ברוך יעקבי, "מושלך", פרדס, 161 עמ׳
רעשים תת־קרקעיים מזמזמים בעיר התחתית בחיפה ("עיר עם אופק של שקיעה") של שנות ה־80. זאת רק שאלה של זמן עד שיתפרצו אל פני השטח ויביאו לאנרכיה ולפורענות קטלנית. בינתיים צצים פה ושם שלטים שלשונם: "מסוכן!", סביב בתים נטושים ומתפוררים ש"רבצו כאנדרטאות בצדי הדרכים", ומדי פעם עולה מקרבם נהמה גדולה, "מלועה של המפלצת תאוות החיים שנותרה בהם לבדה".
הפורענות תתפוצץ במסגרת תהלוכה פומבית שיזמו סטודנטים לאדריכלות המכנים עצמם בקריצה "ארחי פרחי", אבל אוי לאותה שמחה. גם בימים כתיקונם הייתה העיר "קרקס אנושי", בעיני המספר הרעב למגע ונכה השפה, כהגדרתו, תלמיד תיכון ששם החיבה שלו הוא אויצר. "משהו באנשים היה יגע. ניכר שחוו זעזוע, פצע נורא. מחייכים כי צריך, אוכלים כי אין ברירה, הולכים לקולנוע כדי לשכוח. הם רצו למתוח קו על הזיכרונות שלהם, לא הכילו את ההיסטוריה של עצמם, לא הישירו מבט. מכל עבר ראית פושטי יד, אנשים שנטרפה עליהם דעתם (...) התמכרו לסיפורי הכיסוי שסיפרו לעצמם, לא יכלו לשאת מציאות רבה מדי. לכן עטו מסיכה, התכסו בשמיכת ניכור, בדו לעצמם מציאות אחרת, שאיתה יכלו להסתדר איכשהו. אבל בד בבד הם מחקו את עצמם. ככל שמעגלי הזיוף והאי־אמת התרחבו, כך גדלו אישוני העיוורון. ככל שלא היה אפשר עוד לשאת את הפצע, ככל שהושתק, לא דובר, כך הפך השיעבוד למסיכה לתכלית, לעיקר".
לגדול בעיר כזאת משמע להילחם בה, ואויצר תוהה ממרחק השנים והאירועים אם היא הוטמעה בו, או שמא ניצח אותה. "עד כמה המקום שבו נולדת, שבו אתה חי", הוא ממשיך לברר, "מטביע את חותמו בך, משתקף בדמותך, דבוק לעור, עד כמה הוא הקבר שלך".
"ככל שהעיר הייתה מוזנחת יותר, כך היו בה יותר בתי קולנוע", מאבחן אויצר, "שהאירו את עליבותה באור יקרות ובפאר מוגזם: מסך קטיפה, כורסאות מרופדות, יציע למוזמנים. יריעות הבד שהיו תלויות בחזיתותיהם הפכו לחלק מתפאורת הרחובות". אבל אויצר, המשוטט לבדו בעיר ("הרחובות נכנעו לי, כבר רגילים לנוכחותי"), לא חי בסרט, אם כי כבר בגילו המוקדם עלילת חייו מלאה במין מזדמן עם גברים, אלימות, השפלה וסמים (של אחרים). העיר התחתית שהוא מתאר, המבואות והשכונות שאינן טורחות להתחפש למשהו אחר ("כביסה לבנה השתלשלה בחצרות וכבר ניכרו עליה סימני זיהום המפרץ. באוויר עמדו חמיצותו של שתן וצריבתם של הפיח ושל האדים האפורים וריחות רקב וסרחון זיעה"), מהדהדים את כתבי ז׳אן ז׳אנה, וכשכלבה שכולה לב מצטרפת למסעו בעקבות אהוב־לרגע ש"ראה אותו" להרגשתו יותר מכל אדם אחר שנקרה בדרכו - ובעקבות גורלו - אפשר להיזכר לרגע גם ב"מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן; אבל ההישג המופלא ברומן הביכורים של ברוך יעקבי הוא היותו דומה רק לעצמו.
