השחקנית והדוגמנית שהפכה לסופרת ועורכת ספרות אבישג רבינר הוציאה ספר ילדים חדש שיוצא לאור בימים אלו בשם "חמישה ילדים על גלגלים", אשר חלק מהדמויות בו מבוססות על המשפחה הפרטית שהקימה.
רבינר כתבה את הספרים "עלמה ומרתה", "שיר ערש לילדה", "סיפור טעים", "שפת אם", "חמישה ילדים וחיים אחד" וכעת כאמור את הספר "חמישה ילדים על גלגלים". היא בעלת תואר BA ו-MA רב-תחומי באומנויות מאוניברסיטת תל אביב. את התזה (2021) כתבה על קולנוע נשים דוקומנטרי ישראלי העוסק בהיריון ולידה. בעלת MA בתקשורת.
בעקבות מודיעין מדויק: גופותיהם של חמישה חטופים הוחזרו לארץ
מבצע חילוץ גופות החטופים ישפיע על העסקה? "חמאס נמצא עם הגב לקיר"
מי את אבישג? עקרת בית, סופרת או שחקנית ודוגמנית?
"אין לי שאיפות גדולות כעקרת בית, גיא יכול להעיד. תמיד העדפתי לקרוא ספר ולדחות את שטיפת הכלים. אני גם לא בשלנית גדולה. כאמא ביליתי הרבה בהקראת ספרי ילדים, זה עזר לי למצוא את הקול שלי כשהתחלתי לכתוב ספרים לילדים. כל אחד יכול היום להקליד ולכתוב ספר אבל כדי לכתוב היטב צריך קודם כל לקרוא הרבה ספרות טובה".
"בשנות ה-90 כשהייתי סטודנטית, דגמנתי ושיחקתי. כשסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בפרסום, גיליתי כמה זה משעמם והתחלתי לכתוב פרוזה במשרד. כך נבנה השלד לרומן הראשון שפרסמתי ב"כתר", "עלמה ומרתה" שיצא לאור ב-2003.
מה הביא דוגמנית ושחקנית בלונדינית תל אביבית להיות אימא וסופרת אי שם רחוק מהעיר הגדולה?
"זה בהחלט אפשרי, להיות גם אמא וגם בלונדינית, אין סתירה. אני צוחקת כמובן, בכל אופן, אם לדייק – אני לא תל אביבית. גדלתי בגדרה. אני לא מוצאת שום דבר מפתיע בהתפתחות שלי כאישה יוצרת. נשים לומדות ומשתנות כל החיים, כך גם אני. ההורים שלי היו בטוחים שאוהב את חיי הכפר כשעברו מגבעתיים לגדרה אבל בסופו של דבר היינו שלוש אחיות כמו במחזה של צ'כוב, תמיד כמהנו לעיר הגדולה והיום שלושתנו גרות בתל-אביב, במרחק הליכה זו מזו. בן זוגי גיא ואני ניסינו לעבור לכפר כי לגיא היה כזה חלום לגור במכמורת, אבל חזרנו העירה מהר מאד".
מה גרם לך לתפנית כזו חדה?
"אני לא מרגישה שהייתה תפנית חדה בשום שלב. לא למדתי משחק אלא תיאוריה של תיאטרון וקולנוע, ולא היה לי חיידק במה. כתיבה היא עניין אחר".
מתגעגעת לפעמים?
"אני לא אישה סנטימנטלית. אני מאד שמחה על מה שעשיתי כי החוויות האלה הן חלק ממי שאני היום. אני קוראת לפעמים ראיונות עם נשים שאומרות 'הייתי כל כך יפה ולא ידעתי'. אני לא חושבת שהייתי הכי יפה וגם לא שלא ידעתי. היה נחמד, עבר, צמחתי משם ולמדתי מטעויות.
מדוע החלטת לחנך את ילדיך לבד? מאיפה העוז שאת יודעת יותר טוב ממערכת החינוך, והנה בתך בחרה בכיתה ז' ללכת עם העדר?
