הראיון עם הרב אלי רובינשטיין, חייל הרבנות הצבאית, תופס אותו בנסיעה לבסיס אורים דרום לאחר שגויס לסבב מילואים נוסף במסגרת תפקידו במערך זיהוי חללים בחטיבה 5 (חטיבת גבעתי תש"ח – חטיבת חיל רגלים ממוכן במילואים). “זה מפחיד ואני קצת חושש לחזור לאותו תפקיד, כי זו אותה עבודה ששינתה את חיי בשנה האחרונה, אבל אני חושב שהשינוי העיקרי עבורי הוא שאני חוזר עכשיו לשטח עם הרבה יותר כלים ממה שהיו לי בתחילת המלחמה, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי, ואדע להתמודד עם הטריגרים ועם השברים שיהיו", הוא מספר.
“אתן לך דוגמה פרקטית: אחד הדברים שאומרים בטיפול הוא להשתמש במשאבים מבחוץ כדי למלא אותנו בכוח כשאנחנו לא נוכל לעשות זאת בעצמנו, אז לקחתי איתי עכשיו מזרן יוגה לעשות תרגילים, קבעתי לדבר עם אח שלי בכל יום, ואני גם מתכנן לאכול בריא. אלה דוגמאות לדברים שאמורים לעזור לי להתמודד עם הכאב העצום הזה שחוויתי ושאני צפוי לצערי לחוות".
דליקטס צרפתי: ז'ורז' סימנון בז למין האנושי וזה כיף גדול
“ישראל עברה טראומה, הקהילות עברו שואה" | ראיון עם ראיון עמי כהנא
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
“ישנתי במיטה שלי ובבוקר הרגשתי סטירה על הלחי מבני ישי בן ה־5 שהעיר אותי ואמר לי: ‘אבא, אבא, השכנה אמרה שצריך להכין ממ"ד. מה זה ממ"ד?’. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז הלכתי לשכנה, היא פתחה את הדלת קצת ואמרה לי: ‘אלי, יש מלחמה, יש מחבלים בכל הארץ. תנעלו את הבית ואל תכניסו אף אחד’. הבנתי שקורה משהו רציני אז בפעם הראשונה בחיי החלטתי לפתוח טלפון סלולרי בשבת, בשמחת תורה, והלכתי לבית הכנסת. בשעה 08:40 בבוקר קיבלתי טלפון מהרב של החטיבה שמקפיצים את כל החטיבה, וב־10:30 כבר הייתי בימ"ח. בימ"ח עשיתי הרבה עבודת הכנה לקראת היציאה לדרך ושם התחלנו להתוודע לכל מה שקרה. בגלל שהמפקדה של החטיבה שלנו ישבה בבסיס אורים, שם ביליתי את רוב זמן המילואים. אבל כן הייתי בגזרה עצמה בעקבות חפצים של חללים ושורדי נובה שמצאנו, ככה שנסעתי לרעים, לבארי, לאוגדת עזה ולשאר יישובי העוטף, וכמובן גם במחנה שורה".
“עולם שלם שנהרס"
רובינשטיין מעיד כי עד 7 באוקטובר מעולם לא עסק בזיהוי גופות, כך שהמלחמה אילצה אותו לראשונה ליישם את המידע התיאורטי שלמד בצבא. “כבר בתחילת המלחמה התעסקנו הרבה מאוד בחללים ונחשפתי להמון דברים שאדם רגיל לא אמור להיחשף אליהם", הוא מספר.
“זה גרם לי לשני דברים במקביל: משהו בנפש שלי נשבר, משהו באמונה ובתקווה. אני עדיין מאוד אופטימי אבל משהו רוחני נשבר. התמודדתי לראשונה עם מוות בהארדקור של ההארדקור, עם דברים שלא נראים הגיוניים בכלל. לא התעסקתי לפני כן עם מוות בכלל. רק בתרגילים. לפני המלחמה עשיתי מילואים חמישה ימים בשנה וזהו. במקביל, התחלתי להרגיש הרבה מאוד אהבה. אהבה לנפשות ולאנשים שלא זכיתי להכיר אלא התוודעתי לסיפור חייהם המרגש בזמן הטיפול בגופות שלהם והשיחות עם המשפחות. שבוע אחרי פרוץ המלחמה לקחתי חלק בזיהוי ובטיפול בגופת החלל הראשון של החטיבה שלנו, עד הגעה למשפחה ועד חניטת הגופה בבסיס שורה. הכאב הבלתי נתפס והאהבה, הכבוד ותחושת השליחות בטיפול בחללים ליוו אותי משך כל זמן המילואים. היה אירוע שבו זיהינו חמישה חללים בבת אחת, והיה אירוע שהיה בעיניי משמעותי כשזכיתי להיות חלק מזיהוי ממצאים של חטופים שנרצחו. הגענו לניר עוז והצלחנו להחזיר חלק מהממצאים של החטופים".
