כמו השבת השחורה וכל מה שבא אחריה וממאן להסתיים, כך גם הספרות שבאה בעקבות שבעה באוקטובר. מיד עם פרוץ המלחמה החלו לצאת בזה אחר זה ספרי שירה, פרוזה ועיון על מה שאירע. חלקם מתמקדים בתיעוד סיפוריהם של גיבורות וגיבורים בעל כורחם שמצאו כוחות ברגעים השפלים ביותר של המציאות, זאת על אף שכמעט שלא היה זמן עיבוד של ההתרחשויות עד לגביית העדויות.
על פי דוח הספרים השנתי של הספרייה הלאומית לשנת 2023, 82 ספרים נכתבו על מתקפת שבעה באוקטובר והמלחמה בעזה ודווחו לספרייה. הנושאים הבולטים הם ספרי זיכרון וגבורה, השפעות מתקפת הטרור של חמאס והמלחמה על מדינת ישראל והחברה הישראלית, גילויי האנטישמיות ברחבי העולם, ספרים בנושאי יהדות ועוד.
יומן מלחמה: מאמריו של יוסי אחימאיר הופכים לספר
שבוע הספר ברוח התקופה: גידול של 37% בספרי פסיכולוגיה
"סוגיית החטופים טרם באה לידי ביטוי משמעותי. בחודשים האחרונים התקבלו בספרייה הלאומית רק הגדת פסח שיצאה על ידי מטה החטופים וכן ספר מתכונים לחג השבועות המנכיח את החטופים", נכתב בדוח. איסוף הספרים, פרט לפעילות הספרייה כפי שהיא מוגדרת ומתוקצבת בחוק, הוא חלק מבניית מאגר זיכרון לאומי של הספרייה וגופים נוספים. זוהי תופעה בלתי נתפסת בעיקר בהיקפה ובחשיפה הרגישה שבה היא כרוכה.
"מענה אישי לטראומה"
אמא של ירדן הבטיחה לו שאם יעברו את זה, יקבל כל מה שיבקש. ירדן ביקש כלב, ניצל וקיבל. השוטר איתמר אלוס מאופקים לחם בגבורה והרג כמה וכמה מחבלים.
סיפורים אלו ועוד מופיעים בספר "שבת, שבעה באוקטובר" (הוצאת זמורה ביתן) בעריכת מעין אבידן ורון דהן. הספר מאגד 53 עדויות של ניצולות וניצולים. אלו עדויות קשות וכאובות שנאספו ונערכו על ידי קבוצת משוררים וסופרים בליוויה של הפסיכולוגית ד”ר תמר סימון כהמשך ישיר לפרויקט שיצא לדרך בשבוע השני ללחימה: “העוטף במילים” - ועלה לרשת. מטרתו “לסייע בהתמודדות העדינה של חשיפה והרכבה של העדויות האישיות, כחלק ממאגר ההסברה והזיכרון הפרטי, הקהילתי והלאומי”. על היוזמה: "תנועת תרבות", ארגון ארצי של אמנים, אנשי תרבות ומחנכים המחויבים לפיתוח חוסן חברתי דרך תרבות ואמנות בפריפריה הגיאו־חברתית בישראל.
איך עושים את המעשה החשוב באופן אחראי?
“מלכתחילה, עניינו של הפרויקט היה גיוס היכולות של אנשי המילה לתת מענה אישי לטראומה האישית, על ידי שיחה של אחד על אחד עם אדם שמעוניין לספר את סיפורו ולא מצליח לנסח אותו”, אומרת אבידן. “בהתחלה לכולנו לא היו מילים. היכולת של סופר היא קודם כל להקשיב ולהקשבה הזו יש עקרונות הלקוחים מהטיפול הנרטיבי בטראומה. את העקרונות קיבלנו מד”ר תמר סימון, ביביליתרפיסטית ופסיכותרפיסטית.