"לא חינכתי לבד. צריך כפר שלם והיה לי. חשוב לומר זאת. היה לילדים שלי אבא חבקן שגיבה את ההחלטות שלי ויצא לעבודה כשאני הייתי יותר עם הילדים, היו גם דודות פעילות וסבתות נהדרות ושבט שלם של אימהות משוגעות לדבר כמוני שבחרו גם הן בחינוך ביתי. היו אפילו הרבה אימהות עם חמישה ילדים!".
"מצד אחד, אין בעיניי עדיפות מובהקת לחינוך ביתי על מערכת החינוך. כל מקרה לגופו ובכל שנה שקלתי את הכל מחדש. אין לי אידאולוגיה נוקשה בעניין. מצד שני, כל מי שעיניו בראשו רואה היום שמערכת החינוך הישראלית בבעיה. כשהילדה שלי בוחרת בחינוך הציבורי בגיל 12 (היא ניסתה כמה חודשים בבית הספר לטבע בכיתה ה' בזמן הקורונה וזה פשוט לא עבד) היא כבר לא חלק משום עדר. האישיות שלה כבר די מגובשת וחזקה. אני לא מחזיקה ילדים בכוח בבית. מה הטעם? למרות שאני מוצאת שכל שנה בחינוך ביתי היא רווח נקי, במידה והבית תומך כמובן".
"הבנים שלי, שהלכו לבית הספר בניגוד לעצתי בכיתה ז' ועכשיו הולכים לאוניברסיטה, מתלוננים היום שלא התעקשתי יותר שיישארו בחינוך ביתי. הם טוענים ששש השנים שלמדו בחטיבה ובתיכון היו בזבוז זמן. הייתי קצת עצובה כשבחרו ללכת לחטיבה, אבל היום התלונה הזו מצחיקה אותי, וגם מבהירה לי שעשיתי נכון כשבחרתי עבורם חינוך ביתי כשהיו צעירים".
נראה שאת הכי בוחלת בשגרתי והידוע?
"כשאני מסתכלת היום ממרומי 53 שנותיי על הדרך שעשיתי אני מזהה כל הזמן התנגדות למערכת, אבל באופן מנורי ולא מאד לוחמני".
מתי הבנת שאת סופרת?
"עדיין לא הבנתי שאני סופרת, כשאני אומרת בהרצאות לילדים בבתי ספר ובספריות שאני סופרת, אני מקשיבה לעצמי ולא מאמינה. גם היום לפעמים מעקצצת לי תחושת התחזות. מודה. זה נשמע לי כמו התפארות מוגזמת, לומר שאני סופרת".
במה את שבה ועוסקת בספריך?
אדבר על ספרי הילדים ולא על הרומנים או על שירים, למרות שיש בהחלט דברים שקושרים ביניהם. הנושאים שחוזרים בספרי הילדים הם דינמיקה משפחתית שמאד מעסיקה אותי, יחסי הורים ילדים. אני מוצאת שלמשפחה הישראלית יש אופי מסוים ויש לי הרבה מה לומר ולכתוב עליו. גבולות ודיונים על מוסר וערכים חברתיים מופיעים אצלי תמיד, בחיים עם הילדים ובכתיבה. גם אקולוגיה וחמלה כלפי בעלי חיים, מכיוון שאני מאד אוהבת חיות, ובמיוחד גורים, עוד מילדות. בספר האחרון יש גם סוסים ובאופן משונה, אחרי שכתבתי אותו, לפני כחמש שנים, התחום הזה השתלט על חיי, כי בתי הצעירה רוכבת והחיים שלה נמצאים בעצם בחוות סוסים. וכמובן, ההומור חוזר ומופיע תמיד, הרבה וכל הזמן. אפשר לכתוב ספרות טובה מלאת הומור על נושאים רציניים. ספרים מצחיקים יכולים להיות מצוינים ולהשפיע על חיינו".
מה זה אומר להיות אמא לתאומים לוחמים?
"הבנים שלי, הבכורים, עילי ויותם, כבר לא במילואים. שחררו אותם אחרי ארבעה וחצי חודשים מתחילת המלחמה. לקח לי חודשים ארוכים להבין את עומק האימה שחווינו כשעילי היה בעזה ויותם בצפון, מהשמונה באוקטובר".
מה את עושה כדי להתגבר על הדאגה?
