לורי מור, "עזרה עצמית", פרדס, תרגום: רינה ז'אן ברוך, 174 עמ'
"החיים הם משחק מילים", אומרת גיבורת הסיפור "TO FILL", "הם משהו שנשמע כמו דבר אחד אבל גם נשמע כמו משהו אחר, והמשמעות שלו היא אחרת". גם שם הסיפור משתעשע עם "למלא" ו"להרגיש", שנשמעים אותו הדבר באנגלית, ובהיעדר תחליף הולם בעברית, הוא השם היחיד בקובץ שנשאר בשפתו המקורית.
ריבה ב"TO FILL", הסיפור שגם חותם את הקובץ הכמעט מושלם הזה, מרגישה יותר מדי ומנסה למלא את הבור הנורא שנפער בתוכה, יום אחר יום, כמו בולען. היא גונבת כסף מהחנות העלובה שבה היא עובדת ("פתאום אני נבוכה מלתייג סחורה שעשויה כל כך רע") ומתחילה לצאת מדעתה בהדרגה, בעודה מוקפת בנשים אחרות שיוצאות מדעתן, כל אחת בדרכה, כמו אמא שלה ומוכרת בחנות טבע שבוהה בבקבוקי שמפו קוקוס ובוכה, וש"השפתיים שלה יבשות, דבוקות יחד. אם היא תפתח את פיה הוא ישמיע קול כמו שני חלקי ולקרו שנפרדים זה מזה". "אני משוגעת לגמרי, נכון?", שואלת ריבה בפה מלא דניש גבינה ("מתוק מדי מכדי לסיימיש אותו... קצת הומור סקנדינבי"), והתשובה שהיא מקבלת (אוי, כמה שאני נאבק שלא לחטוא בקלקלנים לגבי ההקשר של הסצינה) מסבירה הרבה מסיפוריה של לורי מוּר הנפלאה: "את לא מאושרת. זה יכול להיות אותו הדבר. את לא מאושרת בגלל שאת מאמינה שיש דבר כזה, אושר".
אחד מספריה המפורסמים של אליס מונרו נקרא כזכור, באירוניה מוחצת, "יותר מדי אושר". יותר מדי אושר זה אף פעם לא מתכון לסיפורים טובים. גם הגיבורות והגיבורים של מור רחוקים מהאושר יותר ממה שהיו רוצים להאמין, בהנחה שהם מאמינים שיש דבר כזה, אושר.
"עזרה עצמית" הוא ספרה הראשון של מור, והוא ראה אור לפני ארבעה עשורים ולמרבה השמחה (לעולם לא מאוחר מדי) זוכה סוף־סוף לתרגום עברי מוצלח מאוד (עם כמה צרימות מצערות שיפורטו בהמשך), מעשה ידיה של רינה ז'אן ברוך. היא סופרת מוערכת וגם נערצת, ילידת 1957, שפרסמה גם רומנים. הכתיבה שלה הוגדרה בעבר בין היתר כ"אלוהית", לא פחות, וגם כ"נייר זכוכית לנשמה" (מה שנאמר גם על כתבי מונרו), אבל אפשר רק לשאת תפילה חרישית שבניגוד לכלת פרס נובל המנוחה, לא יתפרצו שום שלדים מהארונות שלה ולא נגלה בדיעבד שהייתה אם לא טובה דיה, במקרה הטוב.
"הפנים שלו חיוורות וחסרות בית", מתארת ריבה את בנה בן ה־4 וחצי, ששואל אותה למשל אם אלוהים ענק כמו הרקולס, ומיד אחר כך אם הרקולס יכול להרוג גורילה. שאלות של ילדים. פרופורציות של ילדים. במה הן כבר שונות מאלה של המבוגרים? "גם המים יכולים לטבוע?", שואלת ילדה במקום אחר, בשיר "המציל" של מיתר הלל קורמן. מור שואלת שאלות כאלה כל הזמן. כמו ילדה סקרנית, אולי מעט אובססיבית לגבי סודות היקום והקיום. אבל סיפוריה הם כל כך הרבה יותר ממשחקי מילים והומור, סקנדינבי או אחר אבל תמיד משובח. שמעתי את עצמי צוחק בקול רם אגב כשהמאהב הנשוי של גיבורת הסיפור הראשון בקובץ, "איך להיות האישה האחרת", שואל אותה מה התוכניות שלה לחג המולד והיא עונה בלי להתבלבל: "הו, אני לא יודעת. אסע להורים שלך בניו ג'רזי, נראה לי".