"העיקרון הראשון, לספר בצורה כרונולוגית את הסיפור שהמוח אינו מצליח להכיל ולתפוס ולהחזיר את מה שקרה לרצף אירועים. השני הוא מציאת הכוחות שבאו לידי ביטוי וההתנגדות לחוסר האונים על ידי פעולה אקטיבית: מציאת דלי לצרכים או איסוף מים מהמזגן המטפטף כדי שיהיה מה לשתות. התפקיד שלנו היה בשאלה הקטנה ‘מה עשית’, שיש בה תפקיד מרפא ומיטיב" הוסיפה.
"הדבר השלישי הוא השאלה האם בכל זאת, בתוך הזוועה, היה רגע של יופי. מדהים לראות איך בכל סיפור יש את זה: האחד מספר על העיניים הטובות של החייל שבא להציל, השני על הרגע שבו פתאום שמעו עברית והאחר על אנשי נתיבות שהגיעו לנקודת איסוף עם אוכל משבת ושמיכות באחת בלילה. כל מי שסיפר את הסיפור ידע שהוא הבעלים הבלעדי של הסיפור. אם אדם אומר שהוא רוצה לספר רק בשביל התהליך האישי – השגנו את המטרה. יותר ויותר אנשים אמרו לנו שהם רוצים לספר כי הם רוצים שהסיפור שלהם יישמע גם בעתיד. יש כאן פרק של דברי הימים של העם שלנו, והם משתתפים בו ומבקשים שגם סיפורם יסופר”.
“יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים” (הוצאת קורן ירושלים – ספרי מגיד) מקבץ מונולוגים של גבורה שהוליד האסון הכבד. על גביית העדויות ועריכתן: אוריה מבורך ויאיר אגמון. את הראיונות שקיימו העורכים הם מתארים כ”פרוזה תיעודית”. לאותה שאלה, על האחריות האנושית במצב של טראומה, משיבה מבורך: “זכינו בצוות מראיינים ומראיינות רגישים וחכמים בצורה יוצאת דופן".
והוסיפה: "אחת מהמראיינות שלנו, מיכל קורניץ, היא אשת טיפול מתחום הביבליותרפיה, ולכן בכל פעם שעלה צורך שהראיון יהיה רגיש טראומה, היא נשלחה למשימה ועשתה את זה מדהים. מיכל גם ראיינה את ארבע הילדות שמתראיינות בספר. באמת היו כמה מרואיינים שהיה להם קשה רגשית להשלים את הראיון. אחד מהם, שהתראיין על גבורתה של אשתו שלבסוף נרצחה, אפילו נאלץ לפרוש באמצע התהליך. היה לו פשוט כואב מדי לספר עליה, ולצערנו הסיפור לא נכנס לספר".
"היו לנו גם כמה גיבורים וגיבורות שתיארו תהליך מרפא שהם עברו בעצמם תוך כדי העבודה על הסיפור שלהם. במקרים רבים הגיבורים לא רק הסתפקו בראיון, אלא ממש היו שותפים לתהליך ההפיכה שלו לסיפור. הספר שלנו הוא ספר מונולוגים בגוף ראשון, והסוגה שלו היא ייחודית – ‘פרוזה תיעודית’. זה הצריך מהגיבורים ‘לבנות’ את הסיפור שלהם יחד איתנו, ומבחינה נפשית קרה להם שם קסם. חלקם אמרו לנו בפירוש – 'הסיפור הזה הוא הניצחון שלי'", אמרה.
אגמון אומר שדבר אחד הנחה אותו לאורך כל העבודה על הפרויקט, בראיונות, בתחקירים, ובעיקר בעריכת הסיפורים: "החיפוש אחרי בני האדם שמעבר לסיפורים הגדולים. נטע אפשטיין, צעיר מכפר עזה, קפץ על רימון והציל את חייה של אירן ארוסתו. אבל נטע גם היה בן אדם כזה שמדבר עם אנשים זרים ברכבת. הוא היה מקשקש בחדר האוכל עם כל הזקנים והילדים של הקיבוץ. וזה הרבה יותר חשוב בעיניי".
