120 שנה לאחר פטירתו, חייו, פועלו, ספריו ומחזותיו של בנימין זאב תיאודור הרצל ממשיכים לקבל התייחסויות מעניינות בתרבות. אפשר לקרוא לזה צדק היסטורי: הרצל היה סופר, מחזאי מוכשר ועיתונאי פעיל בצד היותו דוקטור למשפטים, חוזה המדינה ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.
התנועה התרבותית המתמשכת סביב הרצל, יצירתו וחייו, היא מהלך מתבקש. גם כאשר היה בשיא פעילותו הציונית וגם אחרי הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, המשיך לעבוד כעורך ספרות של העיתון הווינאי רב־ההשפעה ה"נויה פרייה פרסה". הוא כתב גם את טוריו האישיים־ספרותיים בלי כל קשר לציונות או ליהדות, טורים שקוראי הגרמנית הווינאים חיבבו מאוד. במקביל, מחזותיו הקומיים־רומנטיים המשיכו לעלות על הבמה בכל אירופה, והוא אף כתב מחזה חדש באותן שבע השנים האחרונות לחייו הקצרים, בהן היה בפגישות עם הקיסר האוסטרי והסולטן הטורקי, האפיפיור ושאר מנהיגי העולם, ועמד בראש הקונגרסים הציוניים שחזונו הוליד. הקומדיות הקלילות של הרצל הוצגו בפני אולמות מלאים בתיאטרוני וינה המכובדים וגם יצאו לסיבובי הופעות בערים נוספות באוסטריה ואף בארצות דוברות גרמנית אחרות.
סערת תחקיר ה"ניו יורק טיימס": זה מה שבאמת קורה בצה"ל | אבי אשכנזי
"חוסר יכולת לפתוח במלחמה": סגנו של נסראללה משתלח בישראל ושולח מסר לצפון
היבול התרבותי מהשנים האחרונות מגוון: באולמות הקולנוע עלתה “תיאודור", הפקת קולנוע של האופרה הישראלית (מלחין: יונתן כנען, כותב ליברית ובמאי: עידו ריקלין, מנצח: נמרוד דוד פפר), שאף תעלה בשירות Aria VOD בהמשך ובהקרנות מסחריות קטנות נוספות. הפקה זו, שצולמה שני ערבים ברציפות באופרה הישראלית, היא מסע בעקבות הרצל מימיו כסטודנט צעיר ועד להפיכתו למנהיג ציוני פורץ דרך. הרצל הבוגר מסקר בפריז את משפט דרייפוס בזמן שנישואיו האומללים לז’ולי עולים על שרטון, ובמקביל תיאודור הצעיר מנסה להתקבל לאגודת הסטודנטים הלאומנית בווינה. שניהם מתמודדים עם גילויי אנטישמיות שמטלטלים את עולמם ומחפשים פתרונות, מהמחשבה על התנצרות המונית עד שלבסוף מתמלא הרצל הבוגר בחזון חדש - הקמת מדינה לעם היהודי.
“כשהתחלנו לעבוד על ‘תיאודור’, אני והמלחין יונתן כנען, חיפשנו מי הבן אדם האמיתי שעומד מאחורי הדמות המיתולוגית של הרצל", אומר ריקלין. “כתבנו על תיאודור, האיש הצעיר, עם חלומות גדולים, שחלקם התנפצו, עם רגשות ויצרים, עם חיים פרטיים סוערים. אנחנו לא רצינו היסטוריה, ברחנו ממנה, אבל ההיסטוריה, שנכתבת כל הזמן, רדפה אחרינו והשיגה אותנו. ‘תיאודור’ עלתה לראשונה על הבמה בימים של סערה גדולה שטלטלה את המדינה, והוצגה שוב כעבור חצי שנה, במציאות שונה ומטלטלת פי כמה. ובכל פעם אנשים בקהל אמרו: לא ייאמן כמה מה שקורה לתיאודור רלוונטי לנו כאן ועכשיו. בכל פעם שהאופרה מוצגת, הקהל בכל הגילים מגיב בהתרגשות, בהזדהות טוטאלית, בדמעות. בזכות הגרסה הקולנועית, הסיפור של תיאודור יכול להגיע לכל איש בכל מקום. אני חושב שהוא ימשיך לטלטל ולהדהד בכל מקום ובכל תקופה. זה הסיפור שלנו".
