אחרי שמני עזב, אתי היתה אחרת. היא היתה מפוזרת ומהורהרת ובעיקר עצובה. אפילו עם מתן, שניסה כרגיל לשמח אותה, היא בקושי דיברה. אחרי שמתן ראה שהוא לא מצליח, אמר לי, "זה קשה ככה לאבד אבא", מנסה לתת שם הגיוני ומרגיע לעצב שתקף פתאום את אמא שלו.
היום הסתיים מוקדם מהרגיל. כל האורחים שהגיעו הרגישו שאין מי שמקבל את נוכחותם. אני הייתי אני, גם כשדיברתי לא הסתכלתי כמעט לאף אחד בעיניים, אבל זה לא היה חדש, וממני אף אחד לא ציפה. אילנה היתה אילנה, לא הפסיקה לעייף את כולם בפרץ דיבור, שקיבל מין און מיוחד והעלה הילוך, אך לא אמר שום דבר ונבלע תחת רעש חישוקיה המתנדנדים. גם מורדי ומתן נעלמו די מהר, כשראו את אתי במצב רוח שכמעט לא הכירו אצלה, כי תבוסה אצל אתי, היא משהו שאף אחד לא יכול לסבול, גם האוהבים הכי גדולים שלה. כך קרה שבסביבות שבע בערב הדירה של אבא השתתקה, נותרנו רק אתי, אילנה ואני עם מחשבות מתקוטטות.
לא יודעת מה היה הסימן של אילנה להתקרב לאתי ולפתוח בנאום שבו פתחה. אולי השתיקה העיקה עליה, אולי הקמט בין עיניה של אתי, והמבט הממוקד בנקודה באוויר, שהביא איתו מחשבות מעולם אחר, כמו של אמא שלנו. בכל מקרה, ברגע אחד וללא הכנה, אילנה אמרה: "תאמיני לי, אתי, אלוהים עשה לך טובה אחת גדולה שכיפרה על כל הזבל שהוא זרק עלייך כל החיים, וזה בעלך מורדי!" "איזה איש, איזה ידיים יש לו, איזה לב, את כל העולם הוא יודע לתקן, גם את הברזים וגם את הלבבות. אבא שלך, רק איתו ידע לחייך קצת. וגם את, תראי אותך. איך היית גומרת בלעדיו? חיה עם הלב השבור שלך, מחכה שמני הרמאד הזה יזרוק לך פירורים, ובינתיים עוברת מאחד לשני כמו מגבת מטבח. ואיזה ילד הוא עשה לך? חלום, חלום של ילד! איך יצא על האבא שלו. איזה ילד טוב, איך הוא מכבד, איך הוא בא ומניח כאן תפילין כל בוקר ומתפלל עם כולם, איך היה בא אליו כל שישי ומנסה לעודד אותו. ואותך, איך ניסה לעודד? כבר שכחת? היה ילד קטן עם אמא בדיכאון, שאיבדה את ההיריון שלה. וכל הזמן ניסה לשמח אותך, בחיים לא התפרץ, בחיים לא עשה לך בעיות, בחיים לא ביקש כלום. נשמה הילד הזה, מלאך, כמה הם אוהבים אותך שני הגברים שלך, רק אלוהים יודע מה עשית בשבילם שמגיע לך שהם יאהבו אותך ככה".
בדיעבד, כשאני חושבת על דבריה של אילנה, אני רוצה להאמין שהיא התחילה אותם עם כוונה טובה, שהיא רצתה לעודד את רוחה של אתי, אך כמו תמיד, משהו התקלקל לה בדרך, משהו מרוחה הנמוכה שלה עצמה השתרבב לדבריה ולכלך אותם. "טוב, סיימת? נהנית? יופי", אמרה אתי בקול יבש. "לא איבדתי היריון, איבדתי ילד. אם הילד שלי שהיה אז בן ארבע ידע את ההבדל, גם את יכולה". "טוב טוב, אל תתחילי עם זה עוד פעם. אף אחד לא אשם לך. יכולת להביא עוד אחד, את יודעת", אמרה אילנה ברשעות.
הכיווץ מהצהריים שהיה לי בלב, כששמעתי את מני אומר לאתי, שתודיע לו לפני שהיא באה, חזר, אבל הפעם הוא הביא איתו דמעות של עלבון. "למה את מדברת אליה ככה? תפסיקי עם זה כבר", שמעתי את עצמי אומרת. אתי הפנתה את מבטה אליי, מופתעת מתגובתי. "מה קרה, נזכרת לדבר פתאום? נזכרת להוריד דמעות? מה את עושה פה בכלל? אבא שלך כבר שכח אותך, שתדעי לך, כולנו שכחנו אותך. גם כשהיית כאן, לא היית כאן באמת", אמרה אילנה את מה שככל הנראה רצתה להגיד לי מהרגע הראשון, והמשיכה להתבונן באתי, מחכה למוצא פיה.
