חמוץ לה, לדינה קליין, הגיבורה של “פומלו" (הידעתם שזה שמו התקני של הפרי המוכר יותר כפומלה?). ובהחלט לא מתוק גם לכל הדמויות האחרות ברומן הזה, שמועקה גדולה שורה עליו, בתחילה אישית ובהדרגה גם לאומית וקיומית. רובן - מרכזיות כשוליות - מתוארות כבעלות פנים פחוסות, עיניים מימיות, אפים בולבוסיים, אצבעות צפודות; הן שוחות במין מרק חלכאי דלוח של עליבות ממארת, תבוסתנות כרונית ובדרך כלל גם הכרה בקלפים הדפוקים שהחיים נתנו להם.
אח של מישהו נולד פגום וזוכה לכינוי “אורגניזם דפקטיבי", ואחותו מתה מאקזמה בגיל 5; מדברים גם על מישהי שבגיל 40 נזכרה שדוד שלה היה “מתעסק איתה" כשהייתה בת 5. נדמה שרוב הגברים והנשים ביקום העכור שבונה ורד זינגר הם סוג של אורגניזמים דפקטיביים, כל אחד בדרכו העגומה שלו.
גם כשמופיעים מלאכים־לכאורה כמו סהר, ה"מותר" של דינה (המילה שהיא בוחרת ל"גרוש", כמי שמקצועה מילים וממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון העברית), חסרונותיהם הצורמים עולים עד מהרה על יתרונותיהם, וכשכבר יש לדינה חברות, כמו גליה, הן מתגלות כאנוכיות וריקניות, ואולי בכלל מי שאשמות באותם גירושים. וכשיש חיית מחמד חמודה, כמו החתול מרקו, גם הוא נחשף בחולשותיו, ולטענת המותר של דינה הוא בכלל מכור להרואין, כלומר לחטיפי חתולים מזיקים וממכרים.
בקיצור, החיים הם לא תותים ב"פומלו", וזה עוד לפני שהזכרנו את פירוט היתר המדוקדק והבלתי נלאה של תחלואים וחוליים מכל הסוגים והמינים, הפרשות גוף, ריחות גוף, תיאורי בחילה, קיא, דם ושלשול, כמעט כמו מכות מצרים בשעתן, ודיאלוגים נורמטיביים לחלוטין שבהם נשזרים משפטים כמו “אבל כל השבוע חרבנתי כרגיל... גם אנשים עם מעי מקוצר חוטפים איזה וירוס לפעמים" או “בנס ניצלתי מסטומה. יכולתי להסתובב עם שקית קקי צמודה לגוף. בסך הכל כרתו מטר ושלושים" (הסבר שעליו זוכה דינה בתגובת התפעלות מהמאזין).
החלופה העברית לסטומה, אגב - “פיום" - מצלצלת לדינה “פחות נוראית, אפילו מתוקה", ויש משהו יפה ונוגע ללב בכך שאם משהו מצליח להמתיק את עולמה הצר והמר, אלו מילים עבריות חלופיות, נרדפות ואולי גם שקריות בסופו של דבר, כאלה שבניגוד גמור לכתיבתה הישירה עד כדי בוטות של זינגר עצמה, מרחיקות את הדבר עצמו, מזייפות ומצעפות אותו לצורך האסתטיקה.
אם כי אין שום דבר אסתטי כנראה במילה שהיא מציעה כתחליף ל"כרוכית" (השטרודל שבכתובת האי־מייל) שלא תפסה מעולם: מעי. ואפרופו שטרודל, גם המאפה המנחם הזה נקשר פה בזיכרון ילדות נורא, בבית שבו מלכתחילה אסרו על אכילת ממתקים, ושוב הלכה המתיקות הפוטנציאלית, מינימלית ככל שתהיה, לאלף עזאזלים. ברגע של שבר גדול, דינה מרגישה ש"החיים עצמם היו תרמית אחת גדולה (...) הכל היה תרמית והכל רימה אותה".
