נילי לנדסמן, “הפועלות", חרגול, 236 עמ'
מאחורי כל גבר דגול עומדת (או יושבת או חולבת או מקרצפת סירים, כמו בפסקת הפתיחה) אישה דגולה לא פחות, אם לא יותר, שנידונה איכשהו לשכחה לא הוגנת. זו אחת המסקנות שעולות מהקריאה שכולה עונג ב"הפועלות", שניתן להגדירה אולי כביוגרפיה אינטימית של נשות העלייה השנייה, וכך גם של היישוב העברי המתהווה כולו. נילי לנדסמן גואלת מאלמוניותן היחסית את הנשים שעל שם בעליהן וקרובי משפחתן האחרים ממין זכר קרויים היום רחובות ומוסדות - נשים שהיו עולם ומלואו, וקצתן זכו עוד בחייהן בכיבודים בלתי מבוטלים כמו פרס ישראל, ובכל זאת מוכרות יותר כאשתו של זלמן שזר, אשתו של יצחק בן־צבי, אשתו של יצחק טבנקין, אמו של משה דיין, אחותו של יוסף חיים ברנר ואחרות.
ביוגרפיה אינטימית מפני שהיא מבוססת על “זעזועי הלב" ופרכוסי הליבידו של רחל כצנלסון־שזר, אישה “מרת נפש וגרנדיוזית", המאוהבת אנושות בברל כצנלסון (אין קשר משפחתי) בעת שבעלה זלמן שזר (שהיה “בדאי" או לכל הפחות “גוזמאי") בוגד בה (ככל הנראה) עם אישה “אולי קצת פחות יפה ממנה, שהפך לאחרונה לקונקורנציה שלה", הלא היא גולדה מאירסון (לימים מאיר), שאצלה “החוש בנוגע ללבוש מעולם לא היה משהו", וגם עם רחל המשוררת המלודרמטית, השחפנית והעגבנית, לפי הספר הזה (נחמד שהיא משמשת בדרכה דווקא כאתנחתה קומית). אגב, ההיסטוריון תום שגב טען מצדו כי רחל ניהלה רומן עם דוד בן־גוריון, טענה שאין לה זכר כאן. מעניין שהנשים שעומדות בזכות עצמן ולא מסתופפות בצל בעלים ואחים הן אלו ששמות ללעג את הסולידריות הנשית ומפלרטטות עם גברים של אחרות. אם כי האשמה כנראה נעוצה בגברים, מפני ש"יש וגבר אחד, בתוקף אישיותו, הורס חיי נשים רבות". רחל כצנלסון־שזר מוצאת עצמה מעיינת ב"תחושה של הזדהות עמוקה ומצד שני פחד ודיכאון" בספרה של הרוזנת סופיה טולסטוי, אשתו של לב טולסטוי, “הקדושה המעונה שמסרה את חייה ואיבדה את שפיות דעתה ובריאותה בעבור גבר רודן וכפוי טובה". נשים נוספות שעומדות בפני עצמן בספר הן דבורה בארון המוזכרת בחטף, ושולמית אלוני, שאפילו אינה מוזכרת בשמה המפורש, אלא כ"בעלת תלתלים זהובים ואמביציה פוליטית", ש"מדברת בקולי קולות כאילו יש לה מונופול על האמת ואין בלתה, מעשנת בשרשרת ומתרוצצת במיני (...) בטוחה שהיא המציאה את הפמיניזם".
העקיצה הזו מתבקשת לאור העובדה המתחוורת בספר, שנשים רבות, חלוצות בראש המחנה, המציאו את הפמיניזם הציוני החדש הרבה לפני אלוני, שמבשרת מצדה את רוחות השינוי, כשהיא מפרסמת מהגיגיה בשבועון “לאשה", המהווה איום על “דבר הפועלת" שפעל במשך עשורים בהובלת כצנלסון־שזר, עד שהמילה “פועלת" יצאה מן האופנה.
כמה יפה מתוארת למשל תרומתה הפמיניסטית והלאומית של דבורה דיין. “אי אפשר היה להאמין שהבחורה הזאת, בת מפונקת להורים אמידים, זה לא מכבר נסיכה עירונית ענוגת ידיים ובורגנית עד לשד העצמות, והנה, דווקא היא, אשר ויתרה על אולמות הקונצרטים והנשפים, על כסיות העור והפרוות, מגלה יחס טבעי אל הפרה וסורקה את זנב שערה כאילו נולדה באסם ולא בטירה".
