אחרי ה־7 באוקטובר, כשד"ר מוטי גיגי, סוציולוג ומרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, ישב על העריכה האחרונה של ספרו החדש “עיר בלי זיכרון - בין דומיננטיות להגמוניה תרבותית ביחסי שדרות־שער הנגב" (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן), העוסק בקונפליקט הפנים־יהודי בישראל.
הוא התלבט רבות אם להוציאו לאור בזמן המיועד או להמתין למועד לא ידוע, בייחוד לנוכח העובדה שגם שדרות וגם שער הנגב ספגו קורבנות בטבח הנוראי של השבת ההיא.
“רעדתי מפחד בהרבה מובנים, כי אני מראה פה היסטוריה של מאבקים ובהרבה מובנים חשוב לי להבהיר שאני כסוציולוג רוצה להבין מה קרה, מה היו הטעויות שהגיעו לנקודת רתיחה ב־7 באוקטובר, כדי ליצור עתיד יותר טוב", הוא מסביר.
“אני יהודי וישראלי, וגם אני איבדתי הרבה חברים, מכרים וקולגות, כולל 29 איש ממכללת ספיר שנרצחו, ולצד הכאב הזה אני רוצה שאנחנו, כחברה ישראלית, נחיה ביחד זה עם זה בשלום, בטח אחרי מה שעוטף עזה חווה ב־7 באוקטובר, ושנראה את הקונפליקט מהמקום המורכב הזה ונלמד ממנו".
כריכת הספר, המראה עץ בודד וקצת שרוף באמצע שטח מדברי על רקע מפת יישובי העוטף, היא פרי עבודתה של האמנית השדרותית אורה בן חיון, ומביעה כדברי גיגי אמירה: “אם תסתכל, העטיפה בנויה על מפות של שדרות ושער הנגב משנות ה־50 שהוצאתי מהארכיון הציוני, ואחרי ה־7 באוקטובר החלטנו להוסיף ממד קצת שרוף לעץ. חשוב לציין שעץ הוא גם מה שעומד בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, יש בו משהו מחבר. זה סימבולי".
ומה באשר לשם הספר - “עיר בלי זיכרון"?
“אחד הדברים שהספר שלי עוסק בו הוא המאבקים שהיו בין שדרות לשער הנגב לאורך השנים והולידו את כל ההיסטוריה. מה שמדהים בכל הדבר הזה הוא שבשנת 2009, כשהתחלתי את הדוקטורט שלי, שעליו מבוסס הספר, רציתי לבדוק את יחסי עיירות הפיתוח והקיבוצים ולא מצאתי שום מחקר.
אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהקיבוצים כותבים על עצמם עד אין סוף אבל על עיירות הפיתוח אין אפילו מחקר אחד, ואיך אפשר לדבר על הקיבוצים בלי לדבר על עיירות הפיתוח ולהפך, מאז הקמת המדינה?
בחרתי בשם ‘עיר בלי זיכרון’ כשם השיר שכתב, הלחין וביצע אביב גדג’, שנולד וגדל במושב קרוב לשדרות. החוויה המחודשת בכתיבת הספר הייתה לי לפי מילותיו של גדג’ ‘חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך, אין בהם צורך בעיר בלי זיכרון’. כלומר היה בי רצון כלשהו לספר סיפור של מהגרים עם חלומות גדולים שהתעייפו בחושך מהמאבקים הבלתי פוסקים בין הדורות לאורך השנים".
“כמו חזרה מחו"ל"
אל הפערים הגדולים בין שדרות לשער הנגב התוודע גיגי (50) כבר בילדותו. “אבא שלי, שעלה ממרוקו לישראל בתחילת שנות ה־60, עבד במשך 26 שנים כסנדלר בקיבוץ רוחמה. בילדותי באמצע שנות ה־80 ציפיתי בכליון עיניים ללכת עם אבי לעבודה.
זה היה עבורי יום של בילוי וכיף. הנסיעות לקיבוץ היו משמעותיות בעיניי עד כי אם התנהגתי לא יפה, אמא שלי הייתה מאיימת עליי שאם לא אשפר את התנהגותי, לא אזכה ללכת עם אבי.
בקיבוץ שוטטתי במרחביו וכך נחשפתי בדרך לא מודעת לפערים הבלתי נתפסים בין הקיבוץ ובין המקום שבו גרנו, מהמדשאות ועד לחנות הכלבו שאפשר היה לקחת מה שרוצים מבלי לשלם, למרות שאבי שילם אבל אני לא ידעתי על כך.
