סוגת הרומן הרומנטי היא לא מהאהובות והנבחרות עליי, וחרף זאת לקחתי על עצמי את הקריאה בספר ״מקום נעים״ של אמילי הנרי. זה קרה והצליח לי, למשל, ב-״דירת שותפים״, ספר שהשתייך לאותו ז׳אנר והתעלה על ציפיותיי ושבר את המאפיינים הסטראוטיפיים המוכרים שלו.אך לא כך בספר הזה.

ספר חדש למיכל סנונית: "משקף את המציאות הישראלית כיום"
כשנתיים לאחר מותו: יצירות גונזות של א.ב. יהושע נחשפות לראשונה

התקציר בגב הכריכה נשמע מבטיח. וין והארייט, זוג שחווה פרידה, נאלץ לשדר ״עסקים כרגיל״ במסיבת חברים קרובים. השניים מזייפים מגע, צחוק ושיח קרוב מול הסובבים עד שגבולות השקר והאמת מטשטשים. המשחק הזה אולי עובר היטב אצל הדמויות, אבל לא אצל הקורא.
לא רק שאלמנט ההפתעה לא הצליח להשתמר פה והעלילה החד גונית הלכה למקום שידוע מראש, אלא שהדרך אליו הייתה די תקועה ומשמימה.

קניית תותים בסופרמרקט ודובני גומי מקנאביס הם דוגמאות בודדות לנושאי השיחה בספר שהתפתחו לדיאלוגים רדודים, שטחיים, ללא יעד או מטרה בגיבוש ועיצוב הנרטיב. רגעי החלוף השגרתיים האלה מתקבצים ולא עומדים בהבטחה של כריכת הספר. בעודי עוברת דף אחר דף, אני נוכחת שסיפור האהבה הזה, רומנטי ככל שיהיה, מידרדר למחוזות הקיטש ועורם על עצמו שכבות של מובנות מאליה וציפייה כוזבת.

היעלמותם של וין והארייט במרתף יין, כשדלתו ננעלת באורח קסם מקרי ופלאי של הגורל, מתסיסה אמנם את אהבתם מחדש ומעניקה להם דקות בודדות יחד, ברם לא מביאה לריגוש דומה אצל הקורא. הקסם לא חודר וממשיך למעוד באמינותו ובמהימנותו לעבר גרסת אהבה נדושה ואף זולה במקצת, שבה מפילים אנשים לבריכה, הלבבות פועמים, הזרועות נכרכות זו בזו בסינוור מוחלט והגוף מאבד את שיווי המשקל עד שנופלים, צוחקים ומתנשמים בצמידות זה לזה. 

כל אלה משפיעים כמובן גם על הזמנים והריתמיקה של העלילה. בעוד הנרי הסופרת ניסתה לבצע ב-40 פרקי הספר אבחנה ברורה בין ״מקום נעים״ לבין ״החיים האמיתיים״, כלומר עבר והווה או דימיון ומציאות, ציר הזמן אובד וההתקדמות בספר נעשית להליכה ביער סבוך. 

דמותה של הארייט, במעין דימיון מודרך, מנסה לשרטט לעצמה גבולות גזרה אופטימיים של זכרונות מתוקים מהעבר או מחשבות מתכחשות בהווה, כדי להתמודד עם המבוכה שנכפתה עליה בזיוף זוגיות מושלמת עם בן זוגה, אך לא כאלה שמקלות על ההתמודדות בקריאה. עבר, הווה ועתיד מתערבבים להם בבלילה אחת, ומהר מאוד מתברר שהמתכון הזה לא יצירתי במיוחד. 

״מקום נעים״ יכל להוביל גם לקריאה נעימה, רק אם אמילי הנרי הייתה לוקחת את נקודת המוצא שעלתה בראשה בשתי ידיים, ומנתבת אותה באמצעות דמויות עשירות יותר, לסיפור אהבה פוסטמודרני נטול קישוטים מצועצעים ומתקתקות.