בחודשי הלחימה של הבנים שלי (הרי זה לא נגמר עדיין, לצערי) היו כל מיני שלבים. היו ימים שפחדתי להישאר בבוקר בבית, ממש פחדתי בבקרים שיבואו להודיע לי. כתבתי קרוב למאה אלף מילים בלילות, באמוק. אין לי מושג אם יש לזה איזה ערך ספרותי, כנראה שלא, אבל הייתי חייבת לפרוק. אני אפילו לא בטוחה שאוכל לקרוא את זה בהמשך. אחרי כמה חודשים פרסמתי קטע ממואר קצר בכתב העת "המוסך" וקטע נוסף באנתולוגית סופרות "שפת אם" בעריכת הדס ליבוביץ (אתר עברית), שאיגדה טקסטים של אימהות ללוחמים ובימים אלו יצאה לאור במהדורה מודפסת של האסופה. בדיוק היום אנחנו גם מקיימות ערב הקראה ושיח, יתכן שבעקבותיו יהיו ערבים נוספים".
איפה תפסה אותך המלחמה?
טבח השבעה באוקטובר פלש אלינו הביתה, שני חברים של בני היו במסיבה. חווינו את האימה בזמן אמת ודי מקרוב. דן אריאל היה כמעט כמו תאום נוסף בשלישיה בחמש שנים האחרונות ושרת עם בני בצבא ורון שמר נסע עם יותם ודן לטיול בדרום אמריקה. דן ורון נסעו יחד למסיבה ונרצחו באכזריות במיגונית. המוות שלהם ילווה אותנו כל החיים, עכשיו הכול עוד כל כך טרי שאפילו לדבר על זה קשה אבל אנחנו מדברים, נזכרים ומתגעגעים. האבדן אצלנו בבית הוא ברמה היומיומית כי הם היו חברים של יום יום".
ראית את זה בא? מה לדעתך יקרה פה?
"כמו הרבה אנשים שכותבים שירה, מצאתי רמזים לידיעה לא מודעת בשירים שכתבתי בשנים האחרונות. הכתובת הייתה על הקיר אבל דברים לא נעשו והיה סוג של גזלייטינג. אני תוהה מה יכול היה האזרח הקטן לעשות, איפה נכשלנו אנחנו, האנשים הקטנים. אני לא פוליטיקאית ולא גנרלית, למזלי, אבל אולי חייתי את חיי ולא הסתכלתי מספיק מעבר. פתאום הסיפור האישי שלנו נכרך במאורעות הגדולים, אנחנו נבלעים בתוך משהו גדול מאתנו ונורא, שבחיים לא דמיינתי שאחווה".
יש לך תכניות מה הלאה?
"אני מרגישה שהשנה הזו היא שנת אבל קודם כל, הכל נמשך בשחור ועדיין מתרחש בעוצמה ובכאב בלתי נסבלים. להישאר בחיים ולשמור על השפיות זו גם משימה לא פשוטה. לשמור שהיקרים לנו יישארו שלמים פיזית ונפשית, לעזור גם לאחרים במעגלים רחבים יותר. יש עוד דברים שרציתי לכתוב ודברים שרציתי לתת להם ביטוי, אבל האדמה בוערת, עכשיו זה פחות חשוב".
על מה מספר ספרך הנוכחי?
ב'5 ילדים על גלגלים' ילד בן 12 תאום ובכור, מספר על המשפחה שלו שבעקבות שיטפון בבית משאילה מהשכן השיפוצניק את אוטובוס הקרקס שלו ויוצאת למסע בארץ ישראל. הם מנגבים חומוס, עוברים בקיבוץ, משתכשכים בכנרת, קונים בשוק קח-תן ואפילו מופיעים ספונטנית עם ציוד הקרקס בפני תיירים בקיסריה. התמה של הספר היא, מה היה קורה לו היינו לוקחים משפחה בת שבע נפשות ו"משחררים" אותה לטיול באוטובוס ברחבי ישראל? ויש גם כלב, אוגרים, סוסים והומור פרוע".
בעקבות מה הוא נכתב?