הבריכה, הסיור במפעל המברשות של הקיבוץ וקבלת מברשת שיניים חדשה בכל ביקור, הארוחה בחדר האוכל ועוד חוויות משמעותיות. החזרה מהקיבוץ לשדרות נחקקה בי היטב. חוויתי מרחב אחר לגמרי, כאילו חזרתי מחופשה בחוץ לארץ. הפערים וההבדלים האלה היו חלק מתבנית נוף מולדתי".
אם רוצים להבין את זרמי העומק של הקונפליקט הפנים־יהודי בישראל, שלאורך השנים כונה בשמות שונים - “ישראל הראשונה והשנייה", “יחסי מרכז־פריפריה", “יחסי מזרחים־אשכנזים", ובשנים האחרונות שוב צף בשיח הציבורי, צריך להבין לעומק את טיב היחסים בין עיירות הפיתוח לקיבוצים השכנים להן.
ספרו של גיגי מתעמק ביחסים בין שדרות לקיבוצי המועצה האזורית שער הנגב החל משנות ה־50, שראו עליות ומורדות במהלך השנים. יחסים אלו החלו עם הקמת המועצה האזורית שער הנגב בשנת 1950 והקמת מעברת גבים־דורות בשנת 1951, העלייה הגדולה של יהודי ארצות האסלאם בתחילת שנות ה־50 ומדיניות פיזור האוכלוסין, בעיקר לעיירות פיתוח.
גיגי חוקר את היחסים בין עיירות פיתוח לקיבוצים לאורך שבעה עשורים דרך מקרה הבוחן של שדרות ושער הנגב ועומד על התפיסות החברתיות והפוליטיות השונות מאוד של שני הצדדים לצד העוינות ההדדית.
“אני רוצה להזכיר לכולנו, בטח אחרי ה־7 באוקטובר, זיכרון ישן נושן שרובנו לא זוכרים: עיירות הפיתוח והקיבוצים היו ביחד", הוא אומר. “שדרות הפכה מבחינה משפטית למועצה מקומית רק בשנת 1958, כשבפועל היא הוקמה בשנת 1951 כמעברת גבים־דורות ובשנת 1955 או 1956 הוקמו המבנים הראשונים במיקום שבו נמצאת שדרות כיום.
החשיבה הייתה שיש פה אזור אחד שצריך לפרוח ביחד ועיירות הפיתוח יועדו להיות המרכז שאליו יגיעו מהקיבוצים לקנות דברים ולעבוד, כרשת תומכת.
אבל בשנת 1958 נלקחה החלטה לנתק בין המועצות האזוריות לעיירות הפיתוח, וההתנתקות יצרה היסטוריה בעייתית וקשה שבה הקיבוצים הפכו להיות המעסיקים של עיירות הפיתוח במקום שזה יהיה ההפך, וזה יצר פערים חברתיים, כלכליים ותרבותיים.
החיבור של הקיבוצים ומושבי העולים לממסד היה שונה מזה של עיירות הפיתוח. בשנות ה־50 דיברו על קיבוץ גלויות אבל בפועל הקיבוצים היו מאוד מופרדים מעיירות הפיתוח - רוב התושבים בקיבוצים היו אשכנזים ורוב התושבים בעיירות הפיתוח היו מזרחים.
רק בשנות ה־90 הפכו עיירות הפיתוח להיות מה שיועדו להיות בשנות ה־50 ואנשים מהקיבוצים מגיעים לעבוד ולקנות בהן דברים כי אין בקיבוצים כלבו וסופר־פארם וכו’.
אם מסתכלים על המרחב בשנים האחרונות רואים שהוא הפך להיות הרבה יותר פתוח ופחות מופרד ממה שהיה בעבר וזה באמת מעודד. אני חושב שתמיד היו פה יחסים טעונים אבל אף אחד לא רצה לחקור אותם".
“פחדו לאבד את הזהות"
את השינוי שחל ביחסים בין שדרות למועצה האזורית השכנה מסביר גיגי ב"גורמים מלמטה שדחפו לזה. פרויקט מאוד ייחודי שהתחיל מלמטה על ידי אנשים מאוד רציניים כמו עמיר פרץ, זוהר אביטן, סמי בן יעיש ואלון שוסטר, אנשים מהקיבוצים ומעיירות הפיתוח שלראשונה דחפו לחיבור בין הקיבוצניקים ובין אנשי עיירות הפיתוח".
כשהתחלת את המחקר היו לך הרבה שאלות. מצאת תשובות?
