מזל גדול היה לאבי, רודפת אותי המחשבה לאורך שנותיי הארוכות.
ימים ספורים לפני הגיעו לגיל ארבע־עשרה אחיו זיגפריד, שגר בישראל, סידר לו סרטיפיקט כדי שיוכל לעלות לארץ. אילו היה בן ארבע־עשרה, הגרמנים לא היו מאפשרים לו לעלות על האונייה האחרונה של עליית הנוער, והוא היה נלקח למחנה השמדה. כפי שאירע להוריו.
אימו־סבתי נשארה אתו במשך כמה חודשים לאחר שאביו הובל למחנה הריכוז "זקסנהאוזן". אבי היה בן זקונים וכל אחיו הצליחו להימלט, שניים מהם ברחו לאנגליה ושלושה הגיעו לארץ.
באותו ערב אימו ליוותה אותו לתחנת הרכבת, למרות הסיכון הרב הכרוך בכך. לפני צאתם היא תלשה את הטלאי הצהוב מהז'קטים שלהם.
הם הגיעו לתחנת הרכבת בברלין, ולפני שנפרדו היא נתנה לו תמונות של המשפחה, תעודות בית ספר, טלית וספר תורה קטן. הייתה זו הפעם האחרונה שראה את אימו.
הוא הגיע ברכבת עד נמל טריאסט באיטליה, ושם עלה על האונייה "גלילאה” שהייתה עמוסה בילדים ובנוער. לאחר הפלגה של ימים אחדים עגנה האונייה בנמל חיפה.
חבל שבדרך אבדו לו התמונות שאימו נתנה לו, רק אצל דודה קלרה שגרה בקיבוץ בגליל ראיתי כמה תמונות ממוסגרות על הקיר.
אבי סיפר לי שכשהגיע מהאונייה לקיבוץ על יד חיפה, הוא לא הכיר אף אחד. הילדים האחרים הגיעו מצ'כיה, הוא לא הבין את שפתם ואת הבדיחות שלהם, והרגיש בודד.
בקיבוץ למד עברית ונשלח לעבוד בסנדלריה. הוא שנא את העבודה והתבייש בה. כשחיפשו ממלא מקום בנגריה, הוא עבר תקופת ניסיון והתקבל לעבוד שם באופן קבוע.
קשה היה לאבי להסתגל לחיי הקיבוץ. הוא הגיע מעיר גדולה למקום שבו לא היו בתי קולנוע, קונצרטים, חנויות, וסבל מאוד מהחום הכבד. בנוסף, הוא חלה בטיפוס הבטן ואושפז. איש לא בא לבקרו מלבד דודה קלרה, שהגיעה פעם אחת לבית החולים. לבסוף הבריא וחזר לקיבוץ.
יום אחד הגיעה אליו גלויה מקומטת שנשלחה מאדם לא מוכר. בגלויה נכתב שאימו נספתה באושוויץ.
לאחר שהסתיימה תקופת הקיבוץ, שנמשכה כשלוש שנים, הוא עבר לנהריה, בה גר אחיו מקס, שהיה קרוב לו בגיל ואליו היה קשור ביותר. אבי סיפר לי ששמח להגיע לעיר, הוא ואחיו היו מטיילים יחד, יושבים בבית קפה, משוחחים בגרמנית.
יום אחד מקס הלך להסתפר. ברגע שהתיישב על הכיסא במספרה, החלה הפגזה כבדה של מטוסים מלבנון, המספרה התפוצצה ומקס נהרג במקום. לא זכיתי להכירו...
אני זוכרת את דמותו השפופה של אבי רכונה מעל הרדיו הגדול בסלון, אצבעותיו העבות אוחזות בכפתורים, משוטטות בחוסר מנוחה בין התחנות. כשהיה מאזין למוזיקה קלאסית, הייתה נפרשת על פניו ארשת שלווה שעווית קטנה של חיוך נבלעה בה.
בכל שעה עגולה היה מגביר את עוצמת הקול ברדיו ומקשיב בדריכות לחדשות. בסיומן היה ניגש ליידע את אמי, וקולו אפוף חרדה. היה מדווח על המתח בגבול שעלול להבעיר מלחמה בכל רגע, על עליית המחירים שלא ניתן לעמוד בה, על התבטאות מאיימת של שר זה או אחר. כשקנה טרנזיסטור, היה צמוד לאוזנו כמכשיר שמיעה. לא מש ממנו עד הירדמו. העולם כולו חורש סכנות ומזימות ומוטב להיות מוכנים.
“תשמעו מה קרה היום", היה פותח בהתרגשות כשהטרנזיסטור בידו, "ראש ממשלת נורווגיה מת. היה לו סרטן בעצמות." ומיד היה ממשיך, "הודיעו ששרפה ענקית פרצה ביער השחור בגרמניה". את כל אסונות העולם נשא על כתפיו ולא חסך גם מאיתנו.
שעות ארוכות הייתי ממתינה לשווא שיניח מידיו את הקופסה הקטנה, שיקדיש לי מעט מזמנו: שיספר לי סיפור, שישאל אותי על בית הספר, שיעזור לי להכין את שיעורי הבית המאוסים.