מבזקי החדשות מביאים רק בשורות רעות, ו"כל צעקה ברדיו היא עוד אפרסמון שהמעי של המדינה לא יכול לעכל. רק שבניגוד למה שקרה לי, למדינה אין פרוקטולוג". כיבוי הרעשים שבראש הוא משאלת לב בספר שבו הייאוש והחידלון מביאים את הגיבורה לדמות שצוצלת מדברת איתה, ואז להיזכר באיחור של עשורים בפרטיו המדויקים של אירוע משנה חיים שבו הייתה “כלואה בחדר בוער, בת ערובה של מישהו".
חדר בוער (אזהרת קלקלן) כמטאפורה, מתברר בדיעבד. חברתה ה"מטומטמת" שואלת אותה, “בואי נניח שנחטפת כשהיית קטנה. בת כמה היית לדעתך?". הרפרור לחטיפה/חטופים מופיע לצד מחבלים שמסתננים לבסיס צבאי ומחסלים שני חיילים צעירים. בתחילת הספר מדובר על “חורבן" ו"אסון", אבל אלה הם רק המראות שנגלים לדינה קליין כשהיא מביטה בעצמה אחרי שחרורה (המוקדם מדי אולי) מבית החולים; אבל אחיה של דינה מדבר על אסון רחב יותר מזה. “אחרי השטפונות יגיעו רעידות האדמה ואחרי רעידות האדמה יגיע האסון שאחריו ישתנו פני הארץ. ואין דבר שאפשר לעשות כדי למנוע את האסון, כמו שאי אפשר לעצור את הבוקר המפציע".
אינני יודע אם הספר נכתב אחרי אותו בוקר באוקטובר או שמא ניבא אותו, וזה לא באמת משנה. אין בו ממש ממד “אפוקליפטי", כמקובל בעת האחרונה (אם כי גליה פותחת בקלפים וחוששת מאחרית הימים המתקרבת ומכך שבשנת תשפ"ד “ישפדו אותנו"), אבל זינגר מתארת בלי למצמץ את השילוב המצמית של גוף בוגדני (גם אצל אנשים לא מבוגרים במיוחד) ונפש מסוכסכת, שדווקא שכיחותו היא שעושה אותו טרגי.
אפוקליפסה עכשיו, אצלכם - כלומר אצלנו - במרפסת, ומי הפצצה המתקתקת אם לא אתם עצמכם, כלומר אנחנו? היומיום הקשוח שהדמויות בספרה חוות נראה כל כך מוכר, טבעי, נורמלי ושגרתי, שזה ממש מבהיל. ריקבון, דעיכה, בדידות והזנחה הם רק כמה מהמתנות שהחיים ממטירים עלינו בשלב זה או אחר, וזינגר נמצאת שם כתצפיתנית דרוכה הרואה את הנולד ומתעדת את הבלתי נמנע.
ספרה הקודם של זינגר, “עורכת מלווה", היה מצחיק מאוד. “פומלו" אינו נעדר הומור, אבל זה נבלע איכשהו בחמיצות הכללית, כמעט מחוסר ברירה. כשאת חוזרת מניתוח בטן, תפורה בסיכות זמניות שמאיימות להתפקע וכל תנועה קלה מסיבה לך עשרה סוגים חדשים של כאב, מוטב בכל מקרה שתצחקי כמה שפחות.
מה הפלא שאם בורח קוף מהספארי, הוא מזן הקפוצ'ין הבכיין או הקפוצ'ין המקונן. למה הוא בוכה, איש אינו יודע באמת. אולי סתם יש לו קול בכייני. ו"אולי הוא בוכה כי הביאו אותו מיערות הגשם למדינה הזאת. את לא היית בוכה במקומו?", ובקיצור, מה יש לו לצחוק? העולם מבכיא, אז בוכים. כלומר, יורים ובוכים ומקיאים. “פומלו" הוא לא ספר לחלשים, אבל מי שיעז לא יתחרט.
ורד זינגר, “פומלו", פרדס, 224 עמ’