אויצר, כשם הספר, הוא "מושלך", ויעקבי מצייר בעוצמה רבה קהילה שלמה של "מושלכים", לא סתם "ארחי פרחי", עם הכמעט־מתיקות חמודה שמצטלצלת במונח הארכאי הזה, פושטקים לא מזיקים, אלא אנשים שמתקיימים בשוליים של השוליים ו"מחוץ לחוקי המציאות". על חזרה למוטב כמעט אין מה לדבר, כי "איזה מוטב היה כאן בכלל?".
מי הם המושלכים? "הם שם, חלק מהנוף, שרויים בעיר, פשוט מונחים שם, מושלכים". צלליות אדם, מתכנסים במאורות שבתוך בית תעשייה נטוש, ואחד ממנהיגיהם (כי גם בשוליים יש מנהיגים) מנסה להסביר אותם: "אנחנו לא הומלסים, יש לנו קורת גג. אנחנו מושלכים, אלה שהתרוקנו, חסרים, נעדרי עצמם. אלה שאינם". המנהיג הזה הוציא פעם שיר על תקליטון במהירות 45, אבל ההצלחה הפחידה אותו לפחות כמו הכישלון והחידלון. ומה שהכי הפחיד אותו זה ש"ראו אותי. ראו הכל. נשרפתי. לא הייתי רגיל לזה, להיות חשוף, אמיתי, גלוי כל כך". אבל המושלכים הם בלתי נראים, מחוקים לעולם, ולדברי מנהיגם המפורסם־לשעבר, לא רק הם, בעיר שכולה ניצולים של משהו. "אני הולך פה ברחובות, גלוי פנים, שקט, בית קברות, אף אחד לא מזהה אותי, המחיקון עובד, אני חסר זהות, חסר חיים". סבתא שלו אמרה עליו שהוא מחפש את היום של אתמול.
לאויצר, שדווקא מחפש את המחר שלו, יש סיפור שלם עם סבתו שלו, שכבר איננה, אבל בשבילו מעולם לא עזבה. הוא מריח את ריחות הכביסה והבישולים שלה ואת סבון השקדים שבו התקלחה, והחיוך שלה מאיר את דרכו. "אנחנו טיוטות דהויות של הורינו", הוא אומר בהקשר של אהוב שננטש על ידי אמו, שהיה בשבילה "ילד תותב". "כן, קראו לזה אהבה", הסביר האהוב, "אבל זה היה משהו אחר, חולני. אין אני, רק היא. הייתי תינוק מת, בובה שלה".
ספק אם מישהו יקרא "אהבה" למערכות היחסים שנקשרות בין המושלכים ובין עצמם, או בין אנשים מבחוץ, שמציצים פנימה ונפגעים, אבל יעקבי בכל מקרה בונה עולם שלם ומטלטל מאוד של תשוקות מסובכות, מסוכנות ומעוותות, שמתלטפות לפעמים עם רגש אמיתי בעולם האמיתי (בהנחה שאנחנו יכולים לשפוט מה אמיתי ומה לא), וכמו אחד מגיבוריו אולי הוא עצמו "נהנה מהיכולת שלו לכוון את גובה הלהבות". וגם אם הוא לא נהנה "להשפריץ מוגלה של מורסה", יש משהו בכתיבתו הפיוטית, הפראית והמשוחררת שעשוי להתכתב עם הגישה של המושלך ההוא, ש"שום טאבו לא עמד בפניו", וכמו שאמו של מישהו אומרת לו: "להשתולל חופשי, כמו תינוק, זה מה שאתה רוצה. לתינוק לא אכפת אם אתה גבר או אישה, אם אתה זקן או צעיר. כמוהו, אתה מתרגש מכל דבר".
ועדיין, "מושלך" הוא ספר ממושמע ביותר, שאינו נסחף אחר הגחמות של דמויותיו ואינו הולך לרגע לאיבוד כמותן. הוא מוליך אותן בבטחה בעולם האפל של חיפה האחרת, היישר אל האבדון או אל הגאולה, תלוי את מי שואלים, ומרעיד מיתרים רגשיים רבים בדרך, של געגועים וכמיהה למי יודע מה (כל קורא יחליט בעצמו) ושל חיפוש אחר כל מה שתמיד נחפש ואולי לעולם לא נמצא.