תינוק נולד לשני הורים, שאוהבים אותו, מגדלים אותו ומחנכים אותו להפוך להיות אדם בוגר, עצמאי ובטוח בעצמו. זהו אינו המקרה של גיבור הספר גאולה. אימו של הגיבור, שאיבדה את אחיה בפוגרום של יהודי יאשי ברומניה, אינה שורדת שואה קלאסית. אכולת אשמה על כך שחייה ניצלו בעוד אלה של אחיה אבדו, היא מולידה ביחד עם בעלה תינוק, במטרה שיחליף את האח המנוח. אך האם הזאת מאוכזבת מהתינוק שלה, שהופך לקורבן. הוא גדל להיות גבר אכול אשמה, לוקה בפוסט-טראומה והופך לקורבן של השואה, שמתהלך כצל של עצמו על אדמת ארץ הקודש. הוא מקים משפחה, הולך בכל בוקר לעבודה, אבל חי במקביל לחיים עצמם, עד שדבר מה קורה לו.
עוזי הרלינג עבד במשך 37 שנים בתעשייה האווירית כאיש תוכנה. הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במתמטיקה שימושית ממכון ויצמן. ספר שיריו הראשון, הלום תקווה, ראה אור בשנת 2015, ספר שיריו השני, אל הגרעין, ראה אור בשנת 2020, שניהם בהוצאת עיתון 77.
פרק ראשון
עובר. אין לו תודעה. או שאולי יש לו? כארבעים שבועות הוא שוהה ברחמה של אמו, מתפתח, גדל, משגשג, פולש לתוך הרחם ומרחיב את גבולותיו. עובר, שבבוא העת הופך לתינוק שיוצא אל העולם כבוקע מביצה. מהחושך לאור, מהחום לקור, מהמחסה החוצה אל החיים הפרוצים. חיים של סערות ושל רוח, חיים של סכנות ושל התמודדויות. החיים עצמם.
ואמו, היא מערסלת אותו, מחזיקה בו קרוב אליה, שומרת עליו ומגנה עליו. והוא סומך עליה. הוא בטוח שהוא איבר מאיבריה, כך היה מאז ומתמיד כשהיה עובר. כך כל תינוק.
רק אני איני כזה. אמי לא חיבקה, לא ערסלה ולא הגנה. אמי לא נלחמה עלי ואף לא ניחמה. אמי הפנתה לי את גבה.
לא היתה לי תודעה כעובר אך מאז ומתמיד, מהרגע בו אחזה בי תודעתי, ידעתי שאני רק תחליף בלתי מספק עבור אמי. תחליף זול של אחיה האהוב יוסף שנספה בטבח בשואה. חיים שלמים של תהיה וכאב עברו עלי בנסיון להבין את האישה שנתנה לי חיים. את מניעיה של אותה אחת שהביאה אותי לעולם.
לא היה זה אלא בסוף חיי כשחשבתי שהבנתי אותה. ועדיין, לא הסכמתי איתה. חיי אימהות שלמים אותם ניהלה אל מולי ירדו לטמיון. אמא מבוזבזת. אמא רעה. אמא גרועה. בהחלט לא אמא טובה דיה. אמא לא אכפתית. אם מזניחה. אף אחד לא קרא לשירותי הרווחה.
ואני, בן מבוזבז. ילד עצוב. נער תר אחרי הורים. חייל אובד. גבר אבוד. איש זקן שבסך הכל רוצה את אמא. את אותה אחת חמקמקה שלא היתה לו.
*
אמי מעולם לא הסבירה. אמי מעולם לא פירטה. אמי מעולם לא דיברה, לא במילים ולא במחוות, לא בליטוף, לא בנשיקה, לא בנגיעה.
סהרורית ושקופה התהלכה דמותה של אמי בחיי וכך היא בזכרוני. אם שאינה אם. כל מה שלמדתי עליה, נמצא ביומן אותו כתב אבי.
הכרתי את אמי באמצעות יומנו של אבי, שתיעד את חייו, ותיעד גם את חייו לצדה. אבי, שהלך בדרכה, כעבד נרצע, כמעריץ נלהב, לא משלים את תפקיד ההורה החסר, לא מחליף אותה כאם, לא משמש לי כאב.
היו לי שני הורים אבל הייתי יתום. כך הגעתי לעולם וכך אעזוב אותו. גדלתי בבית, כחלק ממשפחה, אבל הדמויות של אותם בני משפחה היו צדודיות שהלכו ונמוגו ככל שהזמן עבר. הם חלפו מעולמי טרם שעברו לעולמם.
