״ואין עוד אור בעולם, רק זוהרם של אלה שדלקו בחשכה״- זהו המשפט שחותם את ספרה השני של הרופאה יעל דרזניק. ספרה הראשון, ״עשרים ושש״, בהוצאת ״ידיעות ספרים״ גם הוא, עסק בחוויותיה במשמרת תורנות כרפואה, וספרה החדש ״כבדו שערי עזה״ הוא אוסף עדויות של אנשי רפואה, סיעוד והצלה שליקטה בעצמה. אותם צוותים שתיפקדו (ובהמשך מתברר גם קרסו) תחת הלחץ והתופת המפלצתית והכמעט בדיונית של השבעה באוקטובר.
"אוטוקורקט": ספר חדש לאתגר קרת
לכתה של אמנית הסיפור הקצר: ציפי שחרור סופדת לאליס מונרו ז"ל
פרקי הספר מתארים את שלבי האירוע וההתפתחויות בסדר כרונולוגי, עוד החל מהיום שלפני. אך משהו בפרויקט התיעודי הזה לא נשלם ונותר כקובץ פרגמנטים בלתי מלוטש. אין הדבר נגרם בשל אי כישרון כתיבה של דרזניק, אלא בשל העובדה הפשוטה שסיפור המסגרת, דהיינו סיפור המלחמה של ישראל טרם נגמר.
לא משנה היכן נמקם את עלילת חיינו הפסיכוטית, בין אם בהתחלה ובין אם באמצע, חלק הארי ומרבית הציבור יסכים ללא עוררין שאין זה הקץ והסוף- לא של המלחמה שלנו, ולכן גם לא של הספר הזה. משהו בפאזל הלאומי שלנו חסר את כלל החתיכות, והשלם גדול מסך חלקיו.
לכן, אקדים ואומר כי הקריאה העכשווית בספר חוטאת להערכה מדויקת ומקיפה שלו. בהנחה ומדובר בהמלצה שניתן ליישם, משעשעת או ביזארית ככול שתישמע, טוב יעשה הקורא אם ידחה את קריאת הספר לזמנים בהם הכאוס המלחמתי ישכך ולו במעט. הקורא האידיאלי בעיניי יהיה בן דור ה-Z שיתפנה לקרוא את הספר בעוד חמש שנים או אולי אפילו עשור בגוזמה, כי אין כמו להביט נכוחה בעדויות כשהן מעוצבות לתוך נרטיב שלם ומגובש, כמו שדיו מתקבע על הנייר או שצבע מתייבש כליל על הציור.
״כבדו שערי עזה״, ביטוי בעל רפרנס מנאומו של משה דיין על תקרית נפילתו של רועי רוטברג ז"ל בנחל עוז אי שם ב-1956, מעורר תחושה של צפייה בסרט דוקומנטרי ומעניק לנו תחושת קריאה דואלית.
לעיתים הוא שטף אותי בתיאורים מבית החולים סורוקה, ברזילי או שניידר שנחוו עבורי כאינפורמטיביים, כמעין דיווח חדשותי יבש, הכולל הגדרות לקורא ההדיוט, כמו: ״ממ״ד הוא ראשי תיבות של מרחב מוגן דירתי, מדובר בשטח מוגן המותקן בדירת מגורים, והוא אמור לספק מיגון מפני התקפות טילים״. או ״נובה הוא פסטיבל מוזיקה שהתקיים באותן השעות לרגל חג הסוכות, בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים״.
ההגדרות האלה בעת הנוכחית נראות מיותרות לציון, אך ברבות השנים, בהנחה ובתקווה שספרה של דרזניק לא יחלחל בתהום הנשייה הספרותי- עיוני, הן יכולות להיחשב לפנינים, בעיקר כאמור עבור הדור הצעיר.
