ז'ורז' סימנון, “הבריחה של מר מונד והאלמנה קודר", מצרפתית: רמה איילון, עם עובד, 288 עמ'
אישה מספרת לפקד משטרה כי לבעלה שנעלם לפתע הייתה מאהבת, כלומר “פילגש" (מסוג המילים שפוגשים היום רק בספרים, כמו גם “רדיד" ו"אברה" בספר הזה). הוא תוהה אם גם לה יש מאהב, אבל לא מעז לשאול. עצם התהייה לבדה מסגירה את מוצאו של הפקד. הוא צרפתי. ובאומה הצרפתית - שבספרים ובסרטים ובהצגות (כבר בעמודי הפתיחה מתארח לרגע “המזכיר הכללי של תיאטרון פריז"), ולא רק בהם - לכל אזרחית ולכל אזרח שמכבדים את עצמם יש לפחות מאהב/ת אחד/ת בצד. הלבלר (עוד מילה שהתגעגענו אליה) בתחנת המשטרה מגדיר את האישה כ"סוג של אלמנה". “אלא שהיא לא הייתה אלמנה, או ליתר דיוק לבטח לא הייתה כזו ב־13 בינואר, שכן בתאריך הזה עדיין היה לה בעל.
מדוע הרגיש הפקד שזה ייעודה?". הו, ההומור הצרפתי היבש והדק, או שמא זה ההומור הסימנוני, של ז'ורז' סימנון, שמתאר את האישה (בתרגומה המלבב של רמה איילון) כך: “היה נדמה שהיא עומדת על רגל אחת, כאנפה. היא לא ראתה איש. מבטה, צונן כקרח, ירד מלמעלה בלי להתמקד בשום דבר מסוים, אולי באפר שגלש מהתנור, ושפתיה רטטו כשפתי הזקנות המתפללות בכנסייה".
הספר מורכב משתי נובלות, ובשתיהן אנשים - ובעיקר נשים - רוחשים ורושפים בוז טהור זה לזה, אם לא לחיים עצמם. הבעל הנעלם שעומד במרכז הנובלה הראשונה, “הבריחה של מר מונד", משווה כך בין שתי נשים: “האחת הייתה יבשה כמו מטרייה, האחרת ענקית ורפוסה, אבל זה לא היה חשוב. הדמיון היה בעיניים. אותו מבט חודר. אותו בוז לא מודע, מופלג, נעלה, אותה התעלמות, אולי, מכל מה שאינו היא עצמה, מכל מה שלא קשור אליה". כשהוא מספר לאישה שנקרית בדרכו כי עזב את אשתו, וליתר דיוק ברח ממנה, “היא עיוותה את פניה בבוז".
למזלנו, סימנון עצמו אינו רוחש בוז לקוראיו, ושתי הנובלות שואפות לשלמות. שנאת אדם קלה מניעה אותן לבטח, אבל הן מביטות במין האנושי באופן מפוכח, מדויק ואכזרי כל כך, שכל טרגדיה מומרת אוטומטית לקומדיה - בעיני הקורא הזה בכל מקרה - והתוצאה היא עונג חומצי וחריף.
“הבריחה של מר מונד" מספרת על גבר אמיד ומשועמם בן 48 שמרגיש כי הוא כבר “פוסע במדרון חייו". כש־300 אלף פרנק בכיסו (שייעלמו עד מהרה), הוא יוזם בריחה ספונטנית מן המציאות, מתחזה לאדם אחר וחווה עוני יחסי וקיום בתנאים שלא הכיר לפני כן, בחברת אנשים שלעולם לא היה נתקל בשכמותם לולא היה בורח. “זה פרזון... אחד משלושת האחים פרזון... לולייני הטרפז המעופף... אשתו יושבת איתו... אסור לה ללבוש חליפות, היא נראית כמו היפופוטם... היא מופיעה איתם עכשיו, מחליפה את לוסיין, האח שנפצע בתאונת דרכים באמסטרדם...". או אישה במסעדה ש"כבר צבעו שפתיה בוורוד חושני, נשי יותר מדם הווסת, קצה חיווריין של סיגריה".
