בביקורו האחרון של המשורר־סופר־אמן רוני סומק בספרייה בכרמי גת, עת השיק את ספרו החדש “אש”, ניגשה אליו יפעת, מפונה מקיבוץ ניר עוז, ואמרה לו: “הספרייה שלי נשרפה כולה ב־7 באוקטובר ובתוכה היו גם הספרים שלך. הספר הראשון שאני הולכת לקנות מאז מה שקרה הוא ספרך ‘אש’”.
סומק, ששמר על קשר עם אותה קוראת נאמנה שרכשה את ספרו, מעיד כי זה אחד המשפטים המצמררים ביותר ששמע במשך כל שנות הקריירה שלו, ומצהיר: “זה היה בעיניי שיא המטאפורה. אם זו לא הייתה אמת – אפילו אני לא הייתי מאמין לסיפור הזה”.
בבוקרו של ה־7 באוקטובר היה סומק בביתו, והתכונן לערב שמח של מסיבה שארגנו היוצר־זמר חנן יובל, האלוף (במיל’) נעם תיבון וההיסטוריון יואל רפל. “כשהתחלתי לשמוע בבוקר שיורים על יישובי העוטף, חשבתי שזה כמו הרקטות ששולחים בדרך כלל, שזה סתם גפרור”, הוא מספר. “לפני שהתברר מה קרה צלצלתי לחבריי מקיבוצי העוטף, והם לא ענו, אז חשבתי שבגלל שיורים רקטות לאזורם – אין להם זמן לענות. לא העליתי בדעתי מה קורה, אבל במשך היום הבנתי שאם חשבתי שמדובר בגפרור – הרי שבעצם אנחנו ב’אש, אש מדורה’”.
איך עוברים עליך החודשים האחרונים?
“בחודשים האחרונים אני ‘מבלה’ בכיכר החטופים ובמטה החטופים. אני קם כמעט כל יום באמצע הלילה כדי לבדוק אם יש איזושהי התפתחות במשא ומתן. אני שומע כמעט את דפיקות הלב של המשפחות, ולבי כולו איתן. אני בקשר עם דני מירן, אבא של החטוף עמרי מירן, וכשאני מדבר איתו מדי פעם אני שומע את כל תדרי החרדה. זו לא חרדה שאפשר לפתור אותה אלא זו חרדה של מחוג שמשתולל במהירות רבה בין המילה ‘חיים’ ובין המילה ‘מוות’.
הולכים אנשים כמו דני מירן לישון בלילה, ואני לא יודע עד כמה הם ישנים, אז איך אני יכול לישון? בפעם הראשונה שפגשתי את דני בספריית בית אריאלה אכלתי קרואסון, והרגשתי פתאום שלא נעים לי לאכול את השפיץ של הקרואסון כי הבן שלו אוכל באותו זמן שפיץ של פיתה לא טרייה במיוחד. כלומר הדברים האלה הם לא מחשבה פילוסופית אלא זה משהו שממש משפיע עליי פיזית. הימים האלה הם ימים מאוד מורכבים בעיניי.
אנחנו חיים במציאות שמי שרואה אותה מהצד בטוח שזו מציאות סוריאליסטית, אבל אנחנו מתעוררים אל חיים ממשיים. יש לנו קווי אורך ורוחב של מדינה שהדגל שלה, שמונף היום בחצי התורן, הוא חרדה, וכפי שציינתי אני בקשר עם משפחות החטופים והחרדה שם עובדת שעות נוספות, ואני מחפש כל הזמן את האנשים השפויים שיצעקו כדי שהחטופים יחזרו. אני יודע שאני מדבר קצת כמו מדליק משואות אבל אין מה לעשות, כל המשפטים המאוד בנאליים האלה הם עכשיו משפטים של חיים ומוות”.
“הכוח הגדול של השירה”
ספרו האחרון של סומק, “אש” (בהוצאת כנרת זמורה דביר), מתחיל בשירי אהבה ונגמר בשירי מלחמה. “כל שירי המלחמה בו נכתבו אחרי ה־7 באוקטובר, למעט השיר ‘הלום קרב’ שנכתב קודם”, הוא אומר. “אלו שירים שנכתבו בלי מנגנוני הגנה. השיר הראשון שכתבתי היה ‘אני הראש הכרות שאתם לא מכירים’ שתורגם ופורסם גם ב’ליברסיון’ הצרפתי".
"התחושה שלי הייתה שאני יושב בחדר האטום ומנסה לבדוק את הסייסמוגרף שבודק את הרי הגעש שיש בי, ופתאום זה מתורגם להמון שפות ומצוטט ואנשים קוראים את זה. זה בעיניי הכוח הגדול של השירה - כשאתה מסמן קו זינוק מבלי לדעת לאן תגיע. השיא לדעתי הוא שאנשים שולחים לי תמונות של קעקועים שהם עשו עם ציטוטים מהשירים שלי”.
