אף פעם לא היה לי חלום להתגייס לצבא.
יותר מזה, כשהגעתי לכיתה י"ב ממש התנגדתי לזה. חייתי בעולם שלי, שיחקתי כדורסל בליגת הצעירים, ניצחנו במשחקים, הופענו בטלוויזיה. צבא היה הדבר האחרון שעניין אותי. אני אוהב את המדינה, כן? פשוט חבר שלי מהכדורסל, יובל מוריוסף, שמר כחייל בעמדה, ואז הגיע מחבל ורצח אותו. החלטתי שאני לא רוצה להתבזבז ולמות בצבא.
טיסת סולו: הצצה מיוחדת לספרו החדש של אתגר קרת
פירורים של אהבה: פרק מספרה החדש של מיכל דינור וצלר
קוראים לי יונתן בן חמו, נולדתי באשקלון ושם גדלתי כל חיי. אני חולה על העיר הזאת.
בבית הספר היסודי הייתי בחוג שחמט ובמקביל למדתי בבית הספר לשיט באשקלון. בשניהם עסקתי בצורה מקצועית. באשקלון גדלים בצל סבבי הלחימה בעזה, כל הזמן. גשמי קיץ, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן... כך שאני כבר לא מתרגש מאזעקות ופיצוצים. אני זוכר את עצמי יושב מול הטלוויזיה ורואה מה צה"ל עושה בעזה. זה היה לפני המוות של יובל ולפני שהתנגדתי לגיוס, והאמת, זה הגניב אותי.
אבל בסוף י"ב החלטתי שאם כבר אני הולך לשרוף שלוש שנים בצה"ל, לפחות שאקבל משהו בתמורה. התחלתי את תהליך המיון ליחידה 8200, עברתי שלב אחרי שלב, אבל אחרי זמן מסוים קיבלתי את התשובה המבאסת שלא התקבלתי. נזכרתי בילד שהייתי, שיושב ומתלהב מול הפעילות של צה"ל במנהרות ובסמטאות של עזה, וסימנתי בשאלון ההעדפות שאני רוצה להתגייס להנדסה קרבית.
יום הגיוס הגיע ואני מגלה שכמו שחששתי, הצבא הוא בזבוז זמן אחד גדול. לא מתאים לי כל המשמעת הזאת. אני מתחיל לעשות שטויות כדי לתבל את האווירה, המפקדים שלי לא אוהבים את זה ואני חוטף שעות ביציאה שהופכות לימים ושבתות.
אחרי חודשיים בטירונות יש שמועה שהולכים להדיח מקרבי את החיילים שלא מספיק מותאמים למערכת, ואני ביניהם. שלושה ימים לפני ועדת ההדחה ניגש אלי מפקד חמוד, בן ישיבה, ואומר לי "לא חבל? יש לך יכולות גבוהות, אתה יכול להיות החייל המצטיין של המחלקה, תפוס את עצמך בשתי הידיים ותתחיל לתפקד".
האמת, יותר משהתרגשתי מדברי המפקד, חששתי מה יגידו בבית המשפחה והחברים כשהם ישמעו שהודחתי מקרבי. איפה אקבור את עצמי? תפסתי את עצמי בידיים, ועד לסוף הטירונות כבר הייתי מיועד לקורס מ"כים מוקדם.
לקראת סוף הקורס שאלו אותי על איזה חיילים ארצה לפקד. בלי להתבלבל אמרתי - מ"כ זה כלום, הוא בין הפטיש לסדן, אם כבר להיות מפקד אני רוצה להיות קצין. באופן מפתיע הקשיבו לי, ושלחו אותי להכנה לקורס קצינים.
השקעתי את כל כולי בחודש ההכנה לבה"ד 1, אבל יום לפני סיום ההכנה קוראים לי לפגישה עם מג"ד ההכשרות של הנדסה קרבית. הוא מסביר לי שאין לו הקצאה עבורי, ושהוא נאלץ לתת למישהו עם פז"ם ארוך יותר את הזכות להיכנס לקורס קצינים. שיבצו אותי להיות מפקד בגדוד 603 של הנדסה קרבית. לאחר כשלושה חודשים מוניתי לסמל המחלקה, וחודש נוסף לאחר מכן נשלחתי שוב להכנה חילית לקראת קורס קצינים.
