דבר האחרון שהפרופסור למשפטים יובל אלבשן חשב עליו הוא לכתוב ספר המיועד לפעוטות. אם הייתם משוחחים איתו לפני קצת יותר מעשרה חודשים, לפני ה־7 באוקטובר, סביר להניח שהוא היה מספר לכם שהוא בשלבים אחרונים של כתיבת הדיסטופיה על מדינת ישראל. לא, הוא לא נביא, “אבל הכתובת הייתה על הקיר", הוא אומר, “אם תקראי קצת דברים שכתבתי בעבר או תצפי בנאום שלי בוועדת החוקה, זה מה שכתבתי במשך שנה שלמה ואמרתי את זה לכולם. תהיה פה מלחמת אחים בינינו ואנחנו לא נשרוד פה באזור. ומה שלארצות הברית היה מותר, כי מקסיקו הרי לא תפלוש לתחומה גם כשהצפון יילחם בדרום, פה הסיטואציה היא אחרת".
פרופ' אלבשן: "אנחנו נשלטים על ידי קבוצות קנאיות שמוכנות לשרוף את כל האסמים"
“אמרתי את זה ל־80 חברי כנסת, אמרתי את זה לרבים מהשרים. אמרתי את זה גם למנהיגי המחאה ואני לא רוצה לומר לך לכמה לשעברים ולכל מיני אלופים ובדימוסים שהשתגעו. אמרתי את זה כמעט לכל מי שהייתי מחובר אליו".
אבל התכנסנו כאן קודם כל לדבר על צאת ספרו החדש, המיועד כאמור לפעוטות - “הטיפה והדמעה" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". בניגוד למה שמרבים המבקרים לכתוב, על השייכות לשכול, להתמודדות ולאבל שהיו מנת חלקו של אלבשן עצמו שאיבד את אביו כשהיה בן 12, הוא מסביר שלא הייתה לו שום כוונה לכתוב ספר מחנך אלא לפרוק את כל מה שהצטבר בו בעשרת החודשים האחרונים: “הספרים תמיד הצילו אותי, בין שבכתיבה ובין שבקריאה וזה משהו שהיה מאז ומעולם. אני תמיד זוכר, גם בימים המתסכלים ביותר בעבודה, עקב אינטראקציות לא נעימות או פסקי דין שלא הצליחו, שהייתי חייב באיזשהו שלב של היום לשבת ולהתחיל לכתוב פשוט כדי לרפא את היום".
“לעשות סוף טוב לפחות בכתיבה. מאז שאני זוכר את עצמי הכתיבה והקריאה היו חגורות הצלה עבורי. אבל ב־7 באוקטובר כאילו יצא האוויר משתי החגורות הללו. לא רק שלא הצלחתי לכתוב מילה, גם לא הצלחתי לקרוא שום דבר. אני זוכר ששלחו אותי לעוטף עזה כמה פעמים כדי לחזור משם עם טקסטים, והייתי מוצא את עצמי נאלם. חוזר הביתה בתחושות קשות ולא מצליח לכתוב כלום".
“חשתי שהאדמה זזה"
אלבשן, שלימד בעבר באוניברסיטה של קרקוב כמעט שישה קיצים, מספר שהוא היה באושוויץ עם התלמידים שלו לפחות 30 פעם, אבל כזה שיתוק הוא לא זוכר גם מאז: “מן הסתם, תמיד, בכל ביקור, יש שם תחושה כבדה, אבל התעוקה הייתה תמיד באזור החזה. פה, ממש הרגשתי איך הכובד הזה מגיע לרגליים. הרגליים שלי היו מפוחדות. חשתי שהאדמה זזה. זה היה קצת כמו להרגיש שאנשים עוד נשמו מתחתיה. המקסימום שהצלחתי לכתוב מהנסיעה הזו היה טור קצר ולא מה שהייתי אמור לכתוב מלכתחילה".
ואז הגיעו הדמעות. לפני כן היה אלבשן בישורת האחרונה של כתיבת ספר הדיסטופיה שלו על ישראל, “לנוכח התחושות שהיו לי בתקופת הרפורמה המשפטית בשנה קודם לכן. הייתי לקראת הסוף והיד שכאילו הצילה אותי תמיד פתאום שותקה. אבל משום מקום הדבר היחיד שהיא הצליחה לכתוב זה ספר לפעוטות, אפילו לא ספר לילדים".