אמי משתקפת אלי מתוך יומנו של אבי. צלליתה הדהויה מתחדדת והיא תופשת מקום ונפח בין הדפים הכתובים בכתב פרוע ומהיר, כתב נמהר שנועד לתעד כדי לא לשכוח. סערת נפשו של אבי ניכרת בכתב שמקועקע בין דפי יומנו. דפים דקים, מרשרשים, כתיבה של חיים.
אמי מביטה בי מהדפים ענוגה, עדינה, שבורה, מזועזעת, כמשוררת שברירית או כנביאת זעם נרעדת. לא ראיתי אותה כך מעולם. בין דפי היומן היא אישה קוראת. מסתתרת מאחורי ספרים. מתהלכת בבית כשספר ניצב קבוע בין כפות ידיה. בוחרת תמיד ביוצרים תאבי מוות ויצירות שהמוות הוא מושאן. בתווך עוברים "בעיר ההריגה", "הדבר האחרון" של ביאליק ו"מתי" של רחל המשוררת.
אני נולדתי לתוך המוות ששלט בחיי אמי והיא גידלה אותי על ברכיו. חיי מהולים במוות, שהיה המוטו, הדוקטרינה שהובילה את אמי. היא חינכה אותי לאורו.
כל חייה התכוננה אמי למותה. המוות שלט בה. הם היו נאהבים בחייה ובמותה. אמי העריצה את המוות, אהבה אותו, השקיעה בו את כל יהבה, את כל מאודה, העדיפה אותו על פני בנה – אני – ועשתה זאת כפיכחת.
כבוגרת השואה של מלחמת העולם השניה, שם השאירה את יוסף, היתה אמי נביאת שואה. היא ידעה שתגיע שואה נוספת, ולא חדלה לעסוק במוות במלוא אונה ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מחייה, לחלק ארי ומרכזי מחיי שלי.
ואבי? כיצד הוא נקלע לדבר? מה היה חלקו באירוע שנקרא הגידול שלי, החינוך שלי, ההורה שלי? אבי הוא שופרה של אמי. כל יעודו היה לתווך לעולם את הווייתה ואת רצונותיה.
אמי רצתה לרקוד ואלס אינסופי עם המוות ואבי ליווה אותה בלימוד צעדי הריקוד. הייתכן שטרם יצירתי, עוד בתקופה הטרום עוברית, עשתה אמי הסכם עם אבי והוא נענה לה? הייתכן שיצירתי ובואי לעולם נועד להשלים את חסרונו, את היעדרו של האח שנשאר ביאשי שברומניה? אולי ניסתה אמי ליצור עימו קשר, לעלות על עקבותיו, לא הצליחה ושכנעה את אבי "לעשות ילד, רק לבינתיים, עד שנדע מה קרה ליוסף" ואבי הסכים?
הוא הסכים. וכך נוצרתי. גדל ברחמה, מצטופף עם הדאגה הנערמת שם לצדי, פולשת לרחם ותופסת את המקום השמור לי. מונעת ממני למתוח איברים, להתפרש, לגדול, לשגשג, להיווצר. דאגה ארורה. ואז, בקעתי לאוויר העולם. נשימה, שתיים. שתי זרועות והן לא שייכות לאמא. כי מה עם יוסף? אם תאחז בי אמי, אולי תגזור את גורלו של אחיה.
אני מדמיין לעצמי את אבי משדל אותה באותם רגעים, "תראי, תינוק. קטן כמו יוסף. הוא קם לתחיה, דרכך, בעזרתך, באמצעותך. את עושה את כל זה."
ואמי למדה זמן קצר מאוחר יותר שיוסף, האח המועדף על פני כל האחים, נעקד בטבח שנעשה במקום חודשיים אחרי שעזבה. אז הפנתה פניה מעלי ולא הביטה בי עוד, גם לא לפני מותה שלה.
*
החיים שלי התחילו עקום. לא ידעתי את זה, אבל תמיד הרגשתי בזה. מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי לא התנהגה כמו כל האימהות האחרות. אבא שלי הלך בדרכה, הדרך אותה הכתיבה לו.
היו לי הורים, הם ילדו והולידו אותי, אבל הם לא היו ההורים שלי. הם לא תיפקדו כהורים. הם לא דאגו לי, לא אהבו אותי, לא טיפלו בי ולא התמסרו אלי. מאז שאני זוכר את עצמי, חיפשתי לעצמי הורים חלופיים. הורים שיהיו להוריי.
ההורים שלי, הביולוגים, הותירו בי טראומת יתמות. ההורים החלופיים ליוו אותי בתקופות שונות של חיי. נכנסו לחיי, עטפו אותי, טיפחו אותי, קידמו אותי, ואז- עזבו והתפוגגו לעולם בו אין לי חלק. עולם בו אני מופרש מהחברה, נטול יכולת חברתית להתנהג ולנהוג מול החיים, מול אנשים.
