אהוד בנאי, “ספר הבצלים הירוקים", כתר, 224 עמ׳
רועה צאן, פועל בניין, מורה לגיטרה, נווד ואפילו ילד פלא בדואי/כמעט הוליוודי (לרגע). אהוד בנאי היה כל הדברים האלה, והוא כמובן גם משורר נפלא, מוזיקאי עילאי וסופר רואה כל. קולו מלווה את ישראל שלפני ואחרי 7 באוקטובר באהבה, בחמלה, ביושר, בטוהר לב, בגעגוע אל מה שהיה ובתקווה למה שיהיה. ומעל הכל, בספר־היומן היפהפה הזה, בהצדעה לכוחה של הפשטות. לערכם שלא ישוער של לחם שחור, זעתר פראי, קפה עם הל, ריח של טיגון קציצות בבית והאדמה שאחרי הגשם הראשון, טבע משכר חושים, הורים יקרים, חברים קרובים, מעשים טובים ואנשים טובים באמצע הדרך וגם מצדדיה, וכמובן כבוד למה שנתן לספר את שמו, כי כשמגיע מגיע. “אני אוהב את הבצל עוד מילדותי. בצל לבן, בצל סגול, ובעיקר בצל ירוק. אגודה של בצלים ירוקים מביאה שמחה ללב. בליל הסדר אנחנו נוהגים כמנהג יהודי פרס ואפגניסטן, חובטים בצלים ירוקים איש על ראש רעהו במהלך שירת ‘דיינו', וזה רגע של מהומה וצחוק. ואחר כך השולחן מלא בקרעים של עלים ירוקים ולבנים שמוצאים את דרכם אל מצת ‘הכורך'. אגודה של בצלים ירוקים היא מחזה משפחתי".
בנאי נוסע בדרכים ומרגיש הכל. הוא הווייז האנושי ששום בינה מלאכותית לא תוכל לשכפל. באחד מרסיסי החיים שלו מוזכר בהקשר מרתק של נזיר צרפתי שמלמד ערבית, סיפור של ניצול שואה: על ילד יהודי שהוריו נלקחו למחנה ריכוז והוא עמד לצאת לדרך צפונה כדי לפגוש את הדוד שלו. הוא נכנס לחנות קטנה לקנות מצפן שיעזור לו בדרך, והמוכרת, אישה נוצרית קתולית, אומרת לו: “למה לך לקנות מצפן בזמנים האלה, כשאלוהים איבד את המצפן שלו". בנאי, שמספר כי בגיל 7, או 8 לכל היותר, ניגש לסבא אברם והודיע שהוא רוצה להיות דתי (מה שאז החזיק מעמד בערך שבועיים והתפוגג), הוא המצפן שכולנו מחפשים גם בזמנים האלה. וגם אם האחריות עלולה להכביד עליו, הוא המזור האפשרי לרבים ממכאובינו.
“כמו מניפה נפרשת הארץ הטובה שעכשיו היא כואבת ופצועה. אני אוהב לנסוע בכבישים הצרים והשוממים שמחברים בין אורים לצאלים, בין כרם שלום לבארי, גבולות, כיסופים, עלומים, נירים. תמיד הרגשתי שיש לנוף הזה סוד, וכשהייתי יוצא משם ועולה על הכביש המהיר צפונה הרגשתי כאילו השארתי מאחוריי חידה לא פתורה, קסם לצד קדרות מסוימת, איזו סכנה שאולי מרחפת באוויר. מהאזור הזה המרגלים התנ"כיים הגיעו מסיני לארץ ישראל, דרך נחל הבשור. אחרי השבעה באוקטובר המקום הזה הפך מועצם בקנה מידה כמעט מקראי. פצע כמו חור שחור ועמוק בלב באדמה ובנשמה. גיא הריגה. ועכשיו, אל תוך החיסרון הגדול הזה, צריך להזרים חיים ואור". ומי יכול ויודע להזרים חיים ואור טוב ונכון יותר מאהוד בנאי?
בילדותו הצטלם לסרט “סיניה" (בתפקיד בדואי) וחלם (שוב רק לרגע) לברוח לקרקס האיטלקי שבא לארץ, להיות נוסע סמוי בלהקה הנודדת. “מאז חלפו שנים, הקרקסים נעלמו מכיכרות העיר, וכנראה טוב שכך, אבל לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לצאת למסע הופעות בארץ ישראל באוהל עגול שעובר ממקום למקום, מלקט ניצוצות ומפזר צלילים". ואולי זה בדיוק מה שהוא עושה, עם או בלי האוהל.