אולי כי כשכותבים לפעוטות אין אלא לנקות את הרגש ולדבר הכי טהור וראשוני שיש? זה נדמה לי משהו שקשה לכולנו לעשות לנוכח כל ההתרחשויות הבלתי נתפסות בשנה החולפת.
“לקח לי זמן להבין את זה. לא שפטתי אותו, מאוד אהבתי אותו תוך כדי כתיבה. באיזשהו שלב הלכתי לבקר בגן פעוטות בירושלים שבו הילדים שלי חונכו בזמנו, והרגשתי איך דווקא שם היד חזרה לעבוד והאוויר חזר לריאות".
וכך הספר נכתב בהפתעה, ואפילו לא הייתה לו כל כוונה לעסוק בהתמודדות ובאובדן. ואולי בדומה למה שעשתה בעבר מיכל סנונית עם “ציפור הנפש", כל אחד ואחת לקחו את זה למקום האינטואיטיבי שהלב שלהם התחבר אליו. “אני אומר תמיד שלא כתבתי את זה כדי לחנך את הילדים להתמודד עם קשיים, בעיקר מהסיבה הפשוטה שאני בעצמי לא יודע להתמודד איתם", הוא אומר. "וזה כולל את כל קשת האפשרויות - מהתמודדות ועד להתעלמות. אז זה לא ספר שהייתה לו מראש מטרה. כתבתי סיפור כדי לפרוק ולא הבנתי אותו לעומק עד שהספר יצא לאור והביקורות החלו להיכתב. אני מניח שמעצם העובדה שמדובר על דמעות ובכי, את כבר מבינה שמדובר על התמודדות כלשהי. ואחרי שכתבתי את הסיפור, עבורי הוא ייבש את הדמעות והרים אותי ושימח אותי, קודם כל".
הוא גדל במשפחה של סופרים וסבו וסבתו היו מבעלי הוצאת הספרים "לוין־אפשטיין". “זה קדוש אצלי", הוא אומר. "זה בית שהיה עני מצד אחד, אבל עשיר בספרים. הגענו לבת ים בגלל בית הדפוס שישב שם ומשם התחלנו. אני לא יכול לרמות בספרים. לא בכתיבה ולא בקריאה. ובגלל זה אם אני מרגיש שספר שאני קורא לא אותנטי ולא נכתב בדיו של אמת אני לא מסוגל לקרוא אותו. 'סופר' היא מילה מאוד קדושה, מאוד קשה לי לומר 'אני סופר'. יש משהו בספרים שמוביל אותי להתנהגויות מוזרות. אני לא יכול לראות ספר על ספסל שלא לוקחים אותו, וכשאני נוסע לחופשה אני אורז שישה ספרים, גם אם אני יודע מלכתחילה שלא אקרא את כולם".
"מבין את נעמי שמר"
אחרי פורקן הכתיבה, אלבשן עדיין מסרב להתייחס לתובנות מה־7 באוקטובר: “עדיין קשה לי עם שלב הסיכומים. אני כבר לא מרגיש שהאדמה נושמת מתחת לרגליי, אבל היא עוד לא רגועה. זה מזכיר לי את התקופה שהייתי בנפאל והייתה רעידת אדמה. אני עוד לא הולך רגיל. לא שכחתי שלפני עשרה חודשים האדמה הזאת פערה את פיה ודיממה, אז אני מאוד מקנא באלה שיש להם מסקנות חד־משמעיות".
ובכל זאת כתבת שאתה היום בפעם הראשונה מרגיש יותר יהודי מישראלי. תסביר את זה.
“תמיד היה לי ברור שאני קודם כל ישראלי ואחרי זה יהודי. היום ברור לי שזה הפוך. אחד האנשים שהייתי מאוד קרוב אליהם ועזר לי מאוד בעולם הפרוזה זה עמוס עוז, שהיה איש נדיר וחבר יקר. דיברתי איתו בעבר על ויכוח שהיה לו עם נעמי שמר לגבי השיר ‘ירושלים של זהב’ והמשפט ‘כיכר העיר ריקה’. אני זוכר שאמרתי לו שזה קצת גזעני לחשוב שכיכר העיר ריקה כשיש בה תושבים לא יהודים. ממש היה לי ברור שאני איתו. אבל אחרי ה־7 באוקטובר, אמרתי בשיחה שהייתה לי איתו בראש שטעיתי, שאני מבין, אולי בפעם הראשונה, את נעמי שמר שטענה בשיר שעבורה עולם ללא יהודים הוא עולם ריק. אני מבין עכשיו למה כיכר העיר ריקה, זו התחושה שלי בדיוק. הבנתי את החשיבות של היהדות אצלי וזה משהו שהימם אותי".
