חולת אהבה: לאה גולדברג מתאהבת ברופא שלה
בגיל 44 לאה גולדברג, האישה שהעידה על עצמה: "את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים, נר כבוי על שולחן השבת", התאהבה ברופא שהכירה בטיפול רפואי שעברה. את הרהורי ההתאהבות שלה העלתה על הכתב ביומנה.
9.9.1955
"אחה"צ. כל זה איום ונורא. אני מוכרחה להבהיר משהו, לפחות לעצמי. הרי את הדפים מהמחברת הזאת אפשר לתלוש. הייתי בטוחה ביטחון גמור שלא אשוב עוד לעולם לכתוב שורות אשר כאלה. והנה, שוב בת חמש עשרה. אני יודעת היטב באיזו צורה ראה אותי ר' על שולחן הניתוח. אני יודעת היטב כיצד מביטה בו האחות היפה, האסיסטנטית. אני יודעת עוד אלף דברים ואינני עושה לי אשליות אבל אני מטורפת לחלוטין. אני יודעת אף על פי כן, הוא דיבר אתמול רק אלי ובשבילי, וכל היתר לא היו קיימים בשבילו. אני ראיתי באיזה עיניים חמות וטובות הביט בי, כאשר דיברתי על אמא. ראיתי ושמעתי איך צחק לכל הלצה שלי. גם זוהי אמת ואין אני מפריזה. בדברים אלה אינני מפריזה.
"לא היה נדמה לי. אף על פי כן, אם להביט בעיניים צלולות, ברור שלא יצמח מזה אפילו כאן אפילו 'רומאן' שטחי. וטוב כך. עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני אומרת: הלוואי ויהיה זה רק נושא לשירים. אני מקווה לא לסבול. אני מקווה שזה שיגעון חולף. אני מקווה שזו רק עדות למשהו צעיר שנותר בי (או - להפך, הכך מתאהבות נשים קשישות?)
"ואני, בכל זאת, אעשה מעשה טיפשי ואשלח לו את 'מלחמה ושלום' היום. יפרש את המעשה כרצונו. למה לא לעשות מעשי שטות? עודני חיה, עודני אוהבת, עודני טיפשה כתמיד. הקול הבלתי מבוגר הזה שלו, מצחיק. הכל, הכל מוצא חן בעיני. אני אתלוש בעוד זמן מה את הדפים הללו, אקרא אותם ואסמיק, ואתלוש".
הנה המאוהב באשת רעהו: אברהם חלפי להדסה קלצ'קין
הדסה קלצ'קין הייתה אספנית אומנות ובעלת גלריה לאומנות בתל אביב וכן רעייתו של שחקן התיאטרון רפאל קלצ'קין. חלפי הוא שכתב את המילים שהלחין יוני רכטר: "אשר טייל עמך בשוק - אני הוא / נשים שראוני אמרו: הנהו /נשים שראוני, עלי הצביעו: / הנה מאוהב / באשת רעהו".
30.7.1946
"יקירתי,
זה כבר מכתבי השלישי. הייתי כותב לך בכל יום לולא דמיוני המוגבל, שאין מספיקה לו חוכמה לכתיבת מכתבים יום יום, אך אם גם אינני שולח מכתבים בכתב, הריני לפחות חושב אותם אלייך - (אני מרשה לעצמי לחשוב 'אל').
"מה יש להרבות במילים? אני מתגעגע ומרגיש בחסרונך. לא יפה שנסעת ממני ובכל זאת, אני מחבק אותך ומנשק אותך חזק חזק חזק.
שלך,
חלפי".
7.10.1946
"שלום לך הדסקה ממזרע ונשיקות הרבה, אבל בתנאי שתחזירי לי אותן כשאשוב.
"השעה שש. עד עכשיו הרבצתי שינה, ומעכשיו מתכוננים להצגה. השמש מתקרבת לשקיעתה, הציפורים מצפצפות (עָלַי), רוח קרירה מלטפת את הנשמה ואני מתחיל להרגיש לאט לאט שאת אינך אתי. חכי לי עד מחר ואכתוב לך שוב.
שלך, חלפי".
