ב־7 באוקטובר 2023 בשעה 06:30 חרב קיבוץ כפר עזה ועולמם של 950 תושביו. בסוף אותו יום התברר כי 65 מבני הקיבוץ נרצחו ו־18 נחטפו לעזה, חמישה מהם עדיין נמצאים שם, בגיהינום. יום למחרת, ב־8 באוקטובר, החל הקיבוץ במסע שנמשך עד היום, כבר כמעט שנה, ובמהלכו נדרשת הקהילה השכולה והמוכה לבנות את הכל מחדש כשהיא מפוזרת, מפוצלת ובטראומה, ובלי תאריך חזרה הביתה.
בעקבות המלחמה: גידול חד בביקוש לצאת לשנת שירות לטובת חיזוק ההתיישבות בעוטף
אחד מאותם חברי הקהילה הוא ד"ר עמי כהנא (77), המתגורר בקיבוץ זה 57 שנה ומפונה בשנה האחרונה לקריית טבעון. כהנא, בעל רקע אקדמי בתחומי היסטוריה, משפטים, חברה ופילוסופיה, בחר לחקור לעומק את מסע קהילתו בחצי השנה הראשונה לאחר האירוע בספרו החדש “מסע חזרה אל הבית שבגד" (הוצאת “כרמל"). “במקור כותרת הספר הייתה אמורה להיות ‘קיבוץ אדום’. בתמצית הספר בכריכתו האחורית הזכרתי שמדובר בבגידה ובמעילה באמון, אז יעצו לי לשנות את שם הספר למשהו יותר חזק, משהו שיהפוך את הבטן הרבה יותר מ’קיבוץ אדום’, משהו שירגיז, יפתיע ויהפוך את הבטן, אז בחרתי בשם ‘מסע חזרה אל הבית שבגד'”, מסביר כהנא. “כשהפצתי את דבר הוצאת הספר במעגלים רחבים בהם אני חבר, כולל בקיבוץ שלי, בכפר עזה אף אחד לא הגיב על שם הספר בתור שם שמפריע לו, ואילו מחוץ לקיבוץ הריקושטים היו פסיכיים, תהו לגבי מי בגד וטענו שלא הבית בגד אלא הצבא והמדינה שהפקירו".
איך אתה מסביר את זה?
“מי שנמצא בחוץ לא מבין עד כמה הבגידה שמרגיש מי שהיה בפנים הייתה קשה וקיצונית. עד 2010 לא היו ממ"דים בקיבוצים ולא בכפר עזה. לפני כן, בסבבים השונים, לא היה לנו איך להגן על עצמנו, וכשהיו הפגזות, כל שנשאר לנו לעשות היה להתפלל ולעמוד כמו טמבלים מתחת למשקוף. קצת לפני 'צוק איתן' אילצנו את המדינה, לאחר מאבק בבג"ץ, להקים לנו ממ"דים, ומאותו רגע הממ"ד הפך להיות קודש הקודשים של הבית. הכספת, המקום היחיד בו אתה מרגיש הכי בטוח למרות שמחוצה לו, פוטנציאל האימה קיים. זה כמו ישיבה על פתחו של הר געש. הממ"ד היה המקום היחיד ששומר על הגוף ועל הנפש.
"ביום הנורא של ה־7 באוקטובר, הממ"ד, שהיה לב לבו של הביטחון, בגד. מסתבר שהדלתות הכבדות היו עשויות מפח, ואנשים עמדו בחירוף נפש והחזיקו את הידית כשהמחבלים ניסו לפרוץ את הדלת, וכשהם לא הצליחו לפתוח – הם פשוט ירו דרך הדלת והרגו אנשים, שרפו בתים ואיתם את האנשים, שכן לא היו פתחי אוורור וסינון אוויר בממ"דים וגם לא הייתה אפשרות להימלט. כולם נאבקו באימת המוות בממ"ד והממ"ד בגד. בנוסף יש את סיפור הגדרות – אחרי 'צוק איתן' הקימו גדר אלקטרונית ומשוכללת, מפלצת נוראית שאנחנו רואים מהבית, וגם זה לא הצליח להגן עלינו. שני אלמנטים פיזיים שהיו אמורים להגן על נפשותינו בגדו בנו ולכן תחושת הבגידה הפיזית קיימת ואמיתית".