כתיבתה של מור היא "יללה מפוסלת", והיא מעבירה עולמות שלמים של כאב בין־דורי, ניכור הורי, חיפוש עצמי וגיהינום רגשי במילים מדויקות וצולפות, רואות כל, בדימויים שמצליחים להפתיע פעם אחר פעם ("שלג מצפה את שוליה של אלם גרוב כמו דלקת פרקים", "המצח שלי נפתח כמו דלת מוסך", "תשכבו כמו מחטי תפירה"); אילוסטרציות לשוניות עוצרות נשימה ("תחלמי שמישהו עם נרתיק כינור עוקב אחרייך ברחבי העיר. ילדים קטנים ניגשים אלייך עם חיוכים ורימוני יד"; "הדבקתי בולי דואר על עצמי וניסיתי לשלוח את עצמי הביתה", "מרפקיו מזדקרים, בוגדניים כדוקרנים, כמו מרכבת האויב בבן־חור"); תובנות והבחנות נהדרות ("אהבה היא אומנות, לא אמת. זה כמו לצייר נוף"; "אינטואיציה היא החיים הסודיים של תאי השומן"); גימיקים מנומקים היטב, כמו סיפור חיים שמובא בתחנות מהסוף להתחלה, ובצלילות שאינה מבטלת את העכירות, כשם שהמתיקות המזדמנת אינה מבטלת את החריפות והחמיצות. כמו בחיים עצמם. שני צדדים בלתי נמנעים של אותו מטבע, שמור בכל זאת מצליחה לחדד טוב ומהפנט יותר מאחרים.
ראו איך אישה מובסת ב"איך להיות האישה האחרת" מתארת בפסקה אחת את חיי נישואיה במלואם, ובה בעת זן מסוים (ולא נדיר במיוחד, למרבה הצער) של גברים. "גברים קרים הורסים נשים. הם מחזרים אחריהן בנעימות שהם שולפים החוצה כמו בהצגה, משהו שמסופח לנפש שלהם, כמו חממה מלאכותית, מוליכים אותך שולל פנימה, ואת חושבת שאת רואה חיים וחיוניות ושמש וירקוּת, ואז כשאת אוהבת אותם, הם מובילים אותך אל תוך הנפש האמיתית שלהם, אולם נשפים ריק ופרוץ רוחות, קודר וחשוך, מקושת בקשיחות ונעול, וההדים שלו לועגים לך - את שומעת את כל מה שהקרבת, כל מה שנתת, נוחת בחבטה קולנית ארצה. הם נועלים בפנייך את החממה ואת קטנה כמו דמות בשרטוט של אדריכל, כתם נטול פנים, גפיים מקלוניות מטושטשות, שננטשה במדבר אבן רחב ידיים".
הקובץ הוא רק כמעט מושלם ולא מושלם, בגלל תחושה של חזרתיות יתר שמתגנבת פה ושם ומהדהדת את התהייה שעולה באחד הסיפורים, אם אחרי שאוכלים ארוחה אחת, כל ארוחה שאוכלים אחריה היא אותה ארוחה. מור מגישה ארוחות מלכים, שלא יהיה ספק, אבל אולי בגלל הבחירה לפרוש את כל הסיפורים בסגנון שהוא פרודיה על ספרי הדרכה עצמית, מתעורר בשלב מסוים חשש מה לשובע יתר מאותו הדבר, אבל זה סוג של חוצפה להתלונן על כל הטוב הזה.
רינה ז'אן ברוך ראויה לכל שבח על התרגום העשיר והיצירתי שהתקינה, המשובץ בהברקות מקסימות כמו "מובי דיכי" ו"תה־פילים" כשיבוש של "טפילים". דווקא בשל הצלחתה להעניק למור חיים מלהיבים בעברית, קשה שלא להתבאס מנפילות קטנות שאפשר היה למנוע (ואולי אפשר עדיין לתקן במהדורות הבאות, כן ירבו). מי שמגיש שירים ברדיו (ביניהם שירי קאנטרי על "אהבה שאבדה ונמצאה, אהבה שאבדה ונמצאה ואבדה, אהבה שאבדה ואבדה ואבדה - לחלק מהאנשים אין מזל בכלל") הוא שדרן ולא די־ג'יי. ברוך מדייקת בכך במקרה אחד, ומפספסת במקרה שני. היכן האחידות? כך גם "קרוסל" (ובשום פנים לא "קרוסלה"), המחזמר הקלאסי של רוג'רס והמרסטין, מכונה פעם "מחזמר" ופעם "מחזה" (ייתכן שהשיבוש הוא במקור, איני יודע), ובכל מקרה גיבורו הוא בילי ביגלו ולא בילי ביגלואו, כשם שהזמר רוברט גולה אינו רוברט גולט (ה־ט' אילמת) ודונאטס אינן דאונאטס, כשם ש"גרנד לרסני" אינה "הזנחה גדולה" אלא פשוט גניבה של כל סכום מעל 5 דולר.
אבל שאלה יהיו הצרות שלנו. "העצבות תמות כמו כלב זקן", כותבת מור, אבל מסייגת בשם אחת הדמויות: "מה שיפה, נשאר". ויופי כזה יישאר לתמיד.