"יותר חשוב לי לספר מי נטע היה, ולא מה נטע עשה. אני חושב שכל מי שיקרא בספר שלנו יוכל להבין את זה ברגע. לספר קוראים 'יום אחד באוקטובר', אבל כמעט חצי מהסיפורים מתרחשים במקומות ובזמנים אחרים. הספר מקדיש הרבה מאוד 'זמן מסך' לסיפורים קטנים ומתוקים. לזוטות, שהופכות את בני האדם שבספר, לבני אדם שאפשר להרגיש ולאהוב. אני לא 'עוסק בטראומה', אני מבקש את האדם. וזו כל התורה כולה", הוסיף.
ספרות בזק
זוהי שעתן של העדויות, זוהי שעתם של המונולוגים. ב"כבדו שערי עזה" (משכל), ד"ר יעל דרזניק, כירורגית ילדים בבית החולים שניידר המתנדבת בשירות המילואים כמדריכה בקורס טראומה, ערכה ראיונות עם אנשי רפואה, סיעוד והצלה. התוצאה היא תיאורים של "היממה הדרמטית שעברה על הצוותים הרפואיים השונים, שהתמודדו עם הרגעים הקשים ביותר בקריירה שלהם, כשרבים מהם גם אכולי דאגה לבני משפחה השוהים בבסיסים צבאיים או ביישובי עוטף עזה שנהפכו לחזית".
גם הרשתות החברתיות משחקות תפקיד במלחמה הזו: על גב הספר "השבעה באוקטובר" (הוצאת הסטאטוס) מאת טל צייקה נכתב: "לקחנו על עצמנו משימה מאתגרת - להנציח בכבוד את זכר הנופלות והנופלים, הנרצחות והנרצחים על ידי הטקסטים ששותפו ברשתות החברתיות, ולאגדן בספר מודפס".
המציאות הקיצונית הולידה ספרות בזק. מה שלקח לרב חיים סבתו לעשות ב"תיאום כוונות" במשך מספר עשורים, קרה תוך זמן קצר אצל אלקנה כהן, קצין קומנדו במיל'. ב"מספר אישי 071023" (הוצאת סלע מאיר) הוא כותב על המלחמה מתוך השטח ומספר על היחסים עם החברים לנשק, על המעצרים של המחבלים, על בתיהם של אנשי חמאס, על החברים שנפלו ועל התקווה הנואשת להחזיר את החטופים הביתה בשלום.
"תחנה אחרונה גן עדן" מאת אורנה לנדאו (שתיים בית הוצאה לאור) היה הרומן הראשון שנכתב אחרי שבעה באוקטובר. הספר עוסק באישה באמצע החיים שאחרי "מה שקרה". היא מנסה לגאול את עצמה פיזית ונפשית ונוסעת לחבל ארץ לא מיושב, שם התאספו אנשים בגילה פחות או יותר, ציונים הנוטים לנוסטלגיה, שבאים להפריח את השממה, לגאול את האדמה ואת עצמם, ובצלה של חומה גדולה, להתחיל מחדש.
"כפי שניתן להבין זה ספר שמשלב בין היסטוריה אלטרנטיבית ומעשה דמיון. הספר מאוד אקטואלי כי על אף שזה לא נאמר במפורש ברור שזה ספר שמתייחס למה שקרה כאן, בכל השנה וחצי האחרונות ומה שחלילה עוד עשוי לקרות", אומרת לנדאו. "ספר עם תמות פוליטיות וחתרניות במובהק שמנכיח הן את הזעם והמחלוקת, והן את הכאב והאובדן. גם הפוסט־טראומה של הדמויות ב'גן עדן' מתכתבת עם הקשיים של החלוצים מהמאה הקודמת ושירה עצמה – שבנה נמצא מתחת לאדמה ובתה נעלמה – נמצאת במצב הביניים המעורער של בין דמיון למציאות, בין יאוש לתקווה".