אני משוטטת לא מעט ברשתות החברתיות ואני רואה קולות שטוענים שהשתגעת. איך אתה מסביר את זה?
“יש שלב שאנשים הופכים להיות קנאים אמוניים ואתה לא יכול לדבר איתם. אני כל הזמן אמרתי 'קנאים משני הצדדים', ואני כבר לא מוכן להגיד את זה, כי מדובר באותם קנאים. אלה לא שני צדדים אלא זה מעגל עם אותם קנאים. ארצות הברית וברית המועצות לא נמצאות בשני צדדים של המפה. במפה שלנו הן בקצוות אבל הן יותר דומות ממה שנדמה בכוחנות שלהן ובעימות שלהן. אין הבדל גדול בין הפלג התל־אביבי לפלג הירושלמי. כל אחד מהם מוכן לשרוף הכל אם הדעה שלהם לא תתקבל. דעה אחרת פסולה".
וזה מה שקרה לך?
“אני במהלך הרפורמה הייתי המום. אני לא הייתי בעד הרפורמה ובאתי לדבר עם יריב לוין בהתחלה כדי לנסות ולהזיז את זה הצדה כי יש דברים יותר חשובים עכשיו. והוא לא רצה. משם התחלנו וראיתי איך אנשים מוכנים למכור את האמת שלהם. אנשים שלימדו 30 שנה את הגישה של ברק לגבי חוק יסוד פתאום קבעו שבית המשפט העליון קובע חוק יסוד וגם יכול לבטל חוק יסוד. אנשים שלימדו דורות של אנשים שרו שיר הפוך לגמרי, ולא כי הם לא יודעים, אלא כי המטרה קידשה את האמצעים. בשלב הזה זה כבר לא היה משנה, הכל בינארי, וזה תקף כמובן גם לצד השני".
נדמה שאנחנו שוב באותו הלופ, גם אם חשבנו שקצת אחרי ה־7 באוקטובר הרוחות נרגעו.
“אחד הדברים שהבנתי אחרי ה־7 באוקטובר וגם החלטתי, שהשחתנו יותר מדי זמן על שתי הקבוצות האלה. גם על פורום קהלת וגם על המכון הישראלי לדמוקרטיה, גם על טלי גוטליב וגם על שקמה ברסלר. בזבזנו זמן, לא צריך בכלל לטפל בהם. צריך להתעלם. שמעתי מללי דרעי (אמו של סעדיה יעקב דרעי ז"ל שנפל בעזה), משהו מאוד נכון. היא אמרה שאי אפשר להילחם ביבלית. היא משתלטת על גינה, אפשר לנכש אותה והיא תחזור. הדבר היחיד שצריך לעשות זה לשתול שיחים. הבנתי שאני וחבריי בזבזנו הרבה זמן על משיכת היבלית ועל ניסיון להביא אותם לשולחן, וכתוצאה מזה, אני חושב שזה גם תרם למצב שהיינו בו ב־7 באוקטובר. אני הפגנתי נגד ביבי כבר בשנת 96'. מעולם לא הצבעתי לו, תמיד כתבתי נגדו, ניהלתי איתו לא מעט שיחות אישיות והוא יודע שאני מתנגד לדרכו הכלכלית והמדינית. זה שהצד השני הפך אותי לביביסט רק מראה לך את הרדידות. אבל זה שיח היבליות, ואסור לנו יותר להשתמש בזה".
תחזור לכתוב את הספר שהזנחת?
“בינתיים אני כותב רק טורים לעיתון, וקצת נהנה מכך שבזכות ‘הטיפה והדמעה’ אני מגיע לגנים ולקייטנות של מפונים ולמלונות. יש בזה משהו יפה, בתמימות ובתקווה. אני מסתובב ורואה את הפעילות התרבותית במלונות, ואני מאוד גאה ומרגיש זכות גדולה לקחת בזה חלק".