במהלך הקורס עשיתי פאדיחה. יצאתי לניווט ושכחתי את הנשק על המיטה, אבל אף אחד מהמפקדים לא שם לב והחלטתי לא לגלות. ביום האחרון של ההכנה, כשהתיקים כבר ארוזים, המדים מצוחצחים, ועוד כמה שעות עולים על האוטובוס לבה"ד 1, קוראים לי לחדר צדדי.
"יונתן, אנחנו יודעים מה היה עם הפקרת הנשק", אומר לי המ"פ. "אבל יותר חמור מההפקרה זה שלא דיווחת לנו. זה פאק באמינות, ולכן אנחנו לא מעבירים אותך לבה"ד 1".
התבאסתי, לא אשקר. לא דמיינתי שגם בפעם השנייה לא אגיע לקורס, אבל נשמתי עמוק והמשכתי הלאה. מכתוב.
חזרתי מהקורס והפעם נשלחתי לפקד על חיילים בגדוד 605 של הנדסה קרבית. תוך שבוע וחצי מינו אותי לסמל מחלקה. עשיתי את הטוב ביותר שלי, אבל לא שכחתי את הרצון להיות קצין. כעבור ארבעה חודשים קיבלתי הזדמנות אחרונה, והפעם עשיתי הכל לפי הספר. סוף סוף הייתי קצין.
נשלחתי לפקד על מחלקת צמ"ה של גדוד 603. החיילים שלי היו מקצוענים אמיתיים שעבדו עם ציוד הנדסי כבד - שופלים, באגרים, טרקטורים, וגולת הכותרת - 9D, מפלצת אמיתית. הם שמו אותי בכיס הקטן מבחינת ההיכרות שלהם עם הכלים, אבל על הכל הצלחנו לגשר בזכות יחס אישי טוב, ובנינו מחלקה לתפארת.
אחרי בערך שנה מוניתי להיות סגן מפקד הפלוגה, וביולי האחרון המ"פ עזב את התפקיד והוסמכתי להיות גם מ"פ. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, אבל הייתי מבסוט מהאתגר. האמנתי בחיילים שלי ונהניתי מכל רגע עם הכלים. הפכתי להיות כמו החיילים שהסתכלתי עליהם בהערצה בטלוויזיה, ולא דמיינתי באילו נסיבות אני אכנס לרצועה.
אזעקה, אזעקה, אזעקה.
כבר אמרתי שאני אשקלוני, אני לא מתרגש מאזעקות, מה גם שעד שאתה מגיע למקלט הטיל כבר נופל. יש גם כיפת ברזל ובכלל, אלוהים אתנו, אז נשארתי לישון.
יירוט אחרי יירוט, במשך דקות ארוכות, אני מבין שמשהו חריג קורה. אני קם ועולה על מדים, שולח הודעות לכל הקצינים בפלוגה להיות מוכנים להקפצה. אנחנו תמיד מוקפצים כשיש דברים חריגים, הצבא לא יכול להתקדם בלעדינו.
כמה דקות אחרי שעדכנתי את הקצינים אחי הצעיר נכנס אלי לחדר מבוהל, מראה לי את הטלגרם פתוח עם סרטון של הטנדר המפורסם והארור משדרות. חשבתי שמדובר בפייק ניוז, רצתי להדליק טלוויזיה ורק כשראיתי את הסרטון גם שם הבנתי שזה אמיתי. בטלגרם ראיתי סרטונים נוספים, ומסרטון לסרטון המצב היה גרוע יותר. והיה גם פייק - קיבלתי למשל תמונה של רכב מחורר עם כיתוב שזה באשקלון. מהר לקחתי את הווסט והנשק וטסתי החוצה לחפש את המחבל, אבל אחרי כמה דקות של סריקות הבנתי שאין מחבלים.
החלטתי לצאת דרומה. נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון היציאה מהעיר כשהטלפון שלי מצלצל והמג"ד על הקו.
"איפה אתה?"
"בדרך דרומה", אני עונה לו "כרגע באשקלון, עוד רגע יוצא מהעיר".
"עזוב שטויות, צריך אותך בבסיס. פרצה מלחמה. תכין את החיילים כי עוד רגע קוראים לנו".
פרססתי. ההורים הכינו לי מהר ציוד ואוכל, ואני דוהר צפונה לבסיס. סיטואציה הזויה - אני רואה רכב אחרי רכב נוסע דרומה, ואני בכיוון ההפוך.
אני מגיע לבסיס ומארגן את החיילים. כולם דרוכים, מחכים לפקודה, אבל הפקודה לא מגיעה. רק שלושה ימים מאוחר יותר קיבלנו פקודה לעלות לצפון ולבצע שם הכנות. אחרי שבוע של הכנה בצפון ביקשו אותנו בדרום, ואנחנו מצטרפים להכנות לכניסה הקרקעית.
הרגו אותנו עם ההכנות. החיילים כבר דרוכים כמו קפיץ, מתים להתחיל לעבוד. כל יום מבטיחים ש"היום, היום נכנסים", ואז דוחים.
באחד הימים המג"ד עשה לסגל ערב על־האש מפנק באופקים. כשכולם שבעים ומבסוטים, הוא שאל: "מי מפחד מהכניסה לעזה?"
הרבה אנשים הרימו ידיים והסבירו. זה מפחד על עצמו, זה מפחד על המשפחה שלו, זה על החיילים שלו, זה סתם מפחד לפשל.
"מי לא מפחד?", שואל המג"ד.
אני מרים את היד, היחיד.
"ואללה", אני אומר להם, "הכל מלמעלה. אם צריך לקרות לי משהו אני אתמודד. מיליונים מתו בדרך למדינה שלנו, ואם יקרה לי משהו, אני אהיה עוד אחד בשרשרת הגדולה של הדורות. הכי חשוב שאמלא את תפקידי בצורה הטובה ביותר, כחייל וכבן הארץ הזאת".
שבוע לאחר מכן, סוף סוף נכנסנו.
בהתחלה היינו רק אנחנו. פרצנו את הגדר ועשינו הכנה לכניסת הכוחות. יומיים אחרינו נכנסה כל החטיבה, שהובילה את האוגדה, ואני בראש מוביל את הכוחות.
ביום יום אין הרבה יוקרה להנדסה קרבית, אבל בשטח? כולם רוצים אותנו. גולני, גבעתי, שריון, צנחנים - כולם לא זזים בלעדינו, ואנחנו עובדים מסביב לשעון בלי סוף. הורסים בתים, חושפים פירים, בונים מגננים. ביום השישי נשלחנו להרוס רפת שהתבררה כמפעל ייצור נשק של חמאס.
התחלנו להרוס כשפתאום אני שומע רעש. זה רעש "רגיל" בעזה, כמו פגז של טנק, אבל אלפית השנייה לאחר מכן אני רואה רק ערפל וחושך. אחרי כמה שניות של הלם פתחתי עיניים, לא כל כך מבין מה קורה, מרגיש זרמים ברגליים. ואז אני שומע את המפעיל של ה־9D אומר: "אני מת, אני מת, אני לא רואה כלום, כולי דם".
מיד התעשתי ואמרתי לו: "מה אתה טמבל? אתה מדבר, אתה לא מת, אתה חי. סע רוורס מהר שלא נחטוף עוד טיל".
המפעיל מתפקס, נוסע רוורס במהירות שיא, ואחרי כמה עשרות מטרים נעצר.
"אחי", אני אומר לו, "עוד קצת אחורה שנהיה קצת יותר מוגנים", אבל ה־9D כבר לא מגיב. פתחתי את חלון המפקד ב־9D, שזה חלון בגודל 60X60, והשתחלתי החוצה. נפלתי על הקרקע וסימנתי למפעיל שייצא אחרי.