"התחלתי לכתוב אותו אחרי שבעה באוקטובר, כשהייתי כל כך מלאת זעם וכעס. כנראה מתוך הדחף ליצור משהו מכל זה. מרגע שסיימתי את כתיבתו שכאמור ממש ביעבעה ממני תוך פחות משלושה חודשים, היה לי חשוב שיראה אור בהקדם, כי מבחינה ספרותית אני מאמינה שישרוד לאורך זמן, אבל המפגש עם הקוראים הספציפיים, עכשיו, הוא אחר לגמרי ואני אכן מקבלת הרבה תגובות בנוסח 'זה הספר שחיכינו לו' או 'תודה שכתבת אותי'", הוסיפה.
היפוכה של הברבריות
אחרי הכל
צריכה להיברא שפה חדשה.
דברים שאי אפשר לתאר
במילים ששפה אנושית מאפשרת.
אחרי הכל
המלים ייוותרו מגואלות בדם.
עם השנים יצטלקו
גם הפצעים שלא יגלידו.
עם השנים
תיברא שפה שטרם נבראה.
כי אי אפשר יהיה להכיל הכל
רק בשבר
רק בזעקה
רק בשתיקה.
יהיה צורך לתאר את הזוועה
במילים.
טרם יטרוף הטירוף
את שאריות השפיות.
("מתוך "הותר לפרסום" מאת אברהם שרון)
"כתיבת שירים אחרי טבח שבעה באוקטובר היא היפוכה של הברבריות, קריאת תיגר עליה, סירוב להשלים עמה; היא ניסיון להיאבק על הזכות להיחשב ולהיקרא חברה אנושית", משיב המשורר אברהם שרון לתיאודור אדורנו על הקביעה "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות". בספר שיריו "הותר לפרסום 7.10.23" הוא כותב: "אולי בעוד זמן לא קטן, רחוק, הפצע הקיומי יצטלק, אבל לעולם הוא לא יגליד".
שרון, חבר קיבוץ רשפים שבעמק המעיינות, אבא לשלושה וסב לארבעה, נולד בקיבוץ עין השופט בהרי אפרים, אותו מקום שבו נולד גם גדי חגי ז"ל, חבר קיבוץ ניר עוז שנרצח בשעה הראשונה של הטבח, כשהלך עם אשתו, ג'ודי ויינשטיין ז"ל שנרצחה אף היא, בהליכתם הקבועה מסביב לקיבוצם. "גדי היה חלילן בחסד עליון, אלוהי, והערצתי אותו וקינאתי בו. אנחנו שנינו מאותו הכפר. כתבתי את ספר השירים בעיקר לזכרו", אומר שרון.
"צריכה להיות סיבה יוצאת דופן בנדירותה כדי שהבת שלי, המתגוררת באזור המרכז, תסמס לי בשעת בוקר מוקדמת, מושכמת, להדליק טלוויזיה. עוד באותו יום ארור ומזוויע, שעות אחדות בלבד לאחר פרוץ הטבח, בי נשבעתי לא לאפשר למילים להיעתק ממני. על אף שאין במילון העברי ומן הסתם, כמשוער, אף לא במילונה של שום שפה אנושית שהיא, מילים שניתן לתאר באמצעותן את מה שאירע, אמרתי לעצמי: אתה תעז לכתוב את מה שאי אפשר לכתוב. אתה חייב את זה לעצמך. לא ידעתי מה אקליד: יומן, פוסט, מאמר, סיפור. יצא לי שיר ראשון", הוסיף.
"מה שהרעיד וטלטל אותי מאותו יום הייתה ההבנה שאת המעשים האלה ביצעו בני אדם. לא מפלצות. לא תתי־אדם. ההבנה האיומה והמצמררת הזאת הניעה אותי לנסות לבטא את שלא ניתן לבטאו. ייסרתי את עצמי. הרגשתי שאני שרוי במצב צבירה שמעולם לא הייתי בו, בין ערות לחלום. בדמדומים מסויטים של סוג של זוועה פרימיטיבית אבל השירים האלה הן יומן הזוועות, אשר מתמצות ומתומצתות לשתי מילים שאין איומות ונוראות מהן - הותר לפרסום", אמר.