התכוונתי לענות לה, התכוונתי להגיד לה שהיא צודקת, ששכחו אותי מזמן, שאני לא יודעת אם אי־פעם זכרו, ושזה עליהם, ששכחו ילדה, שהפקירו אותה, חוץ מסבתא וחוץ מאתי, שלמרות כל מה שיש לה להגיד עליי, ולמרות העלבונות הלא מעטים שהיא מטיחה בי, היא הנפש היחידה בעולם הזה שמכירה אותי, שזוכרת אותי, שאוהבת אותי, ופתאום התרגשתי אפילו יותר. אבל אז הסתכלתי על אתי, אולי כדי לקבל עזרה, כדי שתהיה שוב הפה שלי, וראיתי כיצד העיניים שלה מתמקדות באילנה, ואיך המילים הרעות מתחילות לטפס לה בגרון.
"בעצם אילנה, למה שתדעי אַת מה זה לאבד ילד, מה זה להיות בהיריון?", אמרה אתי בקול השקט, בקול המפחיד, ששוקל כל מילה, מלפף אותה על חרב וחודר את הכידון הכי קשיח שיש, ישר אל הלב של היריב. "למה? היה לך פעם ילד בחיים שלך? היית בהיריון? עזבי ילד, היה לך פעם גבר בכלל? רק יודעת לדבר על אחרים. מרוב שהתעסקת כל החיים שלך באחרים והעברת עליהם ביקורת, נשארת לבד עם השחלות היבשות שלך. את חושבת, אני לא יודעת שאת מקנאה בי? שתמיד קינאת בי? על מני, על מורדי ועל כל האחרים, על מתן ואפילו על מאור, לכי תדעי, אם הוא לא נכנס לעיניים שלך, את".
"איך את רעה, אתי, את לא מתביישת לדבר אלי ככה? אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם, אחרי שהגעתי תמיד כשהיית צריכה אותי", אמרה אילנה והפנים שלה האדימו מכעס.
"בדיוק! מתי באת? באת בצרות! לשמוח לאיד", אמרה אתי והרימה את קולה. "איך התגייסת כולך כשאמא ניסתה בפעם הראשונה? עמדת וטיגנת שניצלים, כאילו זה הבית שלך. בפעם השנייה והסופית בכלל חגגת. נשארת איתנו שבוע לישון, כאילו היא אחותך. כשהיתה חיה, בקושי דיברת איתה, אבל ידעת לדבר עליה ולספר לכל מי שרצה לשמוע על הדיכאון שלה, לא ככה? וכולך היית מרוצה מעצמך איזו דודה טובה את, עומדת במטבח, מבשלת, אופה, כמו אמא קטנה בלי ילדים. ומתי נזכרת להופיע שוב בחיים שלי? כשאיבדתי את הבן שלי. אז נזכרת לבוא ולבשל ולנקות, כאילו מישהו ביקש ממך, אבל כשמתן נולד אחרי שנים של טיפולים בקושי מתנה הבאת איתך, וכשהתחתנתי, מהחופה ראיתי אותך מסתכלת עליי חיוורת עם עיניים של 'איך לא מגיע לך, אתי...' שונאת את זה שאת חושבת שאני צריכה להגיד תודה. חברות ומשפחה נמדדים בשגרה וכשבאים לשמוח איתך, לא כשאת בבור, ומסתכלים עלייך מהפתח מלמעלה ומצטערים בשבילך. לא צריכה את זה, תודה רבה".
"אני הולכת", אמרה אילנה, והרימה את ידיה כאות לכניעתה. "לא מאמינה שאת גורמת לי לעזוב בשבעה של אח שלי".
"אה... נזכרת פתאום באח שלך?? מה עשית בשבילו כשחי? איפה היית, תגידי?", אתי המשיכה.
"הייתי כאן הרבה יותר ממך. איך אני יודעת שמורדי ומתן היו כאן? כי אני הייתי כאן לקבל אותם. כי ניקיתי ובישלתי לו ודיברתי איתו, שזה הרבה יותר ממה שאת או אחותך עשיתם בשבילו אי־פעם".
"טוב, טוב", אמרה אתי והבנתי שהתחמושת שלה עומדת לאזול.