יש כמה מכתבים נהדרים בספר. אחד מהם כתב יורם קניוק לידידו בנאי. “אני מאחל לך ימים טובים מאלה שאנו חיים בהם, הבלוז הכנעני צבט אותי חזק (...) גם מי שכמוני אינו מאמין קורא את התפילות, כי הן הביטוי הכי עמוק לתחושה של בני האדם שהם עפר ואפר ואינם יודעים מדוע באו ולאן הם הולכים (...) יש בתפילה אותו אור גנוז שכה מאיר את הדרכים האפלות האלו שאנחנו מדשדשים בהן". מכתב אחר כתב בנאי עצמו (ולא שלח מן הסתם) ללאונרד כהן, לא פחות. “לאונרד היקר, האם אתה זוכר אותי? חייל צעיר בנפקדות, בנייני האומה, ירושלים, 1971, שורה חמישית באמצע עם מושקו, יוסף, צביקה ודני, ואתה על הבמה אחרי שלושה שירים אומר, ואני אחרי שלושים שנה זוכר: ‘כתוב בקבלה שמי שלא יכול לעוף - מוטב שיישאר על הקרקע. אני מפסיק את ההופעה, כספכם יוחזר'". זה לא קרה. הקהל התעקש ובמשך חצי שעה שר שירים של כהן במקהלה אדירה. כהן חזר ונתן הופעה של שעתיים וחצי שנגמרה בבכי גדול של כולם.
“ועכשיו, שלושים שנה אחרי, אני מקשיב ל'כולם יודעים' שלך עם המשפט שמצמרר אותי כל פעם מחדש: ‘כל אחד מרגיש לפעמים את ההרגשה השבורה הזאת, שאביו או כלבו בזה הרגע מת'. איך ידעת את זה, לאונרד, הרי שניהם הלכו לי אחד אחרי השני, באותו החודש (...) אם תראה את אחיות הרחמים או את מריאן, מסור להן דרישת שלום ממני וספר להן שאני כבר משוחרר משירות מילואים פעיל, אבל מופיע פה ושם בפני לוחמים". ויש גם מכתב לצביקה ההוא, שמגלה אהוד בנאי צעיר ושובב, שאותו נפגוש בעוד מקומות בספר, “מובטל מעבודה ומאהבה". “צביקה יא אחי, נו, למי אני אכתוב בשעה שלוש לפנות בוקר אם לא לך. אני קצת שתוי כרגע מתחליף זמני של ג'ין עם מיץ אשכוליות (...) גבעתיים זה מקום אבסורדי. נראה לי שהעירייה שמה כאן תרדמון במים. כולם מפהקים ברחוב. אני הולך ברחוב וייצמן ומרגיש כאילו אני הולך בתוך הזיה של ברל כצנלסון. מרוב שעמום גידלתי זקנקן ואחר כך גילחתי אותו. אין לי ראש להישאר כאן". הוא נזכר בדוד יוסי, יוסי בנאי, שסיפר לו על בדידותו של הזר שהרגיש בימיו הראשונים בפריז. “הוא גר בחור בשם ‘הוטל נמיר' עם טפטים מעוכים וריח של עובש, וכשכתב מכתב להוריו, הגיע עד ‘להוריי היקרים שלום' ופרץ בבכי".
בנאי שוחר השלום מספר על בחור בשם עאדל שנקרה בדרכו בבית קליית קפה בעראבה, ושאומר לו: “אנשים נהיו משוגעים, השנאה מעוורת, אוכלת אותנו. בבית הספר כדורי למדנו לכבד את כולם, לקבל את כולם. היו שם יהודים, בדואים, דרוזים וערבים. וואללה, אם מנהל בית ספר כדורי היה מנהל את המדינה - הכל היה נראה כאן אחרת". ויש גם סיפור מקסים על בעל דוכן שווארמה (ו"בעל תשובה" כהגדרתו שלו) בבית שאן, שמתוודה בפני בנאי כי בנעוריו גנב מכוניות (“לא בשביל עסק, יותר בשביל ספורט, מהשעמום"), ובסובארו גנובה בקריית שמונה גילה את המוזיקה של בנאי, ב"קסטה בפנים שהתחילה לנגן", נגנב (כלשונו) והתמכר. “חשבתי לעצמי", מסכם בנאי בהומור דק, “שגם זאת דרך להרחיב את קהל המאזינים".
עוד הוא נזכר בנסיעות לרצועת עזה בנעוריו עם אביו, השחקן יעקב בנאי. “אבא שלי נהג לשבת וללגום קפה ולשוחח בערבית עם המקומיים. ואני הרגשתי כמו בחוץ לארץ. ברצועת עזה היה סבן אפ, לארץ זה עוד לא הגיע, והכנאפה הייתה אז ממש מתוקה (...) וכל זה היה יכול להיות כל כך פשוט, אם זה לא היה כל כך מסובך"