ההגדרות מהסוג הזה הן שגרמו לי לעיתים להיקלע ולמעוד לקריאה מרפרפת, שטחית וסורקת, אך היו הגדרות מסוג אחר שדווקא הביאו אותי להתעכבות ולירידה לפרטים, והפכו את הקריאה לשלווה יותר, על סף המדיטטיבית. אלה הן ההגדרות הרפואיות- הפיזיולוגיות, שנועדו ככול הנראה לתאר תמונת מצב רחבה יותר והצצה אל עולם הרפואה ״מאחורי הקלעים״, וביניהן: ״שוק המורגי״, ״תהליך קרישה תוך-כלית מפושטת״, ״ATLS״, ״קוניוטומיה״ ועוד.
יש שיטענו כי גם אופן קריאה משתהה שכזה עלול להידרדר ולהיגרר לאינפורמטיביות של מבזק חדשותי או של מילון/לקסיקון רפואי, אך לרגעים הוא יכול להביא לחיבור עמוק יותר לסיטואציית-העל, ולהפיג מעט מן הערפל של עולם הטיפול וההצלה בשבעה באוקטובר.
שתי ההגדרות שציינתי, הן האינפורמטיבית של שמות דוקטורים, מחלקות ובתי חולים הן הפיזיולוגית, מוכיחות שוב לעניות דעתי את הטענה שמדובר בספר טוב, אך קריאתו ממרחק השנים אם וכאשר המלחמה תחלוף, תגלם בתוכה רווח גדול יותר לקורא. ותזמון, כמו בכמעט כל ספר, הוא בעל משמעות מכרעת לחוויית וזיכרון הקריאה, ובמקרה הפרטי שכאן נראה שיותר מתמיד.
עוד אוסיף ואציין כי ככול שהתקדמתי בדפי הספר, נתקלתי ברגעים ושברירי משפטים מצמררים. חלקם כאלה שלא מותירים מילים אחריהם, כמו הרגע שהאחות רותם הבינה שאחייניתה שירה מתה בנחל עוז: ״אני נופלת על הקרקע ומבינה פתאום שהשואה האישית שלי מעורבת עם השואה של המדינה, של עם שלם״. או הרהורים ומחשבות תסכול של אנשי מקצוע תוך כדי מתן טיפול: ״מה אני אמורה להגיד? מה שנתקלתי בו באותם רגעים לא כתוב בשום ספר. לא למדתי על זה אף פעם״, וכן תובנות בזק חותכות: ״הם יורים גם בנשים הרות״.
אבל בכל זאת, הרגעים שהצליחו לבתר ולפלח אותי מבפנים ובו זמנית להעלות בי חצי חיוך נחמה, היו אלה שבהם הרופאים ואנשי ההצלה והסיוע, המלאכים בלבן, הפשיטו את שכבתם השמימית ונחשפו באנושיותם, שירדו לעולם בני האנוש של מטה ונתפסו בעיני עצמם קטנים ומזעריים אל מול האסון הנורא שפקד אותנו.
זה הדוקטור שהלך הצידה והתפרק בבכי, אך התעשת במהרה וחזר לבצע את הטריאז׳- תיעדוף טיפול בחולים על פי רמת קושי פציעתם ומצבם. זה הדוקטור שהיה בטוח שאימו נרצחה בנחל עוז, אבל מתבשר בבשורה שמדובר בחבר שלו מהיחידה, ופסיכיאטרית הילדים בביה״ח סורוקה שמתוודה ש״היה לה קשה מאוד לתת תקווה״, ולבסוף פורצת בבכי כשהיא לבד במכונית אחרי שעות של איפוק.
וכמה שהם אנושיים, הם עדיין הירואיים. בדיוק כמו עמית מן ז״ל, הפרמדיקית מקיבוץ בארי, שחרף הסכנה האזורית הלכה עם חלומה והתעקשה להעניק טיפול לפצועים, אך סיימה את חייה במדי הצלה מוכתמים בדם וכדור ברגל.
ואני מאמינה כי אנשי הרפואה וההצלה כדוגמת עמית נאספים לאט בזה אחר זה, בספר הזה ומחוצה לו. ובלי מילים גדולות, רק תפילות, כמאמר שירתה של נציגתנו לאירוויזיון, נותר לנו רק לייחל לראות את הניצוצות המבליחים של עוד מן הזן המשובח הזה, המלאכי והאנושי כאחד.