מונד (“אתה טוב לב", אומרת לו אשתו הראשונה; “הוא לא היה טוב לב", משלים סימנון) כמובן מגלה את עצמו מחדש ועובר שינוי עדין אך משמעותי, וברגע מכונן הוא בוכה דמעות “בנות חורין"; “מה שנזל ממעמקי ישותו דרך עיניו היה כל אותה עייפות שהצטברה בו במשך ארבעים ושמונה שנים, ואם הדמעות היו מתוקות, הרי זה משום שכעת הגיעו התלאות אל סופן". מונד מגלה עוד שבחיים האמיתיים (אם כי מהי האמת בעצם? “קורה שאין דבר כוזב יותר מן האמת") יש “אוטובוסים שמנמנים שנשאו בקרבם מטען הומה מפה לפה של אנושות דחוסה". גם הנובלות המקסימות של סימנון נושאות בקרבן מטען דומה.
האנושות הדחוסה שהוא מצעיד לפנינו פגומה מכל בחינה אפשרית, כמו הבובה הגידמת שמוטלת על חצץ ב"האלמנה קודר". יש שם שומר עם רגל מעץ ו"עוזר נוטריון לשעבר שהתחתן עם גיבנת", אשמאי זקן ו"חירש כמו אבן", ואישה שהאלמנה קודר אומרת לה בחן: “פרנסואז המסכנה שלי, את כל כך מטומטמת, שבמקום לדבר אלייך מתחשק להושיט לך חופן חציר". אבל פגמי הרגש, הנפש והאישיות של הדמויות שחולפות בתהלוכת השוטים חמורים עוד יותר, ספק אם הם ניתנים לתיקון, וגורלן בכל מקרה משיג אותן וצוחק להן בפרצוף.
את הנובלה “האלמנה קודר" אהבתי יותר מ"הבריחה של מר מונד" המצוינת. האלמנה קודר עצמה, שזה באמת “ייעודה", היא דמות מדהימה. אחת מלחייה מעוטרת ב"כתם בגודל מטבע של חמישה פרנק, מכוסה במאות שערות חומות משייות, כאילו השתילו על עורה פיסת פרווה של חיה, סמור למשל". היא ניחנה בכישורי הישרדות מהליגה של אמא קוראז' ובפעלתנות קדחתנית אינסופית בשממת חייה; היא קיבלה את הקלפים הגרועים ביותר בחפיסה, כולל בן פושע וחדל אישים, ובכל זאת אינה מוותרת על החושניות ותאוות הבשר, על הזכויות המעטות שמגיעות לה ועל כל פירור של נחת שעשוי להזדמן בעולמה בדרך נס. יחסיה המעוותים עם ז'אן, נשמה תועה בג'ונגל של נשמות תועות ודמות טרגית קלאסית, מביאים את סימנון לפסגות ספרותיות בלתי נשכחות. ואילו הסבך המשפחתי שבו היא תקועה ושלו היא בזה בכל מאודה - נדמה שהאלמנה קודר המציאה את הבוז עצמו - מזכיר במיטבו מחזות ארסיים מוקדמים של חנוך לוין במיטבם, שבהם קרובי משפחה מדרגות שונות מתחרים ברמות אולימפיות זה בחזירותו של זה, וזו בקטנוניותה של זו.
“האוויר היה כבד. קרני השמש נראו פתאום כאילו צוירו בצבעי שמן. או אז השתבר הרעם מארבע רוחות השמיים, מי התעלה התנחשלו, עלוות עצי הערמון רטטו, החצאיות של רוכבות האופניים תפחו, כמה טיפות מים ירדו, כמו על כורחן, ובמשך שעות משלו בכל קדרות, רוח פרצים וערפילים. זה התחיל ביום ראשון, והפעם ז'אן צחק, כמעט בלב קל". כמה עצובים סיפוריו של סימנון. אין ברירה אלא לצחוק ולצחוק ולא לחדול.