בהצגה “תיאודור, הילד שהעז לחלום" של תיאטרון השעה (מחזה: יובל ברגר, יעל טילמן. בימוי: יעל טילמן) הרצל נתקף חששות רגע לפני הקונגרס הציוני הראשון וחוזר אחורה בזמן אל ילדותו. “הרצל - חלום שהתגשם", מחזהו של גיל צ’רנוביץ שעלה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, פורש את סיפור חייו יוצא הדופן. "כתיאטרון רפרטוארי שפעמים רבות מעניק לילדים את המפגשים הראשונים שלהם עם עולם הבמה, אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו אינו רק בידורי", אומרת יפעת יתח רון, המנהלת האמנותית, "לכן אנחנו מקפידים לתת מקום גם להצגות בעלות ערך חברתי, תרבותי וחינוכי שמטרתן להנגיש אירועים ודמויות מרכזיות בתרבות ובמורשת שלנו לדור הצעיר, ולהנחיל באמצעות חוויה תיאטרונית את פועלן ומורשתן".
"ההצגה 'הרצל - חלום שהתגשם' עלתה לפני כ־15 שנה ומאז מופיעה בהצלחה בארץ ובפני קהילות יהודיות בעולם. היא מביאה את סיפור חייו המרתק ויוצא הדופן של בנימין זאב הרצל. סיפור שמקבל משמעויות חדשות בימים אלה, בהם צריך לתת לילדים תשובה, למה ציונות? למה דווקא בארץ ישראל? איך מתמודדים עם האנטישמיות בעולם? ואיך בהקמת מדינה ליהודים יש תקווה לעתיד טוב יותר".
אלו מצטרפים להפקות לאורך השנים: “הרצל אמר", קומדיה מוזיקלית בתיאטרון גשר, ושתי הצגות בתיאטרון מיקרו: “הרצלמאניה" המבוססת על יומנו של הרצל (משחק, עריכה ובימוי: יפים ריננברג) וקריאה מבוימת של מחזהו “הגטו החדש" בתרגומו ובבימויו של יהודה מורלי.
“דמות איקונית עוד בחייו"
על מדפי הספרים אפשר למצוא ספרות עיון, פרוזה למבוגרים וגם לילדים, והפתעות כמו רומן גרפי. "מדינת היהודים" של הרצל רואה אור מעת לעת במהדורה חדשה. במהדורה האחרונה, שיצאה בהוצאת ההסתדרות הציונית, מודגש: "שום בית הוצאה לא הסכים להוציא לאור את הספר שבידכם. בסופו של דבר, ומתוך היכרות עם משפחת הרצל, ניאות בעל בית ההוצאה מקס ברייטנשטיין בווינה להדפיס את הספר במתכונת של חוברת דקה בכריכת נייר צהבהבה, ובפברואר 1896 הוצע הספר למכירה בחנויות הספרים של המו"ל בווינה ובלייפציג".
בקרוב אף עתיד לצאת בהוצאת מרכז הרצל של ההסתדרות הציונית העולמית הספר “מחדשים את החוזה" הכולל מאמרים שעוסקים בהרצל ובחזונו ובהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר אסתר חיות, יועז הנדל, יוסי צברי, מוטי פרידמן ועוד. בשיתוף עם ידיעות ספרים תצא מהדורה חדשה של “מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד".