כתבי הלב הנסתרים: רחל המשוררת כותבת לנח נפתולסקי ולמיכאל ברנשטיין
בשנת 1913 יצאה רחל בלובשטיין ללימודי אגרונומיה בצרפת ואחריהם נסעה לרוסיה, ונשארה בה עד שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ב־1919 חזרה לארץ והתיישבה בדגניה, אולם אז התפרצה אצלה השחפת והיא סולקה משם בהחלטת החברים. משם כתבה אל חברה האהוב, נח נפתולסקי. נפתולסקי, משורר בעצמו, היה מהדמויות הבולטות באנשי העלייה השנייה וממייסדי קבוצת כנרת, מומחה לחקלאות, מחלוצי המחקר הבוטני בישראל והראשון שגילה את השושן הצחור ועוד כ־30 צמחי בר. לפני מותו מסר את המכתבים שכתבה אליו רחל לבן משפחתה אורי מילשטיין, שקיבץ אותם בספר "רחל - שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה" (זמורה ביתן, 1985).
18.5.1913
"נח, רחימא, הכבר שכחתני? אכן, לב האדם הוא... ואני כחית טרף זו מתנפלת על כל מכתב הבא אלי, בתקווה להכיר על המעטפה את 'כתב החרטומים'. נח! הנה למענך חבשתי את הפרח, שתזכרני כי 'זכריני' שמו. על חוף האגם אני יושבת ויפה הוא האגם. בערב אורות פורחים על חופים. או אולי פרחים נדלקים. כל צבעי הקשת בהם. בפרחי רזים אלה!
"נח, שלום לך, נח. שלום לכל אשר אהבתי ואוהבת".
בצרפת רחל הכירה את מיכאל ברנשטיין, סטודנט להנדסת חשמל. זו הייתה אהבה גדולה שנפרשה על פני שנים רבות והחמצה גדולה עוד יותר.
כך כתבה אליו: "את כתבי הלב הנסתרים אתה לא תקרא לעולם, שרבטה אותם האהבה, מחקה אותם האיבה. אתה לא תקרא לעולם, אתה לא תדע לקרוא. אתה לא תשמע עד אינסוף את בשורת הלב הנלחשת. אני מחכה בתסכול של כניעה, מחכה ושותקת, ושותקת. הרי אני לא רוצה לעזור, אני לא רוצה לרמז. הו, הלא אתה אל מרומי פסגות הלב. הו, הלא אתה לא תעלה לבדך?! (תרגום מרוסית)".
מיכאל לרחל (1922)
"ריה יקרה שלי, רחוקה שלי,
למה אשווה את שמחתי כשאני חש את קירבתך? מכתבך, השורות המתפרצות, הנמרצות, מביאות אלי את ריח פרחי הצפורן שלא קמלו, את משב־הרוח מעל ראשנו, את עקבות הכוכב הנעלם. ריה, כמה חלמתי, במשך השנים הארוכות והקשות על שמחה זו. בקרון הרכבת הקר, בטיול ביער, ולעיתים בעומדי במהלך השיעור הופיעה פתע דמותך לנגדי.
"במכתבך האחרון מאודסה היו שתי שורות (את זוכרת?). כמה דאגה וכאב גרם המכתב ההוא. הוא היה הבקבוק שהושלך מאוניה טובעת לעבר החוף הרחוק. אולם כל זה חלף ועתה מופנה מבטך אלי (אין לי מלים לומר מה אני חש במבט זה!) ריה שלי, הנה תושיטי ידך ואחוש את מגעה המלטף. הזמן חולף, אך המחשבה עלייך לא מרפה ממני. מה ערך כל העבודה שלי לעומת השמחה של קירבתך. כאשר אני זוכר ורואה את דמותך, את קווצת השיער המרדני, שומע את קולך המהדהד בי וכל כך רוצה להשיב לך בנשיקה הזכורה לי כל כך. הרי זו קרן־האור שהגורל מעניק לי...
"לחוש את האושר של החיים הפשוטים, בלי מחשבות מעיקות, לקבל את החיים בתודה? ואת שיודעת אושר זה, הביאי לי גרגר קטן מזה!... ריה, אמרי לי האם אני מסוגל, האם יכול אני לאהוב? מה נהדר היה, כנראה, אותו יום שהחיים זימנו או ערכו את פגישתנו. אכן, אותה פגישה במסגרת הנפלאה של העיר הדרומית הרחוקה לא היתה מקרית. ריה, עד עכשיו, אינני יודע איך 'פרץ' ממני אותו השיר (את הרי יודעת אותו).
הנה מילות הסיום:
השחף נעלם מעבר להר,
נקטע בעצבות הזמר הנוגה,
הרקיע החיוור מאפיל, נסוג מפני הליל הערפילי.
הלב הרפה לוחש:
חמדת ליבי... אהובתי הנחשקת... כתבי, אהובה, מכתבייך הרי הם השיר של חיי, ואולי בכל זאת ניפגש.
שלך מי".
המשוגע שלך: אברהם שלונסקי לדורה טייטלבוים
מכתבי האהבה המצוטטים כאן הם של המשוררים אברהם שלונסקי ודורה טייטלבוים. חליפת המכתבים נכתבה פחות משנה לפני מותו של שלונסקי. הם היו חלק מהתעוררות בערוב ימיו: הוא סיים ספר שירים חדש, שאת מרביתם כתב בחודשיו האחרונים, תרגם ספר שירה ותכנן להשלים כרך נוסף של סיפורי אסאק באבל בתרגומו. המכתבים תורגמו מיידיש על ידי רחל שליטא.
יוני 1972
"יקרה שלי יקרה
חוּ־אַ־לוּ, חוּ־אַ־לוּ, חוּ־אַ־לוּ!
מכתבך הגיע אליי זה עתה - ראשון, חם, מכתב אהבה - רק נשיקות יכולות להיות כל־כך חמות וטריות, כל־כך לגמרי 'פָּנים־אל פָּנימיוּת', כל־כך חד־פעמיוֹת בהישנותן, וחשבתי לעצמי אולי לדחות את התשובה למחר? מפני שאם אשיב מיד, אני אצעק, אקרא בקול רם, ואת הרי יודעת, את כבר יודעת, חוּ־אָ־לוּ שלי, שצעקה איננה בטבעי, ושבדיבור בקול רם אני קטן יותר, טיפש יותר מאשר בדיבור בקול דממה דקה (בקול שקט ושותק).
כנראה שהשתכרתי מלשמוע אותך, מלראות אותך, לחוש אותך דרך אותיות המכתב, דרך המגע החם של הכתב ושל מילותייך - אבל לעולם איני שיכור באמת, כמו פיכחות, כשהיין היחידי והחזק הנמצא במרתפי הוא חד־פעמיותה של אהבת אמת, שהיא נס, נס שהתחולל עבור שנינו.
'לדבר' זה לעתים קרובות להחריש אוזניים, זה תחליף לרגשות - הרי לכן אנחנו כותבים שירים ולא מילים, ניגונים, אימאז'ים, הסוואות מוזיקליות של תשוקותינו המבוישות. מפני שכל מה שהוא יפה ואמיתי הוא מבויש. בעברית קיים ביטוי כזה: 'כל עצמותי תאמרנה', לא רק הפה אומר בשם הדם והלב. ברגע של דבֵקות כל החושים, כל האיברים, 'כל העצמות'.
"אבּרי שלך, אחד משני הילדים המשוגעים המאוהבים".
טייטלבוים לשלונסקי, 29.6.1972:
"אברי שלי, אהובי, רוח טהורה של משורר שחודרת לתוך נשמתי בעושר רב כל־כך. קלות נעורים המשיבה לי את הביטחון, את האמונה בעצמי ואת השמחה, הכוח.
"הבוקר לא יכולתי להתאפק ולקחתי דף נייר ריק והטבעתי עליו חותמת בשפתיי, בנשימתי, עם כל פעימות לבי, הנוהות אליך. זרקתי את זה על הנייר והרגשתי שאתה תַטֶּה את אוזנך ותשמע את כל מה שברצוני לומר לך, אתה היקר מכל, כמה טוב ב'פירמידה' שלי עם היער ממול, כאשר בכל מקום העליתי בעיני רוחי את פניך... הפכתי לשקטה יותר מהרגיל והאנשים מסביבי מבחינים בכך. אני מדברת — אך בתוך תוכי, מתחת לעור, מפני שעורקי כבר יודעים שאתה שט בתוכם כמו בתוך גונדולה בוונציה.
חו־א־לו שלך".
