתה ארצה באונייה "ירושלים" בהיותו בן 12. אחרי שנה בפתח תקווה, עברו בני המשפחה לירושלים, שם חי ויצר בביתו שבימין משה עד יומו האחרון.
לירושלים הקדיש חלק נרחב ביצירתו. "ירושלים היא ונציה של אלוהים", כתב עליה באחד משיריו ופרס לשירה על שמו נוסד על ידי משרד החינוך ועיריית ירושלים. ארכיונו הספרותי נמצא בספרייה לספרים עתיקים וכתבי יד של אוניברסיטת ייל.
הוא למד בבית ספר מעלה, ובתום לימודיו התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי ושירת במצרים. לאחר שחרורו למד הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים בכיתה מיוחדת לחיילים יוצאי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948 התגייס ונלחם כלוחם קרבי בחטיבת הנגב של הפלמ"ח עד תום המלחמה.
בין השאר השתתף בקרב חוליקאת הקשה, שבו נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר, שעליו הוא כתב סיפור ושלושה שירים, בהם "גשם בשדה הקרב". "הכתיבה הרצינית החלה לאחר שלחם במלחמת השחרור ב־1948", אומרת סוקולוב עמיחי, "לדבריו, בגלל המוראות של המלחמה. היום קוראים לזה 'פוסט־טראומה'. אז לא הייתה מודעות למצב הנפשי של החוזרים מהקרבות.
יהודה הרגיש שבכתיבה הוא ריפא את עצמו. בכתיבה ביקש גם לסגור את המעגל בין וירצבורג לירושלים". לאחר שחרורו מצה"ל למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ועסק בהוראה, בסמינר למורי חו"ל ובבית ספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. הוא נישא פעמיים והביא לעולם שלושה ילדים: רון מרעייתו הראשונה תמר, דוד ועמנואלה מרעייתו חנה.
פרופ' וייכרט מציין באשר לעולם דובר הגרמנית, העולם שממנו הגיע הנער לודוויג פפוייפר לפלשתינה א"י, שמאות שירים של עמיחי תורגמו וראו אור בכעשרה ספרים לפחות: "רובם, כך נדמה, נדפסו החל בשנות ה־80 המאוחרות.
חלק מהספרים היו ספרי הפרוזה של עמיחי, סיפורים קצרים או הרומן 'לא מעכשיו, לא מכאן', אחרים ספרי שירה כמו 'שירי ירושלים' (1987), 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות' (1994) ו'פתוח סגור פתוח' (1998). זה האחרון יצא בגרמנית באותה שנה שבה ראה אור בעברית, עובדה שעשויה ללמד על מעמדו הנחשב של עמיחי בגרמניה". בשנת 2020 יצא מבחר עדכני משירתו. את השירים בחר אריאל הירשפלד, שגם הוסיף לספר אחרית דבר.
היחסים עם וירצבורג, גרמניה, טעונים ומורכבים. "אני שייך לדור שחווה במישרין את חוויית המלחמה", אמר עמיחי באותו ראיון לאלכס זהבי. "שיריי נקלטו על ידי רבים, משום שהם חיים כמוני. הם ממלאים חובתם כנדרש, אך מקננים בהם ספקות. יד אחת שלהם אוחזת בשלח או בכלי העבודה, והשנייה מורמת בספק. הספק מחזק את היכולת לעשות. הוא התנאי לדמוקרטיה. הביטחון ברמות מסוימות אינו מאפשר לחיות, בעיקר כשאלה עומדות בסתירה לנעשה או למה שאפשר שייעשה".
התסכית שכתב, "פעמונים ורכבות", ששודר ברדיו בשנת 1962, היה אחד הניסיונות הראשונים שנעשו ברדיו הישראלי לגעת בנושא השואה. בתסכית, יוחנן, שחי ליד פסי הרכבת היחידים המוליכים לירושלים, נוסע לעיר בשם ויינבורג במטרה לגבות שילומים על קרוביו שנספו בשואה ומתעמת במולדתו הישנה עם זהותו כילד בשם הנס. וירצבורג, אגב, היא אחד ממרכזי היין הגדולים בגרמניה. העיר מוקפת יקבים, וכל הכפרים השכנים מלאים ביקבים גם כן. בעבר אף פעלו שם יקבים כשרים. הוא מבקר את דודה הנרייטה, יהודייה זקנה השוהה בבית אבות שייסדה הממשלה הגרמנית.
"כמובן שוויינבורג היא וירצבורג, ויוחנן מבקש לנקום", אומר דוד עמיחי. "בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שאינו רוצה לנקום. כך גם אבא. הוא היה נוסע לגרמניה, אבל הכאב היה כאב שלא החלים". ב"לא מעכשיו, לא מכאן" לוחם במלחמת השחרור יוצא לגרמניה, אל נופי ילדותו, לנקום את נקמתה של רות הקטנה שאהב ונספתה בשואה, ועם זאת נשאר גם בירושלים. את הספר הזה חיבב במיוחד הודות למה שהגדיר הוא עצמו כ"חוסר הארגון והסמיכות של אלמנטים שונים בו שמקנים לו את חנו".
"מצד אחד הוא חי את התרבות הגרמנית ואהב אותה מאוד. הנופים של גרמניה היו נופים שגדל בהם", מספר דוד עמיחי. "אבא אמר פעם בראיון: אצלי אין מוקדם או מאוחר. הזמן הוא מרחב שבו אני נע קדימה ואחורה בקלות. וכפי שאמר כך עשה, כאשר גרמניה וישראל התערבבו לסירוגין ביצירותיו ובחייו. הוא אהב אותה, את הנופים ואת האנשים, אבל הוא גם חווה שם כאב גדול.
סיפורי התנ"ך התערבבו עם נוף ילדות של וירצבורג: כילד, הוא דמיין את עמק האלה ככרמים של וירצבורג או נהר הירדן כנהר הראשי. "כשהייתי בן 18 נסענו יחד לווירצבורג בפעם הראשונה. כנער, התלהבתי יותר מהמכונית המהירה ששכרנו ומהעובדה שלא הייתה הגבלת מהירות באוטוסטרדה, אך שנים לאחר מכן, ובמיוחד אחרי מותו של אבי, דברים החלו לשקוע".
"היום אני מבין יותר בזכות מה שהוא כתב: 'כל אדם הוא סכר בין עבר לעתיד. כשהוא מת נשבר הסכר והעבר מתפרץ לתוך העתיד / ואין מוקדם ואין מאוחר. והזמן הוא אחד / כמו אלוהינו, זמננו אחד. וזכר הסכר לברכה'". כשהלך לעולמו נטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים. על מצבתו חקקה המשפחה שורה משירו: "אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום".