מאחורי הסורגים: "אדם הוא יצור מורכב - וגם מי שעשה פשע הוא אדם"

"'הכי טוב, בואי נלך לקניון', אמרה חווה, החברה היחידה שנשארה לי, 'נקנה לך סוף סוף בגדים חדשים, כמו שאת אוהבת'. 'רק לא באוטובוס', רעדתי. 'לא באוטובוס, אל תפחדי', אמרה חווה. 'הוא בטוח זיהה אותי, הנהג במונית. ראית את המבט שלו?'. 'תרכיבי את המשקפיים!'. 'לא יעזור. גם הצבע השחור בשיער לא יעזור. כולם יודעים עליי. אף פעם לא אצליח לברוח מהם. בואי נחזור לחדר. כל הפתוח הזה מסביבי הורג אותי'".

קטע זה לקוח מהמונולוג "היום השני לשחרור", המופיע בספר החדש "קולות מחוץ לסורגים" של הסופרת עמלה עינת (הוצאה גלילית), המציג דרך סיפורים אישיים את ההתמודדות המורכבת של אסירים ואסירות משוחררים עם החיים אחרי הכלא, את התקוות והכישלונות שלהם, את החלומות ואת המציאות הקשה.

“כל אחד הוא סיפור": יוסי אלפי חושף פרויקט חדש ומרגש
"אנושיות ויחס לזכויות אדם": הפרס היוקרתי של דויד גרוסמן

"המסר שלי, בין היתר, הוא לכלל האנשים העוסקים בנושא, בהם קרימינולוגים, עובדים סוציאליים, ובעיקר מי שעובד ברשות לשיקום האסיר: העזרה לאסירים המשוחררים להשתקם צריכה להיות רחבה ומקיפה הרבה יותר ממה שהם מקבלים באופן פורמלי", אומרת עינת, פסיכולוגית חינוכית, שמסבירה מדוע החליטה להתמקד דווקא בנושא זה בספרה החדש.

"איך מחליטים לכתוב ספר? כשנושא כלשהו נוגע מאוד ללבך", היא מסבירה. "הייתי קשורה כבר בכמה קשרים ספרותיים ומחקריים עם עולם האסירים. בעבר כתבתי עם מישל חדד את הספר 'נשים רוצחות'. אחר כך אחד הבנים שלי, תומר עינת, שהוא פרופ' לקרימינולוגיה, קירב אותי לנושא, בואי נגיד בצד ההומני והאנושי שלו. כולנו יודעים מה זה פשע, אבל אנחנו לא כל כך חושבים על האדם שמאחורי הפשע, איך הגיע לזה ומיהו - חוץ מהעובדה שביצע פשעים וישב בבית הסוהר".

"אדם הוא יצור מורכב מאוד, וגם מי שעשה פשע הוא אדם. לאורך שנים כתבתי שני ספרים לבני הנעורים בנושא. האחד מהם, 'הבוקר בו אסרו את אבא', עוסק במה קורה לנער שאבא שלו נאסר באופן פתאומי על פשע שעשה. הספר השני הוא 'משני עברי החומה', על אסירה שמנסה לחדש את הקשר עם הבן שלה, והוא לא מעוניין בכך. ואילו בצד המחקרי ערכתי עם הבן שלי מחקר על אנשים עם לקויות למידה בקרב האסירים בישראל וקראנו לספר העוסק בכך 'כתב אישום'. כך שיש לי רקע בנושא, ראיינתי הרבה מאוד אסירים, הסתובבתי בבתי סוהר".

רוצים לחזור לכלא

עינת מתארת מה הביא לכתיבת ספרה החדש: "הרעיון הגיע אחרי שקראתי על שחרור אסירה שישבה יותר מ־20 שנים בבית סוהר על רצח. הכרתי אותה, וחשבתי מה קורה לבן אדם שיוצא מהכלא אחרי שנים כה ארוכות, איך הוא מסתגל לעולם שאינו מכיר, איך הוא מסתדר. מה עובר עליו, לאן הוא חוזר, מי מקבל אותו, איך הוא חי בכלל".

"ניסיתי ליצור איתה קשר, דיברנו טלפונית, ביקשתי ממנה לספר לי. היא ענתה שלא אכעס, אבל שזה יותר מדי כואב לה ושהיא לא מסוגלת לגעת בזה. החלטתי שאני מוכרחה לפגוש כמה שיותר גברים ונשים שהשתחררו, שישבו שנים ארוכות מאוד בכלא, ולדבר איתם על מה שקורה להם כשהם יוצאים החוצה. החלטתי שאני מתרכזת באיך הם מתמודדים עם המילה הענקית שנקראת 'חופש'".

ספרי על תהליך הכתיבה.
"לפני כשנתיים התחלתי בכך, וזה לא היה פשוט: התחלתי לפנות לאסירים משוחררים, ואז זה היה כמו כדור שלג - אחד מפנה לשני, זה מסכים, השני לא מסכים. חלק אמרו שלא אכפת להם שהשם שלהם יופיע, אחרים העדיפו להישאר חסויים. יש שאמרו דברים מסוימים ואז פתאום שתקו, ואני הכנסתי לשתיקות שלהם את המחשבה שלי, את הפרשנות שלי. אלה היו ראיונות איתם שתמללתי, כלומר כתבתי בשמם. אלה המונולוגים שלהם, ובכוונה בספר השארתי אפילו שגיאות בעברית, כי ניסיתי להיות נאמנה לסגנון הדיבור של כל אחד מהם".

עינת ראיינה 24 אסירות ואסירים משוחררים, בהם, לדבריה, יותר נשים מגברים. "נשים לטעמי יותר פתוחות לעולם הפנימי שלהן, יש להן יותר מודעות. הן מרגישות שמותר להן לספר על פחדים, על כישלונות. גברים לעומת זאת הם הרבה פחות מורכבים, פחות נוגעים בעולם הפנימי של עצמם", היא טוענת ומציינת שלספר הכניסה 12 מתוך 24 המונולגים.

"חלק גדול מהאסירים חזרו על אותן בעיות, ולכן בחרתי את המונולוגים של מי שביטא זאת בצורה יותר משמעותית". "זה עולם עצוב וטראגי", מוסיפה עינת. "אחד הדברים שחזרו על עצמם היה הגעגוע לכלא. לא תאמיני, אבל אנשים ששנים חלמו לצאת מהכלא - ויצאו - רצו אחרי תקופה לחזור, כי שם זה הבית שלהם".

למה בעצם?
"כי בכלא אין לבטים כלכליים, את לא נמצאת בקבוצת הלא שווים, אלא בקבוצת השווים - כי כולם פושעים. זה בצד הריאלי. בצד הנפשי, יש פחד אימים מהחופש, הם מרגישים שהם הולכים בחוץ וכאילו כתוב להם על המצח שהם אסירים משוחררים. גם כשאת מחפשת עבודה או פונה לכל מיני מוסדות ממשלתיים, ומבקשים ממך מסמכים או קורות חיים - תמיד כלפי חוץ את נשארת אסירה משוחררת".

"יש גם כל מיני התלבטויות. למשל, מישהי אמרה לי שהיא הולכת על שפת הים, רואה תיק זרוק, והדחף הראשון שלה זה לקחת אותו וללכת - ואז: 'איזו מלחמה יש בתוכי כדי לוותר על זה, אני כל הזמן נלחמת'. יש גם רגשי אשם על מה שעשו בעבר ופחד שזה יחזור על עצמו שוב".

דבר נוסף שעלה מהראיונות שערכה עינת הוא מוטיב הרעש. "כל האסירים המשוחררים מדברים על הרעש הנורא בחוץ: המכוניות, האנשים, המעלית שעולה. כל רעש מקבל ממד עצום ומפחיד, כי קודם הם היו בדממה ובשקט", היא אומרת ומוסיפה ש"יש עוד דבר טראגי מאוד: חלק גדול מהם היה מכור לסמים, ובכלא הם עברו גמילה. בחוץ, הסמים היו מטשטשים להם את הרגשות, וכיום הם פוחדים מהעולם ומהאתגרים".

עולם אחר

"מה זה, איך מסדרים את זה? גוגל, אפליקציה, רב־קו, גט טקסי, מקוון, לסרוק, אימייל, צ'ט, פייסבוק, אינסטגרם, לינק, ווייז, אימוג'י, נטפליקס. איך שולחים מייל? איך משנים את הסדר של המילים במחשב? ידעתי פעם הרבה דברים על המחשב, כשהייתי תלמידה לפני כל השנים האלה. עכשיו שכחתי הכול. הכול אחר".