מה עובר לבן אדם בראש במצב כזה?
“החוויות הן כל כך עוצמתיות, חזקות ומשמעותיות, בייחוד לראות עולם שלם שנהרס, משפחה שמשתנה בעקבות הגילויים ואדם שפשוט נעלם מן היקום. זה כאב עצום שאין לו הכלה. אחרי אירוע החללים הראשון שהייתי חלק ממנו צלצלתי לאחי ובכיתי בטלפון. זו תחושה של כאב מאוד גדול. כשמצאתי ממצאים של חטופים שזוהו התחלתי לדבר אל החפצים, לדבר לנשמה שלהם, ואמרתי בלב שאני אוהב אותם ושאני עושה את כל הצעדים האלה בשבילם וכדי שהמשפחות שלהם יוכלו לצמוח מהכאב הבלתי נתפס הזה והתפללתי עם המשפחות. זה סוג של חיבור שאי אפשר להסביר. אני מרגיש במובן מסוים שאחרי כל זה, אני, אלי, הפכתי להיות לא נשמה אחת אלא 15 נשמות. הם חלק מהנשמה שלי".
מלבד הקושי הנפשי, יש קשיים ואתגרים נוספים.
“האתגר האמיתי בעבודת הרבנות הוא המרוץ נגד הזמן. ברגע שמזוהה חלל, מתחיל ‘רב סרן שמועתי’ לעבוד קשה וחס וחלילה המשפחה יכולה לקבל הודעה דרך הטלגרם, דבר שקרה לא פעם ולא פעמיים. זה האתגר האמיתי, ואנחנו עובדים כל כך קשה כדי שזה לא יקרה. אני יכול להגיד שאצלנו בחטיבה הצלחנו למנוע זאת כמה שיותר הודות לעבודה המשותפת של הגדודים ושל הרבנים שאני מעריך בשל העבודה המטורפת והקדושה שהם מייחסים לכל גופה. החטיבה הצליחה לעמוד בהקשר זה במשימותיה במאה אחוז".
רובינשטיין (33), תושב חריש, נשוי פלוס ארבעה ילדים, הוא ביומיום יזם חינוכי שעוסק במנהיגות חינוכית עם בנות שירות, בני נוער ועולים חדשים. כמו כן הוא מאמן שחמט לבני נוער ולילדים. הוא מעיד כי עם שובו מהמילואים הוא לא היה מסוגל נפשית לחזור לשגרה הרגילה שלו אלא רק באופן חלקי. “כשהגעתי הביתה הרגשתי שאני לא באמת יכול לחזור אחרי מה שראיתי וחוויתי, אז השארתי את פרויקט לימוד השחמט שלא דרש ממני יותר מדי מטענים נפשיים, ובשאר הזמן התעסקתי בטיפול ובריפוי שלי", הוא אומר.
“הלכתי גם לדבר עם רבנים בעקבות השבר הרוחני שחוויתי בעקבות 7 באוקטובר ובעקבות המראות שראיתי. האם יש לי תשובות? לא, אבל יש לי דרך שאני הולך בה וצומח בה. עכשיו, חצי שנה אחרי השחרור הראשון, אני נמצא בצמיחה מתוך טראומה ולא פוסט־טראומה, בעקבות הטיפול שהלכתי אליו והציל את חיי".