"הספר נכתב בעקבות מפגש מקרי בחופשה של משפחות חינוך ביתי, עם ילדה בת עשר בערך. היא שכבה על ערסל, אני התעניינתי בספר עב הקרס שקראה ויועד למבוגרים. כשגמרה להרצות לי שאלתי איפה היא גרה. הסתבר שהמשפחה גרה בקרוואן לשנה כי הם בונים בית. כך התחלתי לגלגל את הרעיון. זה היה לפני המלחמה וגם לפני הקורונה ופתאום עכשיו, כשהספר רואה אור, זה מתאים לנסיבות המשונות מאד, מהרבה בחינות. זה די מדהים".
"הכריכה היפהפייה שעיצבה רמה גאלה ואיירה אורטל אברהם שורצנברג היא בכחול שמיים עם אותיות בלבן, רק כשהספר יצא לאור הבטתי בכחול הזה והבנתי שאסוציאטיבית הוא נראה מאד ישראלי. היה לי מזל שעדי זליכוב רלוי העורכת ב'ידיעות ספרים' התאהבה בסיפור וחשבה שהוא עונה לצורך שקיים. זה ספר מרובה איורים שאינו קומיקס, הכתיבה בו מצחיקה ומושחזת, לא נמוכה. האיורים של אורטל תורמים המון להומור והמעצבת רמה נתנה את כל הלב. זה ספר יפיפה מבחינה עיצובית ובאמת ילדים מתלהבים ממנו".
למה בחרת דווקא בשם הזה?
"בהתחלה הייתה מחשבה לקרוא לספר 'הברנדים' שזה שם המשפחה של הילדים שלי אבל זה קצת מוגזם, יותר מידי אישי. רצינו משהו יותר אנונימי לכן אבא ואמא נשארו ללא שמות פרטיים למרות שבעצם, הבסיס של הדמויות הוא אנחנו. גיא הוא בהחלט האבא, אני האמא ויש את חמשת הילדים והכלב".
במה הוא ייחודי משאר ספריך?
"'5 ילדים על גלגלים' מאד ישראלי. לא חשבתי על זה לפני המלחמה אבל עכשיו זה ברור לי. ולא רק בגלל הטיול בארץ. גם המחוות הקטנות בין בני המשפחה, היחסים עם השכנים, עם סבא וסבתא, ההתנהגות של הילדים, יש שם משהו שלא נמצא אצל ילדים שווייצרים, זה בטוח, גם לא אצל אמריקאים כנראה. כשאני קוראת ספרים, אני אוהבת להרגיש את התרבות המקומית, וזה משהו שאני מרגישה שהצלחתי להעביר. חוץ מזה, הוא הכי מצחיק מכל מה שכתבתי, היכולת שלי לכתוב הומור השתפרה עם השנים ואני שמחה על כך מאד. כשאני רואה מישהו קורא בספר שכתבתי וצוחק לעצמו אני מאושרת".
"מכיוון שהספר בלי ניקוד ומיועד לבני 8 עד 12 שיקראו בעצמם, אבל גם להקראה מגיל 5 בערך, הטמנתי גם הקשרים ורמזים עבור המבוגרים. חשוב לי שיהיה אפשר ליהנות מהספר בכל גיל, גם אם כל אחד נהנה באופן שונה. ב'5 ילדים על גלגלים' יש גם דיון מתמשך בפייק ניוז, שקרים לבנים, וגם התעסקות בתפקידים מגדריים ושבירה שלהם".
"המפגשים בבתי ספר בסל תרבות ובספריות לאורך השנים חידדו את היכולת שלי להבין את הילדים, הרבה מעבר להקראה לחמשת הילדים שלי. פגשתי אלפי ילדים ולפעמים היו להם הערות מבריקות שהפנמתי וזכרתי כשישבתי לכתוב. אני אפילו מצטטת הברקות של ילדים בהרצאות, כי הם כל כך רגישים וחכמים שזה פשוט מדהים. בכלל, יש הרבה מה ללמוד מילדים. לפני שאני מעבירה ספר חדש לעורכת מקצועית בהוצאה וגם במהלך העבודה אתה, הספר עובר לקריאה של הילדים שלי. הבת שלי הצעירה, זהרה, נאלצה לקרוא את 'חמישה ילדים על גלגלים' חמש פעמים, כך היא הגיעה לחטיבת הביניים בלי ללמוד ספרות אבל עם יכולות של עורכת ספרות קטנה. למרות שהיא בכלל רוצה להיות וטרינרית".