“עסוקים 24/7 בצעקה" כהנא הגיע לקיבוץ בשנת 1967 במסגרת גרעין הנח"ל שלו. “הגעתי מחולון לקיבוץ שהיה צעיר, ואז לא הייתה גדר מול עזה וזה היה כמו מערב פרוע", הוא משחזר. “בתור אדם צעיר אתה מרגיש די נוח בתוך מערב פרוע כי עוד אין לך ילדים ואין לך פחדים. הייתי חבר תנועת נוער והציונות הייתה מאוד חזקה. השתתפתי כלוחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, ככה שאני מכיר היטב מלחמה ופחד, אבל מה שהיה באותו יום ב־7 באוקטובר הוא אירוע שואתי. מדינת ישראל עברה טראומה, אבל הקהילות עצמן עברו שואה. תושבים נרצחו, נאנסו, נשרפו, נחטפו והמחבלים גם התעללו בגוויות, הרסו בתים וביצעו כל התעללות אכזרית שאתה יכול להעלות בדעתך. נהרס הבית, נהרסה הקהילה ומה שיש היום זה שרידים. כולנו מנסים לאסוף את עצמנו ולהתקיים אבל זה קשה".
בעוד כ־60% מתושבי הקיבוץ פונו לקיבוץ שפיים, ועתידים לעבור בקרוב לקיבוץ רוחמה, וחלק קטן פונה גם למלון בתל אביב, 40% הנותרים מפוזרים ברחבי הארץ. “מישהו שאל אותי על תחושת הגלות שמלווה אותנו, אז עניתי שאחרי חודש, כשסיימנו לקבור את האנשים, נפל האסימון שאנחנו לא בבית ולא נהיה שם בטווח של לפחות שלוש שנים", אומר כהנא. “בתום החודש הראשון התחלתי לכתוב דפים בהנחיית ובתמיכת חברי פרופ’ אבי שגיא ממכון הרטמן, בהם התחלתי לתאר את מה שעובר עלינו כקהילה מפונה. במשך שמונה חודשים כתבתי על בסיס יומי, לעבד את עצמי ואת הסיפור של רעייתי, שגם היא שורדת ה־7 באוקטובר. החלטתי לכתוב על מה שעובר עלינו. אני לא מדבר שם על רגשות אישיים, לא מתאר את ה־7 באוקטובר שהוא בור שאני לא נוגע בו, אלא את המסע שלנו כקהילה מאז ה־8 באוקטובר, מה שקורה בעיני אנשים. יש לי אחות, שהיא ובעלה, בני 70 פלוס, גרים בשפיים בחדר קטן מאוד בגודל של 10 מטר רבוע. יש מקרים שבחדר אחד גוגרים אנשים מבוגרים עם דמנציה ומטפלות יחד עם ילדים קטנים. זה קשה".
איך אתה רואה את השינוי שחל בקהילה מאז ה־8 באוקטובר?
“אחת הבעיות הגדולות היא שהקהילה נמצאת עדיין ב־7 באוקטובר, ומה שקרה השבוע עם הבשורה המרה על רצח ששת החטופים בידי חמאס רק מעמיק את זה. נושא החטופים לא מאפשר לקהילה לנשום או להרים את הראש משום שאנחנו עסוקים 24/7 בצעקה. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים אז אנחנו מפגינים, מוחים, פועלים ועושים הכל למען השבתם. אילו לא היה הסיפור של החטופים הקהילה הייתה יכולה במהלך החודשים האלה קצת לנשום עמוק, קצת להתארגן, להקים מעגלי שיח ולנסות לחשוב אם אפשר או אי אפשר לחזור ל־6 באוקטובר. ל־50% מתושבי הקיבוץ יש קרבה ראשונה לשכול.