ספר נוסף, "חזון הרצל היום" (הוצאת ARTISTS Chice Editions), יצא ביוזמת קרול מנהיים ובו יצירות אמנות של אמניות ואמנים ישראלים ומאמרים: חמי פרס על הרצל כיזם, יוסי אברמוביץ על חזונו של הרצל לאנרגיה מתחדשת בישראל, שמוליק דובדבני על גיבורי תרבות יהודים וישראלים בראי הקולנוע ועוד. הספר יצא לציון 120 שנה לרומן האוטופי־עתידני של הרצל, "אלטנוילנד".
שוש נומברג אברבוך, אוצרת הדימויים מיצירות האמנות שחלקן נוצרו במיוחד לספר, אומרת שכל חברה זקוקה לדמות של גיבור לאומי המסמל את ערכיה והרצל ענה על כך באופן מובהק. “הוא הפך לדמות איקונית עוד בחייו, מיד לאחר קיום הקונגרס הציוני בשלהי המאה ה־19. המראה המרשים שלו כנביא תנ"כי עטור זקן ולבוש חליפה מודרנית היה הדימוי החזותי המרכזי של התנועה הציונית ונוצרו אינספור מזכרות, חפצים ויצירות אמנות שהנציחו את דמותו. בעבודת האצירה שלי, מלבד היצירות שהוזמנו ממספר אמנים עבור הספר, הופתעתי לגלות עד כמה הרצל נוכח ורלוונטי באמנות הישראלית העכשווית. פסיפס מרתק של נושאים וסגנונות מביא לידי ביטוי גם כיום את חזונו האוטופי של הרצל ובמגוון רחב של תחומי המדיה: ציור, איור, קולאז’, הדפס, עיצוב, צילום ופיסול. מספר עבודות המלוות את המאמרים מציגות את המציאות הישראלית המורכבת ויש בהן ביקורת. מצאתי כי היחס להרצל אוהד לרוב, כאשר האישי והלא פורמלי גובר על הממלכתי והמרוחק וכי לכל אמן יש הרצל משלו".
הספר “יומן מסע לארץ חדשה במולדת עתיקה" מאת פרופ’ אריאל פלדשטיין ראה אור במסגרת הספרייה ע"ש יהודה דקל - המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בשיתוף עם הארכיון הציוני. הספר מלווה בתצלומים תקופתיים, קטעים בכתב יד מקורי של הרצל ומידע מפורט על אתרים ומקומות. במרכזו, “אלטנוילנד". במבוא לספר כותב פרופ’ פלדשטיין, היסטוריון וחוקר הרעיון הציוני: “למדתי רבות על אודות הרצל ויכולותיו, לא רק כמייסד התנועה הציונית, אלא כמנהיג הצופה פני עתיד ומסתכל שנות דור קדימה מהנקודה שבה עמד. המציאות הקשה לא הביאה את הרצל לידי הרמת ידיים וכניעה. להפך. היא חיזקה בו את הנחישות והדליקה בו את הרצון העז לכתוב ספר, מעין מדריך לעם שכָּמֵהַּ להקים את מדינתו ואינו יודע כיצד".
“סטארטאפיסט לכל דבר"
ויש גם ספרים לקהל הצעיר. “אספן החלומות" מאת גלילה רון־פדר-עמית (מודן, 2024) נפתח בסטירת לחי מצלצלת שחוטף הילד דורי, הלוא הוא תיאודור, ממורה בבית ספרו לאחר שלא ידע לספר את סיפור יציאת מצרים. הוא משתף בהתלבטותו את אחותו פאולינה, שהיא גם חברתו הקרובה ביותר: אם יספר להוריהם על הסטירה או לא. “דורי מקשיב ומתעמק בדבריה. הוא יודע כמוה שמבחינת הוריו, ובעיקר מבחינת אמו, הילדים הם האוצר היקר ביותר. בעיני אמו הוא גאון ונועד לגדולה. לדעת אמו הוא יזכה בפרס עולמי עבור משהו".