שלונסקי לטייטלבוים, 24.7.1972:
"חו־א־לוּ, חו־א־לו! היקרה לי מכל!
אז קרה בדיוק מה שדמיינתי לעצמי: אני נוסע הביתה מ'ספרית פועלים' וכל הדרך אני חושב ומחשב ומנסה לפתור את החידה: יש? אין? הגיע? לא הגיע? — כמו נערה מאוהבת שתולשת עלה אחר עלה מפרח, 'אוהב?' 'לא אוהב?' ואני חושב לעצמי, כמובן, על מכתב ממך. וכן!! מכתבך הגיע. נקי, רוטט כמו מעיין — אומנם הוא חם מגעגועים, ו'גייזרי' — ממש חמסיני, נוסח גורדון 50 — אולם הוא כל־כך צלול, כל־כך חכם ומלא־חן, כל כך חוּ־אַ־לו־אִי.
"חכמה שלי, חוכמתך היא 'איילתית', כמו פנים חכמים עם גומות חן של נעורים שאינם בני־חלופיים (יש בכלל מלה כזאת?) מצועפים בבד דק־דק בין־השמשותי, של עצבות (את יודעת הרי שאני אוהב צעיף אנושי־דומע של עצבות מחרישה). הרי זוהי מילה נרדפת לחוכמה אמיתית. לא קלוגשאט של הראש, לא פקחות, אלא חוכמת־הלב, שבלעדיה מתה השירה, וכלל לא הייתה נולדת. אבל חוכמה בשירה היא גם מסוכנת מפני שהיא דורשת צניעות, ענווה, חוש של דיסטאנס, של פרופורציה, של 'משחק גומלין' בין לדבר ולשתוק (שוב!) להגיד ולא להגיד עד תום, להגיד ולא לחזור חזרה מיותרת (וגם לא לשתוק יותר מדי) כלומר — צריך להישמר מפניה כמו מאש — אבל איך ניתן לתאר שירה ללא אש?
המשוגע שלך לגמרי, אברי".
שלונסקי לטייטלבוים,
איגרת אוויר, 16.10.1972
"יקרה שלי
כפי שכתבתי במכתב המשותף לכולכם אני בריא... ו'משוגע', כמובן שהמילה 'משוגע' הייתה צריכה להזכיר לך את החתימה הקבועה שלי בכל מכתבי אלייך 'אברי המשוגע שלך'... מפני שאני 'משוגע' כמו תמיד, ואולי אפילו יותר מתמיד והכוונה היא שאני מתגעגע אלייך חזק יותר, אני חושב על חו־אַ־לו יותר, אני נמצא כל הזמן איתך...
"אני הרי כותב (מדבר וחושב בחלום) אלייך, עלייך, בכל שעה, תמיד. ואני מחכה, מחכה, מחכה לחו־־לו, האם אינך חשה? יקרה, יקרה, יקרה...
אני נושק אותך חזק חזק
המשוגע שלך, אברי".
שמוליק של זהרה: זהרה לביטוב לשמוליק קופמן
את המילים הללו כתבה זָהֲרָה לביטוב אל אהובה, שמוליק קופמן, שבעה שבועות לאחר מותו באימון רימונים. הם הכירו בקורס בפלמ"ח ונפשותיהם נקשרו זו בזו. הם תכננו לנסוע לארצות הברית ללימודים, אבל למציאות היו תוכניות משלה. כשפרצה מלחמת השחרור, זהרה עזבה את הלימודים והצטרפה לקורס טיס של מוסדות היישוב היהודי בקליפורניה. כשחזרה לארץ הפכה טייסת תובלה. ב־3 באוגוסט 1948, בטיסה שגרתית מירושלים לתל אביב, מטוסה התנגש בחומת מנזר המצלבה והתרסק. לביטוב נהרגה במקום.
זהו מכתב אהבה אחד שמספר את הסיפור הישראלי. מכתב שמקפל בתוכו חששות כבדים מפני העתיד לבוא, לצד רוממות רוח, נחמה, פחד, עצב, שמחה וגעגועים.
"שמוליק שלי!
יום הולדת לך היום. יום ההולדת ה־20. זוכר אתה מה קבענו ליום הולדתך?