אישה אחרת שהתפרסמה בזכות עצמה היא שרה אהרונסון, שזוכה לרגשות מעורבים (ופרובוקטיביים) מצד רחל, שכותבת כך בביקורת על ספר המביא את פרשת חייה ומותה: “אומנם מעשי המרגלים היו נועזים, אבל כהנה וכהנה יעשו אנשים בשעות מלחמה, או רבולוציה, וכעבור הזעם הם שבים, שלמים או שבורים לחיי היומיום. אנשי הריגול בארץ כאילו חיפשו את המוות (...) שרה אהרונסון יכלה להימלט בכמה הזדמנויות, כאשר לא היה כבר ספק כי החרב מוטלת על צווארה (...) האנשים האלה היו נרדפים על ידי עצמם יותר מאשר על ידי אחרים". והיא חותמת בהערה שעשויה להשליך על כל גיבורות הרומן המצוין של נילי לנדסמן, כי אהרונסון לא ידעה אושר בחיי המשפחה וחיפשה ריגוש במחוזות אחרים, “ורגשות אהבה וקנאה קשרו אליה את האחרים".
“הפועלות" מתאר את “ההתעלות והייסורים שהרומנטיקה מחוללת" (אבל אנשי ציבור, מה לעשות, מוצאים עצמם לפתע משוקעים כולם בהיותם אנשי ציבור). הוא מאיר את היחיד, ובמקרה הזה היחידה, “באורו של היחיד", והתוצאה נפלאה כשם שהיא עצובה.
היצר המיני והרומנטי - על רקע התמורות במדינה המתגבשת ומחוצה לה - הוא הכוכב האמיתי של הספר, גם כשיוסף טרומפלדור בכבודו ובעצמו כופה עצמו על צעירה מבוהלת ודורש “אל תשחקי איתי משחקים". חרמנות היא שם המשחק, אבל לא בקטע רכילותי או מציצני, של “מי שכב עם מי", אלא כבת לוויה הכרחית לתשוקה הפוליטית והניסיונות הקדחתניים לתקן את העולם ולברוא יש מאין, בהתיישבות, בעיתונות (“בולטין" ו"רפורטז'ה" הן רק שתיים מן המילים בעגה המקצועית של פעם, שלנדסמן מפיחה בהן חיים, לצד ההשתכרות מריח הדפוס והדיו כמו היה אוויר פסגות) ובמה לא. בת הצחוק הנושבת בנו אוטומטית מהמחשבה על מקימי המדינה וגיבוריה כיצורים מיניים בשר ודם, מתחלפת עד מהרה בהזדהות רגשית עמוקה.
התוצאה “אסופה ומגונדרת בטוב־טעם חרישי", כהגדרת הופעתה של רחל כצנלסון־שזר בהזדמנות חגיגית. לנדסמן, מהמשוכללות והמלהיבות בסופרותינו, מפגינה איפוק הרואי, בהשוואה לספרה הקודם, הסוער והמופתי “הבת האובדת", שבו התפוצצה סגנונית ורגשית. כאן היא מגישה תרגיל לשוני אלגנטי בעברית ארכאית מהולה בניגונים נוכריים כמו “אנגז'ה" ו"אסקלציה", שאינה נרתעת מהאבק המכסה אותה (“חרה להן היטב", “היא לעולם אינה מרשה זאת לזלמן, שירעיף עליה גיפופים. אפילו לא בדלת אמות"), אבל שומרת כל העת “על נשמת הדברים", בפרטים אנכרוניסטיים־נוסטלגיים כמו טלגרמה, גריפה, צטלך, עוגת בומבה ומלפפונים כבושים, בקריצות כמו “החוגים הארטיסטיים של תל אביב".
הנגיעות האקטואליות אינן מסתכמות רק בסיפורים כמו “החיפושים אחר הסרג'נטים החטופים נפסקים לאחר שלא הובילו לתוצאות", וחלקה האישי של לנדסמן (שבין היתר עוקצת גם את שמה שלה, “נצח ישראל לא ישקר - איזו יומרה נוראה") מתעצם בסיום, עם דבריה על רחל אחרת, סבתה שלה, רחל רודניצקי, שנכנסים אל הלב, מתחפרים בו וממאנים להתפנות.