במרוצת השנים הבנתי: במשקפות שדרכן הביטו הוריי על החיים, הם ראו זה את זה בגודל מוגזם. אבי חיכה תמיד לאישורים מאימי, ניפח את דעותיה לממדי ענק ולקח ללב כל מילה שזרקה לעברו, עד כדי כך שהיא עצמה הייתה צועקת עליו: "אז אמרתי! אז מה? אתה מוזמן לשים עליי פס!".
באופן אחר אבל הרסני לא פחות, אימי תלתה את כל תקוותיה להרגיש אהובה - בו. כשהייתה נקלעת לוויכוח עם אחת מחברותיה, דבר שקרה לעיתים תכופות, הייתה רצה ומספרת לו לפרטי פרטים שההיא אמרה לה ככה וזו עלבה בה ככה וציפתה שיחבק אותה ויצדיק אותה ללא סייג, וכשלא עשה את זה הייתה מאשימה אותו שלא הבין שום דבר ממה שסיפרה לו או שהוא מקנא לה, ובכל מקרה חבל שבכלל פתחה את הפה שלה וסיפרה, והלכה לחדר האמבטיה ובכתה.
הם היו רבים מריבות מכוערות מאוד שהתחילו תמיד באותו האופן: אבי האשים את אימי שאין לה שום כבוד אליו, ובגלל זה היא מרשה לעצמה להעיר לו כל הזמן הערות עוקצניות. היא מצידה התנהגה כאילו היא לא קשורה בכלל למצב הרוח שלו והתחילה לסדר את המטבח, או למיין את הכביסה, מה שרק גרם לו לאבד את עשתונותיו ולהגיע מהר יותר למה שהיא כינתה 'הקצה'. הקצה היה הרגע שבו עיניו נפערו ופניו האדימו וכולנו פחדנו ממנו. "בבית שלי!", הוא צעק, "מי שמע על דבר כזה? בבית שלי מדברים אליי כאילו אני כלב?", והתהלך מחדר לחדר והסביר לקהל בלתי נראה כמה חמור העוול שנעשה לו.
אם אחת מאיתנו, אחותי או אני, הייתה טועה ועונה לו, מבקשת שיירגע ויפסיק לצעוק, גם היא הייתה נופלת מייד אל תוך סיר עצביו הלוהט, ואוי לאחרת שניסתה לבוא לעזרתה. הוא היה מבשל את כולנו בתוך המרק הרותח הזה יחד. למחרת, או אפילו מקץ כמה שעות, היה חוזר לממדיו הרגילים ואפילו מעט קטן מזה, ומתחנף ראשונה אל אימי, ואחר כך אלינו, מנשק אותנו ומצטער שלעיתים הוא מגזים וממהר להתרגז. אחותי מיהרה לסלוח. אימי ואני, לעומת זאת, היינו מזכירות לו את טעמו של המרק הרותח שלו, מראות את הכוויות בלשון, עוד ימים אחר כך.
כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאימי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה. שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי.
בכל מה שנוגע אלינו, הוריי השתדלו להפגין חזית מאוחדת. אני מתכוונת שכשאבי אסר עלינו לעשות משהו - והוא בהחלט ידע לאסור עלינו - אימי, לא בלי קושי, ניסתה להסביר לנו את פשר ההחלטה ולגבות אותו, ואם התחילה דעתה האמיתית לזלוג מקצות הפה, מייד הייתה מסובבת אלינו את הגב וחותמת: "מספיק! אל תבקשו ממני אפילו, כי אתן יודעות מה יקרה". רק לעיתים נדירות היא העזה להמרות את פיו ולפעול על פי דרכה. פעם אחת כזו נגעה לליבי במיוחד. זה לא היה בנושא שברומו של עולם, אבל היא עמדה לצידי בניגוד לרצונו. למדתי אז ספרות באוניברסיטה וגרתי עם שותפה בשם מאיה שלא רצתה לחלוק איתי דבר. אם הייתי מכניסה יד לצנצנת האגוזים שלה, היא מיהרה להזכיר לי שהאגוזים לא כלולים בשכר הדירה, ושאם מתחשק לי לאכול אגוזים - יש דוכן מצוין בכניסה לשוק.
בערב חג השבועות ביקשתי מאימי לבוא אליהם לארוחת החג, אבל היא גמגמה: "זה בלתי אפשרי. אבא כבר תכנן לבלות את החג בירושלים". שלא כדרכי, אולי בגלל ערב החג או הימים הקשים שעברו עליי בלימודים, אמרתי: "אימא, בבקשה, אני לא רוצה להיות לבד הערב", וזה היה משחרר כמו לומר: אימא, אל תלכי. זה למעשה מה שאמרתי. אבי כעס מאוד. הוא חשב שאני מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הצרות שלי לבד ושאני לא צריכה להרוס להם את התכניות.
הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על הביקור בכותל בחג בגלל שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ושאל איך זה שאחותי, שצעירה ממני, תמיד מסתדרת טוב יותר. הוא צדק, אבל עובדה היא שהייתי זקוקה להם מאוד ואיני זוכרת עוד מקרה מלבד זה שהעזתי לומר בקול רם שאני זקוקה להם. פחדתי שהבדידות תאכֵּל אותי, כמו אש, ושאם אשאר לבד אקום למחרת בבוקר אדם אחר. עד כדי כך.
בערב החג אימי דפקה על דלת הדירה שלי. זיהיתי שזו היא על שום הדפיקה הנחרצת. שלוש נקישות חזקות ואחריהן, כמעט ללא שהות, עוד שלוש. היא נכנסה בשמלת טריקו רחבה ממידותיה הקטנות ובידיה שקיות ניילון ובהן קופסאות עם אוכל והחלה לרוקן את תוכנן לסירים ולמחבתות: קציצות כרובית, מרק ושלוש חתיכות דג מטוגן. "איך באת?", שאלתי. "במונית שירות. זה סידור מצוין". "ואבא?" "תערכי את השולחן. האוכל תכף חם".
מאיה ביקשה להצטרף לארוחה, וכך אכלנו שלושתנו במטבח הקטן סביב השולחן העגול. "איפה המשפחה שלך בחג?", אימי הביטה במאיה, שלבשה מכנסיים קצרצרים אף על פי שהיה עוד קריר בערבים. "הם גרים רחוק, בצפון. וחוץ מזה, אני מעדיפה לעבוד כל הלילה ולא לאכול את האוכל של אימא שלי", היא צחקה. "מאיה היא מלצרית בפאב האירי ברחוב בן יהודה", הסברתי לאימי. אימי נראתה מזועזעת. "לא ידעתי שבערב חג הכול פתוח כרגיל". "הרבה יותר מהרגיל! לכולם יש עוד סיבה להשתכר".
קיוויתי שאימי תשאל אם אנחנו הולכות לפעמים יחד לפאב הזה שבו היא עובדת, ומאיה תצטרך לענות שאף פעם לא, אבל היא לא שאלה. אחרי שמאיה הלכה אכלנו סלט פירות. חלק מהפירות היו בשלים מדי, כמעט רקובים, ויכולתי לדמיין איך אימי התלבטה אם להכניס אותם לסלט ולבסוף החליטה שכן, שעדיף כך מאשר לזרוק. היא לא נפטרה משום דבר. היא שאלה אם מאיה נחמדה כל הזמן או רק כשיש אוכל על השולחן וצחקנו. לא שאלתי שוב איפה אבי היה באותו ערב, או איך קרה שהיא החליטה לבוא לאכול איתי את ארוחת החג במקום לנסוע לירושלים, ובטח לא באיזו מריבה זה היה כרוך ומה עוד צפוי לה כשתחזור הביתה, אבל לפני שהלכה היא בכל זאת השיבה: "הוא יודע לצעוק, אבל גם לי מותר לפעמים להתעקש כשזה חשוב לי, וירושלים לא תברח לשום מקום".
הייתי אסירת תודה לה על הערב הזה. הרגשתי שאני סולחת לה בזכותו גם על פעמים אחרות שבהן לא עמדה לצידי.
מאיה הייתה חוזרת מהפאב לפנות בוקר שיכורה מאוד. שמעתי אותה פותחת את הדלת ומצחקקת, לעיתים בעברית, לעיתים בצרפתית, ולעיתים באנגלית. אל הפאב הזה הגיעו תיירים רבים, שלדבריה היו נדיבים יותר מהישראלים וגם ידעו לשתות יותר טוב. לפעמים היה נופל משהו מידה, המפתח או הארנק, והצחוקים היו מתגברים. פעם שמעתי כוס מתנפצת, וכשקמתי בבוקר עמד על השולחן בקבוק יין ריק והרצפה הייתה מלאה בזכוכיות. עד כדי כך היא הייתה שיכורה.
בלילות האלה מאיה התנהגה כאילו אני לא קיימת. ידעתי שאם לא אמהר להירדם מחדש, תכף איאלץ לשמוע אנחות ויללות מהחדר שלה, אבל מרוב שהתאמצתי לשוב לישון, השינה התרחקה ממני. הביך אותי מאוד לשמוע אותה צועקת בקולי קולות. הרגשתי כאילו בחדר הסמוך מתרחש דבר מכוער שנכפה עליי להיות עדה לו. אני לא יודעת מי הניח בראשי את הלבֵנה הזאת, אני מתכוונת לעניין של הסקס כדבר מכוער, של התחושה שזה אסור. אני חושבת שאשמות בה נשים רבות: אימי, סבתי, סבתא רבתא שלי וכל האימהות שלי מאי אז, ששתלו כל אחת במוחה של בתה את ההתייחסות למין כאל דבר שצריך להתבייש בו. תהיתי איך מאיה ניצלה מהבושה הזאת. האם האימהות שלה לא הניחו לבֵנים כאלה במוחן של בנותיהן? או שהייתה בה העוצמה להתעלם מהן, להרים במו ידיה את הלבנה ולנפץ אותה? בכל אופן, אלה היו לילות ארוכים שחלמתי בהם על דירה משלי.