"איך אתה יכול להמשיך לחיות במציאות כזו? איך אתה יכול לחזור למקום כזה? העניין הזה דורש עבודה. ההשפעה היא גם פיזית וגם נפשית. בספר אני כותב למשל על מישהי שהגיעה לביקור בבית בכפר עזה אחרי כמה חודשים ונמלטה ממנו מפני שלא הייתה מסוגלת להישאר שם. אנשים נרצחו בבתים וחוו מה שנקרא ‘אימת מוות’, מושג שמעטים מכירים אותו. כשמישהו חווה את האימה הזו הוא חווה אותה באופן אישי, וזה שונה לגמרי מפחד מוות, שהוא תחושה שרבים חשים".
“התארגנות כאוטית" ב־7 באוקטובר, בעוד רעייתו של כהנא הייתה ספונה בממ"ד בכפר עזה כשהיא אוחזת בידית הדלת במשך 20 שעות כדי למנוע מהמחבלים להיכנס, הוא ובנו היו בטיול במצרים. “היינו בטיול מאורגן בעיר אסואן כשקיבלתי בוואטסאפ הקיבוצי את ההודעה על מה שקורה בארץ באותו בוקר נוראי", הוא משחזר. “מאחר שעברתי כמה דברים בחיי ואני יודע לנהל עניינים, מיד המדריך שלנו התקשר לארץ וארגן לנו טיסות חזרה. טסנו מאסואן לקהיר ומקהיר לעמאן (ירדן) וכיוון שלא היו טיסות מעמאן לארץ, לקחנו מונית עד מעבר הגבול בבית שאן, ואור ליום ראשון כבר הייתי בארץ. בכל הזמן הזה אשתי הייתה לבד בבית, והמזל הוא שהצלחנו לתקשר איתה בוואטסאפ. היו בכפר עזה מעל 300 נוח’בות ועוד עשרות בוזזים שהשתוללו. בשעות הראשונות עוד לא היה צבא של ממש ולא הצליחו עוד לחלץ אנשים, הכוחות שכן הגיעו נלחמו מול מחבלי נוח’בה ונפלו שם קרוב ל־20 מטובי בנינו, בנוסף ל־65 מהקיבוץ".
אם נחזור לספר, מהן המסקנות שלך בנוגע למסע קהילת כפר עזה מאז אותו בוקר כאוטי?
“יש רעידת אדמה דרמטית בנושא ההתנהלות הארגונית. כל מה שהקיבוץ הזה, שהיה לו מבנה מאוד מסודר, ידע עד ה־7 באוקטובר – לא שווה שום דבר. המערכת הניהולית של הקיבוץ מנסה להמשיך לנהל אותו כמו ה־6 באוקטובר אבל זה לא מצליח. יש תקלות, בייחוד כשכמעט חצי קיבוץ מפוזר. עד היום לא נבנתה מערכת תקשורת אפקטיבית בין חברי הקיבוץ, ועד היום, כמעט שנה מאז, אף אחד לא יודע איפה אני גר. אנשי הקהילה בטראומה וצריכים שמישהו יגיד להם מה לעשות ואיך. זו התארגנות כאוטית. ההנהלה עושה מאמצים אדירים אבל היא לא הבינה מספיק שה־6 באוקטובר לא יחזור, ולכן חלק מההתנהלויות שלה לא מספיק טובות. אי אפשר לחזור ל־6 באוקטובר, כלומר המאמצים לשקם את הקהילה ולהחזיר אותה למה שהיה לא יצליחו. 65 פנים שהיו ב־6 באוקטובר אינם שם.
"אנשים עברו בטווח הזמן הזה הזדקנות מואצת, הם לא גרים בבית, לא חיים נכון, לא מטפלים בעצמם, ואין להם כוח נפשי. אחותי שגרה בשפיים אומרת לי שהיא כל הזמן עייפה. זו עייפות נפשית. הם במלון כל הזמן, מקבלים שלוש ארוחות, אוכלים הרבה ונמצאים אחד עם השני מבלי יכולת להשתקם כל כך. לעומת זאת, אני ושכמותי, שמפוזרים בנפרד ברחבי הארץ, וצריכים לדאוג לעצמנו, לשכור בית ולנהל שגרת חיים – החיים שלנו הרבה יותר בריאים, שלמים או מאפשרים להרים את הראש. אם אני מבין שהחזרה ל־6 באוקטובר בלתי אפשרית, אז אולי הפינה שאני מצליח לבנות לעצמי בטבעון יכולה להיות מספיק טובה כדי להמשיך הלאה ולא לחזור בעוד שלוש שנים, כשאהיה בן 80, לקיבוץ. אני מתאר בספר את מסלולי החשיבה השונים האלה ונותן בו צוהר פנימי במונחים שאנשים שאינם תושבי הקיבוץ יכולים להבין אותם".