“הפריבילגיה שלי כחוקר היא שאני צריך להבין ולא חייב לתת תשובות. אבל אני יכול להגיד לך שיש משהו מעודד בזה שהמרחבים נפתחים אחד לשני, שבאמת אנחנו רוצים להגיד ‘ביחד ננצח’. זו לא אמירה סתמית אלא בעלת משמעות. אנחנו צריכים לקחת בחשבון את כל ההיסטוריה הלא פשוטה בין אנשי הקיבוצים ובין אנשי עיירות הפיתוח.
אני מדמה את זה לנסיעה באוטו: יש לך שמשה גדולה ונקייה שבה אתה רואה קדימה את העתיד, אבל אסור לך לשכוח להסתכל מדי פעם למראה הצדדית ולהסתכל אחורה לעבר, להבין את הטעויות וללמוד מהן. בתוך הדבר הזה אני מראה גם קולות בתנועה הקיבוצית שראו דברים שלא היו צריכים להיעשות אבל כל אחד מהצדדים טיפס על עץ גבוה ופחד לוותר כדי לא לאבד את הזהות שלו".
עד כמה המחקר מקבל משנה תוקף אחרי ה־7 באוקטובר?
“כולנו עוטף ישראל כי בהרבה מובנים אם אנחנו לא נבין שביחד אנחנו הכי חזקים – זה יהיה הסוף שלנו. אנחנו מוכרחים לצאת מהשבטיות ולייצר חשיבה שחושבת הוגנות ושוויון, לחבר בין כל החלקים המרכיבים את החברה הישראלית. אנחנו מכירים את ההיסטוריה של השסע המזרחי־אשכנזי והוא קיים וכל הזמן צץ לו. השד הזה בבקבוק נמצא תמיד.
זה כמו תיבת פנדורה שאסור לפתוח אותה, אבל כשלא פותחים אותה אז יש עיסוק לידה. צריך להבין שיש פה תיקונים שצריכים להיעשות. בעיניי משהו בתוך החברה הישראלית נתקע בדבר הזה ואתה רואה את זה בכל מיני וריאציות".
מה לדעתך אנו צריכים לעשות כדי לאחות את הקרע הפנימי הזה שאתה עוסק בו בספרך?
“חשיבה אזורית, כמו זו שהייתה בשנות ה־50, לפיה עיירות הפיתוח מהוות את המרכז הכלכלי של הקיבוצים והמושבים באזור עם ישות מוניציפלית אחת, לא החזיקה מעמד אף שהייתה נכונה.
הטענה המרכזית שהועלתה כנגדה הייתה שהמועצה האזורית על פי מהותה אינה בנויה לטפל ביישובים בעלי אופי עירוני ועלה גם חשש מאובדן הצביון החקלאי־כפרי שלה.
אם כן, יש לחשוב מחדש חשיבה אזורית לנוכח השינויים שהאזור עבר בעשורים האחרונים ולכלול בה את השינויים המתבקשים. יש לאגם משאבים אזוריים וליצור שותפות על בסיס שווה.
אלו התנאים ההכרחיים לשיקום אמיתי ובר קיימא. ההתחלה צריכה להיות בשילוב ובשיתוף כל הקהילות במנהלת תקומה או בכל גוף אחר שיעסוק בשיקום כדי לבסס עבודה משותפת שחוצה את גבולות היישובים, כפי שחשבו בשנות ה־50 כשרצו להקים מרכזים עירוניים תחת חסות המועצות האזוריות. אולי חשיבה ישנה־חדשה תייצר שלום מבפנים ומבחוץ, שלום שאנחנו כל כך זקוקים לו".
אתה מאמין שהמהלומה שקיבלנו כעם וכחברה ב־7 באוקטובר תוביל לכך?
“אני מקווה. יש לנו ילדים וחסר לנו שלא נתעשת. הגענו למקום שאנחנו חייבים לנער מעצמנו את כל הקונספציות הישנות ולהתחיל לחשוב מחדש מהי חברה. חברה זה יחד. חייבים למצוא פתרונות כי אחרת זו תהיה תחילת הסוף שלנו כחברה.
כל הגבולות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים נעלמו ב־7 באוקטובר. האסון הזה חתך את הגבולות של החברה בישראל בכלל, ובעוטף ישראל בפרט. הרוצחים לא הבחינו בין מזרחים לאשכנזים, בין אנשי עיירות פיתוח לקיבוצניקים, בין דתיים לחילונים ובין קשישים לתינוקות. חשוב להסתכל על העבר, אבל להתמקד ביצירת עתיד משותף כי אנחנו חייבים את זה גם לעצמנו וגם לדורות הבאים".