התחשק לי להקיא כשהייתי שומעת אותה צועקת או אותו נאנח את האנחה הגדולה, ולפעמים היו מצטרפים לחגיגה גם החתולים. זה היה נורא. יללות מבחוץ ויללות מבפנים. בבוקר, בדרכי למטבח, הייתי מוצאת את תחתוניה על אדן האמבט או את החזייה שלה על אחד הכיסאות במטבח, ומדמיינת בעל כורחי את המסלול שעשו היא והוא - כל הוא - מדלת הכניסה ועד חדר השינה שלה. בבקרים שאחרי לילות כאלה הייתי מכניסה את ידי לתוך צנצנת האגוזים שלה ומוציאה מתוכה חופן גדול.
גרנו בדירת שני חדרים קטנה ברחוב דיזנגוף, שהייתה שייכת לבמאי תיאטרון מזדקן. מדי שנה באוגוסט הוא היה מגיע, חבוש כובע מצחייה, רטוב מזיעה, מתיישב במטבח ליד השולחן העגול ומקריא באוזנינו את כל סעיפי החוזה, אף על פי שדבר לא השתנה בו מהשנה שעברה ומזו שלפניה. נדמה לי שהוא פשוט נהנה לשמוע את קולו. אחר כך היה מחלק את העטים שהביא איתו והתפאר במלאי העטים שיש לו מכל הצגה שאי פעם ביים. הוא סיפר שבכל פעם שהוא מתחיל חזרות להצגה חדשה הוא קונה לעצמו עט חדש לסמן את ההערות על הטקסט, והוא לעולם לא ישתמש באותו עט כדי לסמן הערות על שני מחזות שונים מחשש למזל רע. כשסיים להקריא פנה אלינו כאילו היינו שחקניות בהצגה שלו ושאל אם יש לנו השגות, וחיכה לניד הראש שלנו כדי להכריז: "אז קדימה! נחתום! יש לי פה עט מיוחד לכל אחת מכן".
זו הייתה ההזדמנות שלו להתרברב אילו הפקות ביים באותה השנה. את החוזה הראשון שלי איתו חתמתי עם "כטוב בעיניכם" ומאיה חתמה תמיד עם "חשמלית ושמה תשוקה". בזמן שהיינו ממלאות את הצ'קים הוא היה מטייל בעיניו על התקרה או על הקירות ואומר שבאמת הגיע הזמן לצבוע את המטבח והוא מוכן אפילו לשלם על זה, ומחמיא לדירה ולמבנה שלה - שני חדרים מרוחקים זה מזה, כל אחד בקצה אחר של הדירה, וביניהם שירותים, אמבטיה צרה ומטבח גדול מספיק שאפשר לשבת בו יחד סביב שולחן עגול ולאכול - כאילו הוא עצמו תכנן אותה ואנחנו בנות מזל שהוא נותן לנו לגור בה. הוא סיפר שהוריו התגוררו בחדר הדרומי והוא ואחיו בחדר הצפוני, ואמנם לא היה סלון, אבל המרפסות הקטנות הצמודות לכל אחד מהחדרים, וכמובן המטבח, שהוא ממש חדר בפני עצמו, היו נוחים מאוד כשרצו לשבת כולם יחד.
באוגוסט ההוא בעל הדירה שאל את מאיה כמה שנים היא כבר בדירה, ואני לכסנתי אליה מבט כי קיוויתי שתאמר משהו על תוכניותיה לעזוב בקרוב. מאיה ענתה ששלוש שנים בחדר הצפוני ושנתיים בדרומי, ובסך הכול חמש. "הייתה לי פה פעם דיירת שגרה ארבע שנים בחדר הצפוני ועוד ארבע בחדר הדרומי, תארי לך!" ומאיה אמרה, "שמעתי עליה". והוא המשיך, "אבל סוף טוב הכול טוב, אני ואשתי אפילו היינו בחתונה שלה". ומאיה חייכה, "אל תדאג, אני לא מתכננת להישאר פה שמונה שנים, אבל אני גם לא מבטיחה שאעשה חתונה כזאת שאוכל להזמין אותך". ובעל הדירה, שכבר היה עסוק בלמצוא שגיאות על הצ'קים, אמר, "העיקר שתהיי שמחה ומאושרת. זה מה שחשוב", וביקש כוס מים קרים כי המעבר על הצ'קים גרם לו להזיע. אחר כך ישבנו וחתמנו על יד כל מקום שנדמה היה לו שבגינו עלול הבנק לדחות את הצ'ק.
לדירה הייתה מסורת ארוכת שנים שידעתי עליה למן הביקור הראשון שלי בה, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאֵלו שטויות - בעומק הלב וככל שנקף הזמן, התחלתי לחשוש שישנו סדר לדברים ושגם עליי תחול המסורת הזאת ולא אוכל לחמוק ממנה.
הרומן "החדר הדרומי" ראה אור בהוצאת כתר ספרים.