כל חיי נהיתי אחרי משפחה. אחרי הורים שיקחו אותי ויאמצו אותי לחיקם, ינחמו, יחבקו, יאהבו וידאגו. ככל שעברו השנים, ככל שהורי הביולוגים הדפו אותי מעליהם, ככל שהורים אלטרנטיבים נכנסו לחיי, נכחו בהם, הטמיעו תקווה לרגע ארוך יותר או פחות ואז עזבו, כך גדלה והעמיקה הטראומה, פולשת לכל מקום, תופסת כל חלקה טובה בחיי, משתלטת על גופי, על נפשי, על מחשבתי.
כל הווייתי היא הטראומה שהוטמנה בי עם לידתי. טראומה של אדם שנולד כדי להחליף אחד אחר, שמת. אדם שלא יכול היה לחיות את חייו שלו, משום שאמי לא הצליחה להמשיך לחיות אחרי שהילד שאהבה באמת בכל ליבה- נספה בשואה.
הדפים הבאים יציגו את הטראומה של חיי. הטראומה בה רחצו אותי הוריי עם לידתי, הטראומה אותה הספיגו בעורי, הטראומה אותה זמזמו עת הלכתי לישון בלילה, הטראומה שאכלתי, ששתיתי, שנשמתי שחייתי. לא היה לי מנוס ממנה והיא רדפה אותי לכל מקום.
הורי הלכו לעולמם לפני שנים רבות ואני אב וסב בעצמי כיום, אבל הטראומה אותה קעקעו בי ממשיכה לרדוף אותי גם היום. היא מלווה אותי מאז, בכל רגע ורגע ומשפיעה בצורה מוחלטת על הדרך בה אני בוחר ללכת, על הצעדים אותם אני עושה, על המחשבות שלי ועל המילים שלי. אני יודע שהטראומה הזאת לא תעזוב אותי לעולם עד הרגע בו אעצום את עיני.
לפי כל הקריטריונים אני דור שני לשואה. אני גם מגדיר עצמי ככזה. יוסף, דוד שלי, אחיה של אמי, נספה בפוגרום ביאשי ברומניה ביוני 1941. כיצד מת? האם היה זה בשריפה? אמי, ששרדה, סבלה מטראומה מתמשכת על כך שהאח נספה ואילו היא נשארה בחיים.
אמא עלתה לארץ – כנראה בלחץ המצב – שלושה חודשים לפני הפוגרום. לפני מותה ביקשה לכתוב על מצבתה שורה מתוך שירהּ של רחל "מֵתַי": "רק אשר אבד לי – קנייני לעד."
זוהי, בעיני, הוכחה מובהקת לטראומה ממנה סבלה.
אבל אני לא זקוק להוכחה הזאת. כל חיי, מאז שאני זוכר את עצמי, האירועים שפקדו אותי בבית אמי הם הוכחה לכך שסבלה מטראומה על מות אחיה בשואה. כל חיי, מאז שאני זוכר את עצמי, גרמה לי אמי לטראומה תאומה לזו שלה.
אבי מולידי, בעלה, שיתף עימה פעולה. אולי עשה זאת מתוך אהבתו אליה. אולי מתוך הזדהות טוטאלית. אולי כדי לנסות לרפא במעט את נפשה המדממת, להקל על מכאובי לבה ועל ייסורי נשמתה. אינני יודע. דבר אחד בטוח, גדלתי בתחושה שלא רוצים אותי, שלא מעוניינים בי, שאני עונש, נקמה על מותו של האח, על ייסוריה של האם, על כך שנשארה היא בחיים בעוד הוא מת בביעותים, שליוו אותה עד יומה האחרון וילוו אותי עד יומי האחרון.
אני מדמם את דמו של יוסף. אני מדמם את דמה של אמי.
לפי כל הקריטריונים אני דור שני לשואה אבל מאז שאני זוכר את עצמי, ההרגשה היא שאני חי בתוך התופת של המלחמה. בתופת הייסורים. לידתי היא סימן למותו של יוסף. נשימתי היא החיישן לליבו שדמם.
ברגע בו נולדתי נתקפה אמי בצורך בלתי נשלט לראות בי את האח שקם לתחייה. אני – עוזי – לא הייתי קיים בעיניה ואבא חלק איתה את הסיפור שסיפרה לעצמה, לו וגם לי. ברגע שנולדתי נתקפה אמי אכזבה, שאני איני אחיה, אותו כל חייה חשה שנטשה.
אמי רצתה ללדת את אחיה המת.
אמי ילדה אותי.
אכזבתי אותה.
זוהי הטראומה שלי.