אני שוכב על החול באמצע עזה פצוע, מבין שניצלתי בנס. למזלנו עצרנו צמוד לטנק מגדוד 82 שמזהה שמשהו מוזר קורה איתנו, ומזעיק עזרה. כוח של הנדסה קרבית מגדוד 603 מגיע לחלץ אותנו תחת אש כבדה. הכאבים שלי גוברים ואני מתחיל לשמוע רק קולות מטושטשים.
"תביא אלונקה!"
"חפה עליי!"
"מה איתך?", שואל אותי אחד המחלצים.
"אני מאבד דם", אני עונה. "כואב לי ברגל".
"הכל טוב, אח שלי, רגל שמאל?", שואל המחלץ.
אני מהנהן.
"אני על הפצע? חפו עלינו! חפו! יאללה, פה? שמתי חוסם עורקים".
"זהו אחי, זהו!", אני צועק. "אני לא מרגיש את הרגל!"
הוא לוחץ לי על הכתף ואומר לי: "מעולה. יאללה, מעיפים אותו מפה. שלוש, ארבע, ו... להרים גבוה! גבוה!".
תוך כמה דקות הייתי במסוק בדרך לסורוקה. הכאב נוראי אבל אני בהכרה. כשמגיעים לסורוקה מישהו דוחף לי טלפון ליד ואומר לי להתקשר לאמא. זה תו"ל חדש שנכנס, שפצוע שיכול לדבר יתקשר בעצמו כדי שהמשפחה תשמע את הקול שלו ומפלס החרדה שלו ירד. אני מתקשר, מנתק, ומכניסים אותי לניתוח בהרדמה מלאה.
ההורים שלי פונו מאשקלון וגרו במלון בגבעת אולגה, אז יש להם דרך ארוכה לסורוקה. הם נוסעים בשתיקה, מגיעים בלב הולם לבית החולים ושומעים מהרופאים שאני יוצא מניתוח לחדר התאוששות ממש עוד רגעים ספורים, אבל שלא הייתה ברירה אלא לכרות לי את רגל שמאל. בוא, תראה.
יונתן מראה לי את הסרטון שצולם:
אמא: "אנחנו אוהבים אותך, אתה תהיה בסדר, אנחנו איתך... הרופא אמר שלא הייתה ברירה אחרת, נאלצו להוריד לך את רגל שמאל".
יונתן: "ראיתי, בסדר, מה לעשות... זה עדיף. אם הטיל הזה היה פוגע קצת יותר למעלה הייתי הולך. יאללה, בסדר".
אמא: "תגיד תודה שיצאת בחיים...".
יונתן: "שיביאו פיצויים, משכורת!"
כולם צוחקים. גם אני, כשאני צופה בסרטון המתוק הזה.
"באמת לא היית מוטרד?", אני שואל אותו.
"האמת, הייתי מוטרד מאוד. רציתי לדעת איפה הרגל שלי, רציתי לקבור אותה. יבוא יום ותהיה תחיית המתים וכשאמות אני רוצה להיקבר שלם, שלא אקום לתחייה עם פרוטזה. אחרי שקיבלנו כל מיני אישורים נתנו לנו את הרגל וקברנו אותה באשקלון".
"היו כל כך הרבה ניסים בסיפור שלי, בגלל זה אני שמח", מסביר לי יונתן את הרוגע האמיתי שהוא חש גם מול הפציעה והנכות. "לא הייתי צריך לצאת בחיים מה־9D. אם הטיל היה פוגע כמה סנטימטרים למעלה, במרכז הגוף, לא הייתי כאן בכלל. ואם הטיל היה פוגע כמה סנטימטרים למטה הוא היה פוגע בארגז הרימונים שישב לי מתחת לרגל. אם הייתי מתעכב עוד 2 דקות בכלי, לא הייתי מצליח לצאת כיוון שהוא עלה בלהבות, ואם לא היה על ידי טנק שמבחין בי, לא היו מחלצים אותי והיינו חוטפים עוד טיל. אז יכולתי לא לצאת בחיים ויצאתי בחיים, על מה יש לי להתלונן? שוויתרתי על רגל? בסדר. זכיתי בחיים שלי מחדש".
הספר "הגיבור מהדלת ממול" ראה אור בהוצאת סלע מאיר