את הספר ערכה מיכל סנונית שאף הייתה מהראשונות שהגיבו לאסון בספר שירה, "שירת אוקטובר 7.10.23" (ציפור הוצאה לאור). "המלחמה הארורה נתנה בכתיבתי את אותותיה והשירים – לתחושתי – הפכו להיות שירי העם כולו, איש איש ומכאובו, איש ואישה ואסונם", אמרה בראיון ל"מעריב המגזין" עם צאת הספר. "בבוא היום, כאשר יגליד הפצע והצלקות תישארנה חרוטות בנפש ובגוף, תהיה שירת אוקטובר 2023 עדות לכל אשר אירע ולא יישכח לעד".
"שירת הגבורה" ביוזמת "בצלאל" - האקדמיה לעיצוב ואמנות ירושלים, בשיתוף משוררים ומאיירים ישראלים ובהפקת "דבּי אופקים" הוצאה לאור, החלה ביצירת אנתולוגיה שהקדישה שיר לכל גיבור/ה בצירוף איור שלו. מובילי היוזמה - אילון לנדמן, תהלה נאור ומרום קליימן, במסגרת יוזמות בצלאל לשעת חירום, בהנחיית ניצן דבי, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי.
על פי דוח הספרייה הלאומית, יצאו 14 ספרי יהדות המתייחסים להיבטים אמוניים ושמונה הגדות פסח בהשראת החטופים והמלחמה. לדוגמה, הרב יהודה בן חמו, תושב עוטף עזה וראש בית מדרש אמונה בישיבת לב לדעת, שדרות, עוסק בספרו "לוחמים באמונה - מלחמת חרבות ברזל, מבט עומק", בשאלות קיומיות: מי אחראי על טבח חמאס ומה חמאס רוצה מאיתנו, מהי אחדות וכיצד היא מגינה, מהו מוסר מלחמה יהודי וכמובן – מדוע האל לא הגן עלינו.
על מדף ספרי העיון שיצאו בעקבות שבעה באוקטובר אפשר למצוא, בין היתר, את "אוגדת עזה נכבשה" (ידיעות ספרים). בספר זה העיתונאי וחוקר מלחמות ישראל אילן כפיר מתאר את האירועים שקדמו ליום שבת הנורא: "העיוורון המודיעיני, הכשלים המבצעיים, טיפוח החמאס והערכת החסר של יכולותיו המבצעיות, הכישלון המדיני של הממשלה ושל העומד בראשה. כל אלה לצד סיפורי הגבורה של לוחמים ואזרחים בודדים שהתייצבו מול מאות מחבלים ביישובים ובמוצבים".
ב"גיבורים – לבד מול חמאס" (זמורה ביתן), מביא העיתונאי יואב לימור את סיפוריהם של 80 מגיבורי השבת ההיא, ודרכם מספר את המחדל ואת העוצמות שצצו ממנו. "הדרך לשבעה באוקטובר" מאת אדם רז (הוצאת פרדס) מציג את מערכת היחסים בין ארגון חמאס לבנימין נתניהו, מתקופת כניסתו למשרד ראש הממשלה ב־1996 ועד הימים האחרונים - ימי המלחמה ברצועת עזה.
בספרו "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר” מנסה מיכה גודמן להבין את הזרמים העמוקים של הישראליות דרך בחינה של הקשר בין האירועים שהובילו למלחמה.
ומה עם ילדים? ב"מלחמה של גיבורים" מאת הדסה בן ארי (ידיעות ספרים) סיפורים קצרצרים לילדים על הלוחמים והלוחמות, תושבי הדרום, אזרחים, הילדים והילדות שנקלעו לזירות הקרב, כוחות הרפואה וההצלה. אלו, מדגישה המחברת, מיועדים לקריאה בליווי דמות בוגרת. הרווחים מספר זה ייתרמו לעמותת "אחים לחיים" המסייעת לחיילי צה"ל שנפצעו.