למה בחרת לקרוא לספרך “אש”?
“הפילוסוף היווני האהוב עליי ביותר הוא הרקליטוס, שאמר שהאש היא היסוד של העולם כי אם האש שורפת שדה - אז אחרי שהשדה נשרף אין לה מה לשרוף יותר, זאת אומרת שהניצחון וההצלחה הם גם סוג של כישלון והפסד. המשחק הזה מאוד אהוב עליי, ובשירי האהבה בספר רציתי לייצר הרבה אש ובשירי המלחמה רציתי להיות עד כמה שאפשר יותר רגוע, יותר לכבות את האש, וכשאתה חושב על שם לספר שירה אתה בוחר שם שיתקרב למציאות שאתה רוצה, כי שם בעיניי אף פעם לא יכול להיות קטר שכל קרונות השירים יתחברו אליו אלא תמיד הוא משהו מתעתע”.
מתכנן את הקומות הבאות
קָנִיתִי לַיְלָה מֵהָאֶלֶף וְאֶחָד
שֶׁהָיוּ לְֹשַחְרֵזַאדַה.
הָיִיתִי אַלַדִּין וְעַלִי בַּאבַּא
כְּשֶׁלְּפֶתַע דָּלְקוּ כּוֹכָבִים כִּמְנוֹרַת קְסָמִים
וְאַרְבָּעִים שׁוֹדְדִים הִתְחַפְּשׂוּ לְעַנְנֵי חֹרֶף
רְעוּל פָּנִים.
הַיָּרֵחַ הִתְרַפֵּק אָז בְּאוֹר מָלֵא עַל כִּתְפֵי זוֹ
שֶׁבְּיָד אַחַת הֵסִיטָה שְׂעָרוֹת מֵעָרְפָּהּ
וּבַשְּׁנִיָּה רוֹקְנָה מִכִּיסַי
שְׁאֵרִיּוֹת חֲשֵׁכָה.
(“קניתי לילה”, מתוך הספר “אש”)
אנחנו מדברים ימים ספורים אחרי שסומק בן ה-72 התבשר על זכייתו בפרס מפעל חיים ע”ש דליה רביקוביץ’ מאת אקו”ם בטקס שיתקיים זו השנה ה־68 ב־1 באוקטובר. מנימוקי ועדת השיפוט: “שירתו של רוני סומק מהווה חלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית העכשווית והיא מתפרשת על פני שישה עשורים ו־17 ספרי שירה. שפתו השירית הקולחת, המדברת ישראלית שוטפת, מבלי לוותר על העוצמה השירית הגלומה בדמיון היצירתי, הביאה את שיריו אל קהל רחב וביססה את מעמדו כמשורר ישראלי מרכזי בדורו”.
ספר על תחושותיך, בתוך כל הקושי שציינת בתחילת שיחתנו, לקבל פרס מפעל חיים.
“זו שמחה גדולה, אבל זו שמחה שאני יכול לשמוח בחדר האטום. אני כמובן מאוד שמח ושומע את מחיאות הכפיים, אבל אני יודע שהייתי יותר שמח אם הייתי מקבל את הבשורה שהחטופים חוזרים. כל פרס שאני מקבל הוא לא מובן מאליו בעיניי, בעיקר פרסים שאני מקבל בארץ. האמת היא שקיבלתי יותר פרסים בחו”ל (דוגמת פרס אבירי השירות המופתי של הרפובליקה הפולנית, עיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת ופרס קליף בייקר בארצות הברית) מאשר בארץ, אבל הפרס הזה בעיניי הוא מיוחד ביותר כי הוא מסתכל על היצירה שלי וקורא לה ‘מפעל חיים’".
"זה כמובן לא סיכום כי מה זה מפעל? במפעל יש קומות ואני מתכנן את הקומות הבאות שאבנה באותו מפעל. זה יפה שיש איזה רגע שבו אתה מסתכל אחורה, לא בזעם, ואני גם שמח שהשופטים הם אנשים שאני מעריך. אשמע נוסטלגי אבל אני חושב שאם לפני 70 שנה מישהו היה אומר לאמא שלי שהבן שלה - שבילדותו ספג בליל שפות, מיידיש ופולנית ועד לדינו וערבית ורק בכיתה א’ 'גילה' את העברית - יקבל פרס על כתיבתו בעברית, היא הייתה חושבת שמדובר במדע בדיוני”.