“בכתיבה על דמויות מופת לילדים אני מחפשת תמיד את הילד שבדמות", אומרת רון־פדר-עמית. “נראה לי שילד לא יכול להתחבר למבוגרים דגולים. זה 'גדול' עליו. הילד גם לא יכול להכיל באמת את המעשים, כי הם אינם שייכים לעולמו. לכן המיקוד שלי הוא בילד וב'מה יצא מהילד הזה'. הרצל היה ילד יצירתי. הוא חלם לכרות תעלות. הוא כתב סיפורים. הוא היה ילד שאפשר להזדהות איתו. מדינת היהודים היא המשך לחלומות האלה".
"גיליתי שבעצם הוא פעל כסטארטאפיסט לכל דבר: היה לו רעיון. הוא פרסם את הרעיון בחוברת 'מדינת היהודים', גייס משקיעים - נדבנים יהודים, ערך מימון המונים - הקרן הקיימת, והקים חברת סטארט־אפ - ההסתדרות הציונית. עד התחקיר, לא ידעתי איזה תפקיד הוא מייחס לנשים במפעל הציוני. למרות שהעניק זכות לנשים לבחור ולהיבחר בקונגרס, דגם האישה המועדף שלו היה אמו - אישה אצילה, עשירה, טהורה ומפונקת. הוא לא תלה תקוות בנשים היהודיות העניות שחיו בתחום המושב ולימים הפכו להיות ה־חלוצות. ל'אספן החלומות' קדמו 'מנהרת הזמן - משפט דרייפוס' (מודן, 2005) ו'מנהרת הזמן - מלך היהודים' (מודן, 2010). משפט דרייפוס הוא יותר סיפור על אנטישמיות. בעבר הפגשתי את הילדים עם המיתוס, כאן אני מנסה לחבר אותם לילד ולומר: גם אתם תוכלו להגיע רחוק".
משימה גדולה לקח על עצמו הקומיקסאי שי צ'רקה: לתרגם את קורותיו של הרצל לרומן גרפי לקוראות ולקוראים צעירים. בספרו "ציפורים בראש של הרצל" (מודן, 2022) הוא משרטט את מהלכיו, את מפגשיו המשונים ולעתים המתסכלים וגם את אלו שהיה טמון בהם גרעין של תקווה. כמו החיים, כך גם הרומן הגרפי הזה מלא תהפוכות והומור, ומנסה לחדור אל הראש של הרצל, בין היתר תוך הסתמכות על יומניו.
יו"ר מרכז הרצל, אורן צוקרקורן, אומר שהכתיבה והמעשה שהיו כרוכים יחדיו השאירו את הרצל רלוונטי גם היום. “הרצל הבין בשלב מסוים שלא די בכתיבה ושאינו יכול להישאר מאחורי השולחן. השילוב של אדם כותב ויוצר שמשלב עשייה והפשלת שרוולים זה מה שהפך אותו למה שהוא. היו הרבה סופרים באותה תקופה - חלקם השפיעו יותר וחלקם פחות, אבל הדבר השונה בו היה שבכל פעם חשב צעד אחד קדימה. המשחק בין מציאות ודמיון השאיר אותו רלוונטי. הוא פלרטט בין מה שקיים למה שראוי, ואפילו הגדיר ‘אידיאל שאין לו סוף’. מראש גזר על עצמו מה נכון לתקופתו אבל ידע שכל דור יצטרך להמשיך ולעדכן את הציונות במציאותו. התבונה הזו השאירה אותו רלוונטי עד היום. יום־יום אנחנו עסוקים בלחשוף את מה שכתב ובייחוד את לבטיו, כדי שאנשים בארץ ובעולם ימשיכו לעסוק בציונות, בחזון הציוני ובמה התפקיד שלהם וכיצד הם מתאימים את החזון הציוני שלהם למציאות שלהם כדי להגיע לחברת המופת שאליה אנחנו שואפים".