"אם היית נותנת לי", אמרה אילנה בקול שקט יותר, "הייתי גם נכנסת איתך לבור. אבל את, למי את נותנת באמת לנחם אותך? הרי כולם פוחדים להתקרב אלייך. מה אני יעשה שלא באתי לעולם עם ספר של איך להיות דודה טובה לאתי ושלומית? עשיתי מה שיכולתי ומה שהכרתי, שזה לבשל ולנקות ולאפות. זה מה שעשיתי אז, וזה מה שאני עושה עכשיו".
"אבל את הביקורת את לא חוסכת מאיתנו", אמרתי, מעודדת פתאום, מחוזקת מעט לנוכח החולשה שלהן, מהמשולש שלנו שכל הזמן זז ומשנה את גודל צלעותיו. "כל הזמן יש לך מה להגיד לנו. מהרגע הראשון בהלוויה את מעבירה עלינו ביקורת. אז לא היינו הילדות המושלמות לאבא שלנו, בטח לא אני. גם הוא לא היה האבא המושלם, גם את לא היית הדודה המושלמת, אבל זה מה שיש. איך אתן אומרות תמיד, 'ככה זה וזהו', לא? ונמאס לי גם לסתום את הפה, כאילו אין לי זכות".
"את יודעת, שלומית, מה כואב לי כשאת מדברת?", אמרה אילנה והפעם התבוננה היישר לתוך עיניי והנמיכה את קולה, "זה לא שאין לך זכות לדבר עליו, וזה לא שאין לך זכות לכעוס עליו, אבל למה, למען השם, רק לכעוס? למה לא לזכור לו איזה חסד נעורים? הוא אהב אותך, שלומית, באמת, באור של העיניים שאני רואה. הוא עשה מה שהוא יכול בשבילך. פשוט אחרי שאמא שלכם עשתה מה שעשתה, הוא כבר לא הצליח להחזיק את עצמו יותר, הוא התמוטט, את מטפלת באנשים, את מבינה אותם כשהגוף שלהם כואב, אז מה עם אבא שלך? עליו אין לך רחמים?
ובכלל, את יודעת מה זה היה בשבילו להיות איתה?", המשיכה, "לא כל אחד היה יודע מה לעשות עם אחת כמו אמא שלך. כולם במשפחה אמרו לו לא להתחתן איתה, אמרו לו שהיא מוזרה, והיו סיפורים על המשפחה שלה, אבל הוא חשב שאולי יוכל להציל אותה, רק שהוא לא ידע ממה וגם לא ידע איך. הוא לא בחר בדרך הקלה, לא כל אחד היה בוחר ככה, רק מישהו שיש לו לב כמו של אבא שלכם היה עושה את זה. מסכן אהרון על החיים שהיו לו", הוסיפה בכאב.
הדמעות שוב הגיעו לעיניי כשאמרתי לה: "אבל הייתי ילדה שאמא שלה לא רצתה לחיות יותר, וזה היה הרגע שהכי הייתי צריכה אותו בחיים, והוא נעלם לי לתמיד. מה זה עוזר לי שהוא אהב אותי? הוא נכנס לחדר שלו, סגר את הדלת ושתה ושתה. הייתי רעבה כל הזמן, הוא לא ידע כלום, וגם לא רצה לדעת. וגם את לא. אתי עבדה וחזרה הביתה ובישלה, ואת הגעת לפעמים ואחרי כמה זמן הפסקת. אם לא סבתא ביום שישי, שנתנה לי מנה של אוכל ושל אהבה, אולי גם אני לא הייתי בחיים היום. אז מה אני אעשה שאני לא מצליחה לרחם עליו? אני מרחמת על עצמי יותר".
"מרחמת מרחמת, אבל הנה, הצלחת בחיים שלך, את חיה באמריקה, את נשואה, יש לך מקצוע, עסק משלך. מה רע לך? מה זה ה'אכלו לי שתו לי' הזה? למה להמשיך ולבחוש ברע? למה את לא יכולה להתקדם ולסלוח לו קצת? לאמא שלך את סלחת, לא?", אמרה. "לא יודעת", אמרתי, קצת מבולבלת. "אצל אמא זה משהו אחר, לאמא היתה מחלה שאתם אף פעם לא הצלחתם לקבל ולהבין אותה. אולי אם היא היתה מתה מסרטן, היה הרבה יותר קל לכולנו, אבל היתה לה מחלה אחרת, מה לעשות? אי אפשר לבחור ממה למות בחיים האלה".
• הספר "על כמה בתים" ראה אור בהוצאת שתיים