“בונה גשרים”
סומק (במקור סומך) נולד בבגדד ועלה ארצה בגיל שנתיים. בילדותו גדל והתחנך במעברה על גבול חולון ובת ים, ולאחר מכן בשיכון של מפוני מעברות ליד צהלה. “אף פעם לא הרגשתי מקופח או שאני צריך להוכיח את עצמי”, הוא מעיד על עצמו. “אני לא מחפש שורשים כיוון שאף פעם לא איבדתי אותם, אבל התחושה הזו שאני יכול להיות בונה גשרים בין מזרח למערב היא תחושה שבאה לידי ביטוי בשירים שלי. אני לא חושב על זה כשאני כותב את השירים אלא אחרי שאני כותב אותם אני רואה שאני יודע לעקור את העצים מגדות החידקל ולשתול אותם על גדות הירקון. אבל זה הכל מטאפורות".
"אני פטריוט של עברית. גדלתי בבית שבו אבא ואמא דיברו איתי עברית, סבא וסבתא דיברו איתי בערבית ובשכונה דיברו בשפות שונות, ואני פשוט התאהבתי בעברית. התאהבתי בשפה הזו שאתה יכול לקרוא בשיר השירים משפט כמו ‘עזה כמוות אהבה’ ובסלנג להגיד ‘אני מת עליה’. לא הייתי בגן כי יום אחד סבתא שלי ראתה אותי יושב בגן של המעברה עם חליפה ועניבה בארגז חול, אז היא הוציאה אותי משם ושלחה אותי לבתי הקפה של העולים החדשים שהם היו הגן שלי".
"המוזיקה הראשונה ששמעתי הייתה של אום כולתום ופריד אל־אטרש. כשחזרתי הביתה שמעתי את הארי בלפונטה ואת להקת הנח”ל. גדלתי בסופרמרקט של תרבות. לא הייתה תרבות אחת. לבית הספר הגעתי עם חליפה ועניבה, והמורה אמרה בסוף היום לאמא שלי שבית ספר זה לא חתונה, אז אמא שלי לקחה אותי למרכז המסחרי בצהלה, קנתה לי שם בגדים ומכנסיים קצרים והפכה אותי לצבר”.
סומק מפליג בזיכרונות ילדותו וחולק קוריוז שעיצב כבר בגיל 6 את ישותו האמנותית: “כשנכנסתי לכיתה ביום הראשון של כיתה א’, התיישבתי ליד שולחן, וילדה שישבה לידי לקחה סרגל, מדדה את השולחן והעבירה עם עיפרון קו באמצע כדי לסמן טריטוריה - חצי שולחן שלה וחצי שלי. מחקתי את הקו והגדלתי את השטח שלה. היא הייתה די בהלם ואחרי יומיים היא אמרה שאבא שלה רוצה לדבר איתי. הגעתי אליה הביתה, לצהלה, וראיתי שמחוץ לבית חונה רכב מדגם לארק אז הבנתי שאבא שלה הוא כנראה אלוף בצבא.
האלוף הצדיע לי ואמר: ‘אתה יותר חכם מהבת שלי כי יש לך כוח לוותר, ואתה הולך להגיע לגדולות’. לא הבנתי על מה הוא מדבר כי כולה הייתי ילד מעברה בכיתה א’, אבל לימים, כשחשבתי על משפטים מהסוג הזה, הבנתי שמה שבנה אותי או החומרים שהיו גחלים שהדליקו בי אש של פואטיקה היו משפטים כאלה”.
היום אתה עדיין אותו אדם שמוכן לוותר על גבולותיך למען האחר?
“כן. אין לי בעיה להיות פראייר כי אני מרגיש שזה סוג של כוח. חוקר מהרווארד חקר פעם את הישראליות ובממצאי מחקרו הוא כתב שישראל הייתה יכולה להיות המדינה המדהימה ביותר בעולם אם היא הייתה מוחקת מהלקסיקון שלה את המשפט ‘אני לא פראייר’”.
לאורך השנים הוציא סומק 19 ספרים בעברית ו־35 ספרים בשפות זרות, ושיריו תורגמו לכ־45 שפות (בעיקר לאנגלית, צרפתית, ערבית, קטלאנית ואלבנית). על יצירות אלו זכה כאמור בעשרות פרסים, בינלאומיים וישראליים. כמו כן, שיריו הולחנו ובוצעו על ידי מיטב האמנים, בהם חנן יובל, מיקי גבריאלוב, ערן צור, ברי סחרוף ויוני רועה, ובאמתחתו חמישה אלבומים.
כמו כן, סומק הוא גם צייר כישרוני ורבים מציוריו הוצגו בעשרות תערוכות יוקרתיות ברחבי העולם: “השבוע שמעתי את השיר הרוסי הישן ‘חיל פרשים אנו אף על פי שאין סוסים לנו’ (נוסח עברי: אברהם ברושי) ואמרתי לעצמי שזו ההגדרה של שירה. השורה הזו של השיר מעידה כי המשורר הוא בעצם ‘מאפיה של איש אחד’, כלומר, אני צריך שהדיו בפארקר 51 שלי תזרום כל הזמן".