הֶחְלַטְנוּ לתת לך מתנה, והיא חתונה. והנה בא היום, ואני פה, ואתה... אתה לא באת. שמוליק שלי, הרי כל כך נורא לַחֲשֹׁב שאינך לא כאן ולא רחוק־רחוק. אין מקום בו אוכל למצוא אותך בכל רחבי תבל הענקית או הקטנה הזאת. אינך בא. רק מכתביך איתי, חפציך, דמותך ואהבתך. אלה נותרו לי, אך מה אעשה בהם בלעדיך? איפה אֶמְצָאֲךָ? לו גילה לי מישהו את הדרך. אני מחפשת, שמוליק, ומחפשת אותך או את הדרך אליך. האמצא?".
מנשק את כל כולך מרחוק: טשרניחובסקי מאוהב
שאול טשרניחובסקי היה איש של נשים. חלק מפרשיות האהבה שלו נרמזות בשיריו ובפואמות. שם הקוד "אילאיל", למשל, מיוחס לאהובתו שרה רחל רוזנשטיין. "בינינו לבין עצמנו / לה לה אקרא אילאיל / ואם אמות אנוכי - ויחלוף כליל / שוב לא יקרא לעולם גבר לאישה / אילאיל".
אף אישה לא מופיעה בשמה אלא נרמזת בקוד שמור, לפעמים עם ציון מקום: ביער, באונייה, בדרך. אחדות קיבלו את הסימן + ליד שם הקוד שלהן. למי, למשל, הקדיש את השיר "מה מאוד יפייפית", שכתב כבר בהיותו בארץ ובן כמעט 60? האם לאשתו, או שאולי, כמו בשמועה, לאישה שהייתה מאחת המשפחות היהודיות העשירות, בעלי מכרות זהב ברוסיה, זמרת ואומנית שהופיעה בלה סקאלה במילאנו, והכשירה דור שלם של מוזיקאים בישראל?
כך או כך, הוא נישא לבסוף לאישה ממוצא אצילי רוסי, מלאניה, שמשפחתה ניתקה איתה מגע משום שנישאה ליהודי, אבל היא העדיפה אותו. הוא הכיר ואהב אותה כשהיה סטודנט לרפואה. היא, אשר הרופאים קבעו שנותרו לה רק שנתיים לחיות, נסעה ליהנות מהעולם בימיה האחרונים אבל חיה עד גיל 92. נולדה להם בת, איזולדה, שטרחה להתגייר כהלכה לפני נישואיה למהנדס חיפאי וילנסקי, והשאירה שושלת קטנה ושורשית.
29.11.29
"תודה רבה על העיניים - הן כל כך חמודות!
ג'יניורה מוזהבת! (זאלוטאיה) מקסימה שלי! אל תיעלבי ואל תביני באופן שלילי את מילותי לגבי מה שאמרתי שתכתבי לא רק בגלל שאת חייבת. אני יודע, לפעמים יש מצב רוח כזה שאין רצון לכתוב, קשה לכתוב. אני מדבר רק על זה. איך מהמילים האלה הגעת למסקנה שאני לא אוהב אותך - אני לא מבין. מזלך שאת רחוקה ממני, ואם היית קרובה והייתה לי האפשרות להוכיח עד כמה אני אוהב אותך - לא היה נשאר לך מקום אחד (בגוף) שלא הייתי מנשק. הייתי חונק אותך, וזה קל מאוד.
(בצד ימין) "נראה לי שכבר מזמן לא נשקתי לגבותייך השחורות, ובאמת מנשק.
(בדף השמאלי) "האם הבנת את כל החתימות (של האנשים) בגלויה מווינה? יש שם רק אמריקאי אחד, פרסקי. קמחי וקבק הם מארץ ישראל. נפגשנו במקרה. אמרו לי שבכל העיתונים דיווחו על הנסיעה שלי לווינה. יכול להיות שגם את קראת על כך בעיתון אמריקאי כלשהו?