"עידן פוסט־הרואי"
פרופ' אודי לבל ממרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים ומהתוכנית ליישוב וניהול סכסוכים באוניברסיטת בר אילן, חקר במשך שנים את פעילות נפגעי הטרור בישראל וניסיונם להשתלב בשיח השכול והזיכרון הממלכתי. שלל מחקריו לימדו כי מאז ומתמיד הממסד הצבאי הדיר אותם ופעל על מנת לבדל אותם מהשכול הצבאי.
"הניסיונות לבידול הפכו פרדוקסליים בעשורים האחרונים. ישראל מצויה בעידן פוסט־הרואי, מרחיקה חיילים משדה הקרב, מרב המאמץ המלחמתי הוא על מפעילי כיפת ברזל או על ארטילריה אווירית או קרקעית. קרבות של ממש הפכו יותר ויותר נדירים. כל זה הפך את מרב החללים הצבאיים לכאלו שלא נהרגו בקרבות אלא בנסיבות אזרחיות", הוא אומר.
"לעומת זאת, כפי שאני מראה במחקריי - הטרור מכה בערים, מתמודדים עמו שוטרים, מאבטחים, אזרחים שלוקחים יוזמה - ורבים מאלה אף נהרגים תוך כדי מאבק. אך הצבא ממשיך להתעקש שרק מי שמת בזמן היותו בצבא, במדים, ייקרא חלל, ייקבר קבורה צבאית, הוריו יוזמנו לטקס בכותל בערב יום הזיכרון, יטופלו על ידי משרד הביטחון. היתר – בטקס נפרד בשעה מאוחרת יותר עם נפגעי האיבה, יטופלו בביטוח הלאומי, יקבלו מסגור אחר", הוסיף.
לאחר שבעה באוקטובר החלו לבל ויונתן אמיר, חוקר בתחום בריאות הציבור באוניברסיטת סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, לחקור יחד את כל ייצוגי האובדן וההרואיקה של "השבת השחורה" במדיה ובתרבות הישראלית. הן בעיתונות המודפסת, הן ברשתות החברתיות והן בספרי הזיכרון שיצאו בחודשים האחרונים לזכר הגיבורים. השניים אף קיימו שלל ראיונות וקבוצות מיקוד על מנת לבחון כיצד הנחשפים לכל אלו מגיבים, את מי זוכרים, ובעיקר כיצד.
"יש כאן ספרים שמכניסים לרפרטואר גבורה שונה, פוסט־הרואית. זה לא יוני נתניהו שגדל במשפחה אריסטוקרטית ואף השאיר מכתבים עם תפיסה מגובשת על הקרבה והוכשר בסיירת מטכ"ל", אומר לבל. "אלה אזרחים שהדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות להם זה לוותר על התהילה שנכפתה עליהם. הדבר השני הוא שאלו לא ספרים שלטעמנו מנציחים בכלל אנשים. המרכז כאן הן התגובות. הכותבים והעורכים ביקשו לצאת ולתעד יכולת התמודדות. אקטיביזם. עשייה. מסוגלות. באטמוספירה שכולה מובסות ושיתוק – זה מה שהוביל אותם".
"אלה ספרים אנטי־קורבניים שמעלים על נס את התפקוד. זה לא תפקוד של צבא או של מדינה. זו גבורה של יחידים שפעלו למרות המדינה וצמרת הצבא, לא הודות להן. גבורה נדרשה בשל בגידת הצבא והמדינה. היעלמותם. צל"שים רבים, כך אומרים, מחולקים לאחר מלחמות כושלות. באותו אופן – ספרים רבים על גבורת אזרחים נכתבים כאשר מדינות מפקירות. נופתע מאוד אם ראש הממשלה ימליץ על הספרים החשובים האלו לקראת שבוע הספר. כל גיבור פה מספר על בגידת המדינה בכולנו", הוסף.