"ידידי אריק איינשטיין אמר לי פעם: ‘רוני, אתה יודע למה אני אוהב אותך? כי אתה כמוני, אלוף העולם באינפורמציה לא חיונית’. אריק ידע את גובה השחקנים של קבוצות כדורגל באינצ’ים אבל הוא לא ידע כמה עולה נסיעה בקו 5. אומנם אני יודע כמה עולה נסיעה בקו 5 אבל אני חושב שיותר חשוב לדעת את גובה השחקנים באינצ’ים ובעיניי זאת שירה”.
מה הדרייב שמניע אותך לכתוב?
“האמת היא שאם הייתי יודע הייתי נוסע למשרד הפטנטים ורושם אותו על שמי. מבחינתי אין לזה שום הסבר. אני יכול 30 שנה לחשוב על שיר ואז לכתוב אותו במקרה, ואני יכול להגיע להעביר הרצאה בבית סוהר ברמלה ולהיכנס לבית הכנסת של הכלא ולכתוב עליו שיר. אני יכול להכיר אנשים שנים רבות ולא להצליח לכתוב עליהם שורה, ואני יכול לראות משהו שחולף לידי ופתאום אני כותב עליו פואמה. כששואלים אותי ‘לאן אתה הולך?’ אני עונה תמיד: ‘כשאחזור - אדע איפה הייתי’. כך אני תופס את השירה”.
במאי 2012, במקביל לעשייתו האמנותית, הצטרף סומק לרשימת המייסדים של מפלגת “יש עתיד” ומאז ועד הבחירות האחרונות הוצב במקום ה־120 האחרון והסמלי ברשימת המפלגה לכנסת. “יאיר לפיד הוא מייסד ‘יש עתיד’ ואני מספר 2 במייסדים”, הוא אומר.
“ביום שהתפרסמה הרשימה שהולכת להיות מפלגת ‘יש עתיד’ כולם ניבאו שאהיה מיועד להיות שר התרבות או שר החינוך, מה עוד שיאיר לפיד אמר שאני צריך להיות שר התרבות, אבל מובן שהבנתי שאני ברשימת המייסדים ולא הולך להיכנס לשדה המוקשים הזה שנקרא ‘פוליטיקה’, כי אני לא בנוי מהחומר הזה, וגם יש לי טריטוריה שנקראת שירה, ואני מרגיש שבטריטוריה הזאת אני טוב, למרות שעדיין אני לא מכיר אותה עד הסוף".
"יאיר הוא מחבריי הטובים ביותר ואני חושב שהוא האיש הכי ראוי להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל. הוא היה ראש ממשלה מצוין בתקופה הקצרה שהיה מכל הסיבות האפשריות. זה ראש הממשלה היחיד שבחדר שלו תלויה תמונה של המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה ולא רחוק ממנה גם תמונה של מוחמד עלי. אז בעיניי בן אדם שיודע לחבר בין שירה פולנית ובין בוקס אמריקאי כמטאפורה הוא אדם שיכול להנהיג את המדינה המטורפת הזו”.
מאז ה־7 באוקטובר השתנו הדעות הפוליטיות שלך?
“אני חושב שמפלס החרדה התחיל לעבוד שעות נוספות. אני שומע הרבה צעירים שהולכים להוציא דרכונים זרים ואני מרגיש שאנחנו נמצאים בתוך רעידת אדמה, אבל בכל זאת אני אופטימי חסר תקנה. זה אוקסימורון אבל אני לא חושב שיש דרך אחרת להגדיר את המציאות שלנו”.
מה אתה עושה בימים אלה?
“מעביר כיתת אמן בבית הספר ‘המגירה’, מופיע הרבה, מדי פעם עם מוני מושונוב, עם חנן יובל ועם רז שמואלי. הדברים האלה מאוד משמחים אותי כי אני כל הזמן רוצה לתפור למילים כנפיים ולהעיף אותן למקומות אחרים”.
סומק בוחר לסיים את שיחתנו בהמלצה לקוראים: “כדאי לכל אחד להתחבר לשירה, כי שירה, למרות שהיא רק מילים, בסופו של דבר זו המוזיקה שאתה אולי לא שומע ברגע זה, אבל זו המוזיקה שהופכת להיות המארש של החיים שלך, המארש שבו אתה תצעד. יש בספרי שירה את כל מה שבן אדם צריך, כיוון שיש שם את ההוראות הכי מדויקות לחיים וגם פתאום אתה מרגיש שהמילים הן בעצם חיות בתוך ג’ונגל ואתה הופך להיות מאלף החיות האלה - והתחושה הזו נהדרת”.