"חיי (עוברים) ללא שינויים. בשבע הולך לישון (נוסע ברכבת?), והנסיעה (המוקדמת) לבל (ברלין?) כל כך קשה, עד שמן ההכרח לעבור לגור בברלין. יש לי צרות (מילה זו בעברית) גדולות עם המגיה, ואני חייב לעתים קרובות לנסוע לצורך זה העירה. גם היום פשוט שיקרו לי. האם כתבתי לך שיכול להיות שאסע לשבועיים לרומניה? בציריך קיבלתי הזמנה לנסיעה לאיטליה. היו גם שיחות לגבי שוודיה, אבל מזה כנראה לא ייצא כלום. חבל מאוד שלא הגעת עם הסודרקינים לאירופה. יכולנו לבלות זמן יחד בצורה נהדרת. איך יכולתי לנשק את הציפור החמודה והמקסימה שלי! באמת? (לא כך?) אז אני מנשק אותך כולך כולך, מרחוק, את העיניים, הידיים, הכתפיים. ש"ט".
לבי יוצא אלייך: ביאליק וחיה פיקהולץ
בשלהי 1930 חיים נחמן ביאליק יצא ללונדון במטרה לגייס כסף להוצאת הספרים, שם הכיר את חיה פיקהולץ, סטודנטית לפילוסופיה בת 30. היא עלתה ארצה כשנתיים לאחר מכן ועבדה כמורה בבית הספר גאולה בתל אביב ולא נישאה מעולם. לאחר מותה ב־1984, פרסם חיים נגיד בעיתון "מעריב" על אודות הקשר בין השניים, שאותו גילתה פרופ' זיוה שמיר בעקבות מכתב שמצאה חוקרת הספרות פרופ' חגית הלפרין בארכיון שטיינמן ובו היה מוזכר שמה המפורש של פיקהולץ.
27.2.1931, ערב שבת עם חשיכה, פריז
"החמודה,
גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראייך, וליבי יוצא לך. לא ידעת עד כמה החלימו מגעי אצבעותייך את ליבי ועד כמה הרנינה קרבתך את בשרי. כל נשיקה ונשיקה אשר חתמת בפנַי ובידַי היו כצרי לנפשי.
"אכן גם אני רק עתה אדע עד מה נעמת וגם יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? באהבתי אותך יש משלוש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מליבי.
"מידי הגותי בך - אחת אשאל את נפשי: מה היה לי כי נמשכתי כה אחרייך? ואני הלא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אישה הכבדתי את רוחי ואת ראשי. ואולם בקלסתר פנייך נגלתה לי לעיתים חזות־מה אשר זעזעה את נפשי עד התהום ותמלאנה חנונה על כל גדותיה, אף כי טרם יודע, מה הדבר ההוא ומה שורשו? אהבה לא באה? ייסורים ממרקים? מצוקת נפש נעלמה.
"אפס, תהי מה הרוח אשר עברה עלי - גם הפעם לא אבקש חשבונות רבים, כאשר לא ביקשתים בלונדון. טוב, מה טוב שככה נפל הדבר! ככה, ולא באופן אחר! האין ליבך הנבון אומר גם לך כדבר הזה?
"ורוצה אני להאמין כי גם רוחך טובה עליך ברגע זה, וכי תזכריני לטובה, באין זאת, חיה'לי.
"עוד מעט ותדליק בעלת הבית שלי את נרות שבת ועלי להפסיק ולגמור. שבת שלום ומבורך ונשיקה של שבת. שבת היא מלהתעצב.
"היי שלווה ושמחה וטובת לב כאשר את, גם נבונה וטובת שכל.
"הנני מנשק את כל פרקי אצבעותייך אשר לימדוני אהבה מהי - גם יחד.
שלך,
חיים נחמן ביאליק".
ייסורים נכונו לשנינו בבואך: י"ח ברנר וחיה ברוידא
את המכתב הזה שלחה הגננת חיה ברוידא לברנר לאחר שקראה בכתביו לפני שהכירו, וכאן החל סיפורם. הם נישאו במלחמת העולם הראשונה כשהיה בן 32 והיא בת 24, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, אורי ניסן, על שם אורי ניסן גנסין. אלה היו ימים של עוני, ושל הגירוש העות'מאני של יהודי תל אביב ויפו ורעב, ובני הזוג נאלצו לנדוד ממקום למקום. בסוף פברואר 1920 כתבה ברוידא לברנר מכתב שבו היא מבקשת להיפרד ממנו בתום שבע שנות נישואים.