אתה מתכנן לחזור לכפר עזה בעתיד?
“אני אישית לא יודע לאן אחזור. אם אכנס בעוד שלוש שנים לקיבוץ כפר עזה, כשאהיה כנראה בעשור האחרון הנורמלי שלי, וזה עשור שבו הקהילה תהיה באבל מתמשך, ייקח עשר שנים עד שהקהילה תצליח להרים את הראש. באוגוסט כבר התחילו לפרסם את לוחות האזכרות ל־11 חודשים ול־12 חודשים, ועכשיו אנחנו בתהליך של שלושה חודשי אזכרות, כמעט כל יום, וזה פסיכי. איך אתה יכול לנשום ככה? אם לא תלך תרגיש לא נוח ואם תלך – זה ישפיע עליך מנטלית. במרץ ובאפריל כבר תהיה התארגנות ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, ככה שאתה בתוך המעגל הזה. בערב יום העצמאות לפני 15 שנה נהרג אדם אחד בכפר עזה מנפילת פגז על ראשו ושלוש שנים לקח לקיבוץ להתאושש, אז מה תגיד על 65 נרצחים?
"הקיבוץ מתחלק לשני זרמים - האחד טוען שהוא רוצה לחזור כשיהיו תנאים. השני לא טוען שהוא לא רוצה לחזור אבל הוא לא יודע. חלק מהאנשים אומרים במפורש שהם רוצים לחזור לכפר עזה אבל לא מסוגלים לחזור לאותו בית בו היו, לבתים שבהם נרצחו אנשים לנגד עיניהם או שהם עברו בהם טראומות איומות. בהתנהלות שלנו מול ‘תקומה’ בתקופת משה אדרי, משה אמר שהוא מבין את זה ולא ישאיר אף אחד ללא תשובה, אבל מאז זרמו ארבע טיפות בירדן, אדרי עזב והיום התשובה היא קצת שונה והפכה ל’לא יודעים’. מאז ה־7 באוקטובר לא פינו את ההריסות בכפר עזה, אף אבן לא זזה, וראש מנהלת ‘תקומה’ הנוכחי יפתח רון־טל עדיין לא קיבל אישור מאף אחד מהממשלה. בינתיים ב’תקומה’ לא יודעים מה לעשות, ואי־הוודאות הזו אומרת לתושבי כפר עזה להציל את נפשם ולהישאר בחוץ, לבנות מחדש את החיים מחוץ לכפר עזה, בייחוד אם לא מסוגלים לחזור לבית הקודם. זו מערכת של דילמות מאוד מורכבת שבה אני עוסק בספר שלי".
אז איך אתה רואה את העתיד?
“יש את המושג ‘דור המדבר’ בהקשר ליציאת מצרים. אנחנו דור המדבר ולפני שדור המדבר ימות לא תהיה קהילה שתיכנס לארץ ישראל. זה די ברור לי. בסופו של דבר ישבנו עד היום בכפר עזה לא כי חשבנו שהמקום בטוח, אלא משני נימוקים – נימוק ציוני של אנשים צעירים שבאו להתיישב במקום רחוק וחיו במקום שידעו שהוא לא תל אביב מבחינת הביטחון, והנימוק השני הוא שהקהילה הצליחה לבנות מערכת יחסים קהילתית חמה, אינטנסיבית ומפצה שהשרתה ביטחון שאולי האסון לא יקרה במשמרת שלנו. בסופו של דבר זה הבית שלנו. אני לא בטוח שכולם יחזרו אבל התמונה שאני רואה היא שכפר עזה ישוקם, וכיוון שהקהילה הזאת לא יכולה לחזור ל־6 באוקטובר אז חלק מהאנשים יגיעו לכפר עזה, יצטרפו אליהם אנשים חדשים ובמשך הזמן תקום שם קהילה חדשה, טובה ויפה. קצת אופטימיות צריך, לא?”