זהו קטע ממונולוג נוסף המופיע בספר תחת הכותרת "רשימות מילים ובעיות לבירור". "חלק מהאסירים יצאו מהכלא וחזרו לעולם שהוא כבר לגמרי שונה", מסבירה עינת. "אפילו אין להם מושג איך להשתמש ברב קו באוטובוס, או שהם הולכים בשכונה בתל אביב שלא היו בה שנים רבות והכל נראה אחרת".

המונולוג "חודש אחרי השחרור" גם הוא ממחיש את החיים החדשים שאליהם צריך להתרגל: "אתמול, אחרי הנאום האחרון של העו"סית במשרד הקפוא שלה, הורדתי את המצחייה של הכובע עד לחצי מהפנים שלי ועליתי לבד לאוטובוס, אבל כשרציתי לשלם, והנהג הראה לי את המכשיר שעל ידו ואמר משהו לא ברור ואני ידעתי שצריך לעשות משהו שאני לא יודע איך בדיוק... אני הרבה זמן כבר לא... התחלתי לגמגם, והוא אמר, דווקא בנחמדות, שלא חשוב, שאכנס ככה פנימה, אבל אני הסתובבתי וירדתי מהר במדרגות האחוריות ונתקלתי באישה מבוגרת שעלתה מאחורה. כמעט נפלתי עליה".

לדברי עינת, גם מרכיב של בדידות נוראה תופס חלק מהותי בתחושות האסירים המשוחררים. "במקרה הזה יש הבדל בין גברים לנשים", היא אומרת. "אסירים גברים שהיו נשואים לפני כן, גם אם ישבו שנים ארוכות בכלא, זכו ברוב הפעמים לנאמנות מצד נשותיהם. הם לא ידעו איך החיים שלהם ייראו אחרי השחרור, אבל היה להם לאן לחזור".

"במקרה של נשים אסירות, רוב הבעלים עזבו. אין להן לאן לחזור, אין בית, אין גבר, שכבר התחתן עם מישהי אחרת, ופעמים רבות גם הילדים לא רוצים קשר. יש בדידות איומה, הן אומרות שמה שהן רוצות זה רק להשתבלל, להיעלם, שיהיה להן שקט".

היה איזשהו סיפור שריגש אותך במיוחד?
"רוב הראיונות ריגשו אותי, אבל אחד היה ממש יוצא דופן. זו אישה שהייתה יותר מ־20 שנה בכלא. לא שאלתי על מה, אבל יכולתי לשער. היא הייתה כבר שלוש שנים בחוץ כשדיברנו, והיא סיימה לא מזמן תואר ראשון בקרימינולוגיה ועכשיו מתכננת ללמוד משפטים ורוצה להיות סנגורית כדי לעזור לאסירים. היא פשוט מדהימה באינטליגנציה שלה, בכוח הנפשי. היא דיברה על המאבק שיש לה עם החשש לחזור לפשע, אבל היא יודעת שלא תחזור כי יש לה מטרה חשובה יותר. זו דמות לא רגילה באמת. מדהים היה לשמוע איך היא מדברת על זה ואיזה מאבקים אדירים מול עצמה היא מתארת".

מה היית מצפה שהקורא ירגיש לאחר קריאת הספר?
"בציבור הרחב הדעה היא 'הוא פושע', וזה גם לא משנה אם מישהי רצחה את בעלה שהתעלל בה כל החיים. אבל האנשים האלה הם בני אדם. חלק גדול מהנשים שהגיעו לפשע עברו התעללות מינית בילדותן ובגיל הנעורים. כולם בני אדם וזקוקים ליחס אנושי. האדם ברחוב צריך לראות גם באדם שעשה פשע ושילם על כך בן אדם ולשנות את היחס אליו".

אמירה זו גם יכולה לקומם חלק מהקוראים.
"ודאי, לא אכפת לי שזה יקומם, אבל אולי חלק מהאנשים שיקראו את הספר כן ישנו את היחס לאסירים משוחררים".