ירושלים אוגוסט 1911
"לברנר,
היום גמרתי את 'מכאן ומכאן'. קראתי את הדפים האחרונים ובכיתי. כשהתעוררתי מדמעותיי אלו ושאלתי את עצמי איזו היו הדמעות - דמעות שמחה או דמעות צער - לא ידעתי. היה רק האיש שכתב את אלה הדפים כל כך קרוב לליבי וכל כך יקר לי. האיש שאני חייבת להכירו. לגעת בידיו הכותבות. בעיניו הרואות.
ומשא היה כל זה אולי מפני יחסי לעמי ולעבודה בשביל עמי. יש שווי גדול יותר? כמה פעמים כבר צעקתי באותו הנושא, ממש באלו המילים! ממש במילים של האיש שכתב.
צעקתי ואיש לא שמע את צעקתי, בכיתי ואיש לא שמע את בכיי.
ובא הספר הזה".
1.9.1913
"הרבה אני הוגה בימים אלה בך וביחסינו, הרבה מאוד. אני רוצה לראותך, כמה ועורג אלייך. אף על פי כן אם תתעצלי לשוב ירושלימה - אל תביאי בשבילי את הקורבן הזה ושמעי רק לקול ליבך. באמת ובתמים אני אומר זאת ובלי כל 'כוונות מיוחדות' לבוא ליפו ולנסוע איתך לאיזו מושבה לא אוכל כי נוכחת, שכל אשרי שאין לי צורך להיפגש עם שום בן אדם. הטעות הייתה רק בזה שחשבתי שאוכל לחיות במנוחה גם בלעדייך, והנה...
"בוודאי את יודעת, כי ייסורים נכונו לשנינו בבואך עתה הנה. אך ריקניות לא תהיה: אכילה ביחד, לימוד תנ"ך, קריאה בשופמן, טיול לכרם אברהם ולקבר רחל אמנו (אם לא אחלה). ריקניות לא תהיה. אם יהיה בי הכוח, כמו בימים הטובים ההם, לנשק לך כאשר חפצתי ולשימך כחותם על ליבי - ודאי שהריקניות תתמעט עד גבול האפס. ואולם ייסורים יהיו. את יודעת, כייסורים יהיו מצד אופיי הקשה הבלתי־בטוח אך האוהב אותך - ועשי כאשר יורך ליבך".
סודות הארכיון: אדיבה גפן על התהליך הארוך של ליקוט המכתבים והפיכתם להצגה
"כשהגעתי לראשונה למכון גנזים לא ידעתי נפשי מאושר", אומרת יו"ר גנזים, אדיבה גפן. "הפנינים והיהלומים שנגלו לעיניי הממו אותי. כתבי יד של רחל, לאה גולדברג, הנה ס. יזהר, הנה כתב היד של שלונסקי, פה מתקנת גולדברג טעות, פה טיוטה של טשרניחובסקי האהוב".
גפן מדמה את עצמה למיליארדר יפני שיורד אל הכספת שלו ומציץ בפיקאסו שקנה. "החלטתי שאת האוצרות האלה יש לפתוח בפני הציבור. 'הנגשה' זאת המילה שכולם אוהבים להזכיר, וזה מה שאני עושה בתשע השנים מאז שאני כאן. בכל דרך אני מנסה לפתוח לציבור את יפי ארכיון גנזים: בעזרת סיורים, תערוכות, הרצאות, מסעות מוזיקליים, קורסים, פינה ברדיו, רשתות חברתיות, פייסבוק פעיל, ניוזלטר. בכל מה שניתן כדי ליידע על האוצרות".
חלק ממסע האהבה הזה הוא ההצגה "כותבים אהבה" (בית אריאלה, 4.9. במאית: גליה פרדקין, בהשתתפות איציק וינגרטן ואתי וקנין־סובר, גיטרה וקלידים: נועם בוכריס, תחקיר: אדיבה גפן ויצחק בר־יוסף). "במשך שנים ליקטתי מכתבי אהבה של גדולי היוצרים", ממשיכה גפן. "רק בואו של איציק וינגרטן אליי וההתלהבות שלו ושל גליה פרדקין רעייתו, הפכו את החלום למציאות, והערב המקסים בהחלט כבש לו מקום. הקהל מגיע, וסופג את האהבה שמרחפת במכון גנזים, לומד את הארכיון ומקשיב למכתבים ומגלה את סודות הארכיון".