“הגעתי לרגעי קיצון"
כחלק מהתהליך התרפויטי שעבר רובינשטיין, הוא בחר לכתוב את סיפורו האישי ממלחמת חרבות ברזל בספר חדש, “חללים – סיפורו של חייל", שנמצא בשלבי עריכה סופיים ועתיד לראות אור בקרוב (במהדורות בשלוש שפות: עברית, אנגלית וספרדית). לצורך הוצאת הספר מגייס רובינשטיין את תמיכת הציבור בהדסטארט. “בעקבות הטיפול התחלתי לכתוב את הספר בבת אחת, כלומר פשוט התיישבתי ו’הקאתי’ הכל, את כל החוויות שהיו, את כל הרגשות והמראות שראיתי. זה לא ספר היסטורי אלא ספר שמכניס את הקוראים לתוך העולם הפנימי של חייל שעוסק בזיהוי חללים", הוא מסביר.
“פחדתי למות ומצאתי את עצמי מתעסק הרבה במוות. בספר אני כותב על איך התמודדתי ומתמודד עם זה נפשית, למה הקשר הרגשי לכל חלל הוא חשוב למרות הכאב, הרגעים המרגשים שהיו לי במלחמה ומה אני רוצה להעביר לקוראים לשארית החיים. כתיבת הספר הייתה משמעותית לתהליך הריפוי שלי בעקבות המלחמה, והתמיכה של הציבור בו היא נתינת יד לחזרה שלי לחיים. אני מרגיש שמה שחוויתי בספר הוא משהו שנחוץ לכל מי שקורא אותו, גם ישראלי וגם מישהו מחו"ל, כדי להבין מה עובר עלינו כמי שמתמודדים עם מצבי קיצון כאלה".
אני מוכרח לשאול: תפיסתך את המונח “מוות" השתנתה בעיניך מאז 7 באוקטובר?
“ברור, ואתן לך דוגמה שכתובה בספר: אחת הגופות שהייתי חלק ממערך הזיהוי שלהן הייתה של פעילת השלום ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה בקיבוץ בארי. ויויאן הייתה אדם שעשה כל כך הרבה בחיים, השפיעה על כל כך הרבה אנשים. מצד אחד זה הבהיר לי בצורה בהירה וברורה שהאדם הוא מעבר לגוף. מצד שני, נכון שאנחנו מעבר לגוף שלנו אבל זה לא צודק שזה מה שנשאר מהאדם המדהים הזה. מה שאני חווה במוות כרגע זה מצד אחד ידיעה שיש משהו מעבר למוות. אני לא יודע מה אבל יש משהו גדול, ומצד שני זה כואב מאוד בלב. זה לא אמור להיות".
כתיבת הספר אומנם תרפויטית אבל בוא לא נשכח שאתה כותב על פצעים שלך שעדיין לא הגלידו. איך הצלחת להתמודד עם התהליך?
“אני חייב להודות למטפל שלי איתן שליווה אותי בכתיבה רבות. הגעתי במהלך הכתיבה לרגעי קיצון. כתבתי ובכיתי, ובכל פעם שהרגשתי נקודת שבר הייתי מתקשר לאיתן או לאשתי כדי לדבר ולקבל חיזוקים שיעזרו לי להתמודד עם זה. זה לא טוב לחטט בפצעים אבל זה טוב לטפל בהם ולכן צריך לעשות את זה בעדינות. אני חושב שהכתיבה והחיבוק שקיבלתי באופן כללי מהסובבים אותי עזרו לי פה".
אנחנו כמעט שנה מאז השבת השחורה. איך אתה מרגיש עם זה?
“זה עצוב לי. אני לא אדם של מלחמה אלא איש של שלום, אבל אני מרגיש זכות שאני מגן על העם שלי ועל המדינה שלי, מה שהאח של הסבא שלי שנספה בשואה בטרבלינקה לא יכול היה לעשות. אני מרגיש זכות גדולה להיות חלק מצה"ל בתקופה הזאת. זה מדהים למרות הכאב, העצב והגעגועים העזים הביתה".
מסר שתרצה להעביר לסיום?
“אני אוהב את כל עם ישראל אהבה עזה. הציבור בתוך עם ישראל הוא מיוחד וייחודי מכל שאר העולם. האכפתיות שלנו חזקה מהכל. אני רוצה לברך את עם ישראל שנהיה מאוחדים בצורה חזקה עם כל המחלוקות שיש בינינו כי למען מדינת ישראל כולנו צריכים להיות ביחד".