תכירו את חגי (בחיריק) נאור. כיפה קטנה על הראש, קסם אישי בכמויות מסחריות, כריזמה שיכולה להאיר את רמת גן, מוח מפולפל ומהיר; בגדיו בגדי מעצבים, בשמיו משכרי חושים, הציונות הדתית הליברלית זורמת בעורקיו; רב צעיר שהוא גם דוקטור מאוניברסיטת קולומביה, גורו במהדורה משוכללת של מחנך נערץ בבית מדרש, נשוי לבתו של הרב הראשי של צרפת. אתם תשמחו להכיר אותו, האמת, אבל אזהרה ידידותית: אל תתקרבו יותר מדי. בעודו מטפס בסולם ההצלחה והתהילה, חגי נאור ירמוס אתכם בלי למצמץ, ויכבה עליכם את הסיגר שלו. במשל העקרב והצפרדע - אתם תמיד תלוהקו מולו לתפקיד הצפרדע. זה בטוח.
רק תשאלו את אריאל הורוביץ שברא אותו. נאור הוא הנער הזה שעקף אתכם בדרכים נלוזות במועצת התלמידים בכיתה ט', החייל שקִמבן בטירונות פטור מתורנויות שמירה על חשבונכם, השכן שדאג בעורמה ובמתק שפתיים להדיח אתכם מוועד הבית (או מהבניין עצמו) והקולגה שתמיד יקבל את הקידום שהיה רשום על שמכם. ומה שהכי כואב וצורב: הוא החבר הקרוב שנתתם בו אמון מלא, עד שהסכין ננעצה לכם עמוק בגב.
הוא יותר צלופח מעקרב, האמת. יותר חלקלק מסבון רטוב. ואולי הוא בכלל נחש צפע. הוא עושה שימוש בסודות מלוכלכים של אחרים כדי להשיג את מה שהוא רוצה, והוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה, שלא יהיה ספק. הוא מאיים (והוא חזק באיומים) לפתוח קופות שרצים של יריבים (שאפילו לא ידעו שהם יריבים) אבל מסביר ש"יצא שרץ אחד - והופ, הקופה נסגרה שוב. ואפשר לנעול אותה לתמיד. לקחת את המפתח של תיבת פנדורה ולזרוק לים". וכל זאת כשלו עצמו לא חסרים שרצים ותיבות פנדורה משלו, שמתגלים לנו בהדרגה ובתחכום, טפח אחר טפח ועקב בצד אגודל, באמצעות שלושה מונולוגים של שלוש דמויות שמאירות את הדמות האפלה משלוש זוויות שונות, בדומה למשל למספרים בסרט "הכל אודות חווה" של ג'וזף ל. מנקייביץ'. שם המספרים מגוללים את פרשת הפיכתה של איב הרינגטון ממעריצת תיאטרון אפרורית וכנועה למפלצת חסרת מעצורים. כמעט כולם נפלו במלכודת הדבש שלה.
עולם התיאטרון הישראלי, אגב, שבמקרה מוכר לי במקצת, עולה על גדותיו בטיפוסים כמו חגי נאור, שבאחת הסצינות בספר נתפס כשהוא מכפיש, מטנף וקוטל "כמעט את כל חוקרי מחשבת ישראל בארץ (...) ומיד חוזר להשמצות ולזלזול בכל מי שאינו הוא, כשהמסר הסמוי הוא שהפילוסוף היהודי היחיד בדורנו הוא האיש שיושב מולי כעת, מגהק ומאפר על הרצפה". מילא מנהל התיאטרון שעליו נאמר פעם "איך יודעים שהוא משקר? השפתיים שלו זזות", ושהיה מבטיח לחמישה שחקנים שונים את אותו התפקיד הראשי באותה הפקה ופשעים דומים שלידם מחוויר חטאו של נאור, שהבטיח משרה מפתה לאחד המספרים ואז נעלם כלא היה; אבל התככים, האינטריגות ואין־ספור התרגילים המסריחים שאותו עולם מלא וגדוש בהם יכולים לפרנס ספר אחר, שאולי עוד ייכתב ביום מן הימים.
היצירה של הורוביץ אומנם מתעסקת רשמית וספציפית בעולם אחר, של אותה ציונית דתית מתחדשת והאקדמיה בכלל, אבל היא יכולה להדהד אצל כל קורא את מפגשיו עם אנשים כאלה בכל תחום שהוא, ובזה כוחה. נאור הוא לא נבל של קומיקס, הוא לא ברני מיידוף עם נוכלויות הפירמידה, הוא לא באמת הורס חיים של אחרים אלא רק משאיר אותם עם טעם מר מאוד בפה, כאילו בלעו רעל לא קטלני, ובניגוד למה שרבים היו רוצים להאמין, הוא אפילו לא חובש הכיפה שממונה לשר בממשלה (מה שאכן קורה לנאור, למשך שנתיים) ומתחיל לחולל נזקים בלתי הפיכים. גם הספר הזה יצטרך להיכתב מתישהו, אבל זה לא הספר שהורוביץ רצה לכתוב.
דווקא היומיומיות־לכאורה של סוג הרשע והאופל של נאור, שקל להשליך אוטומטית על פוליטיקאים אבל מיותר, היא שמקפיאה את הדם בעורקים ככל שהקריאה מתקדמת. יש נבלים גרועים ממנו, אבל נאור כאמור נמצא בכל פינה, והוא בא עלינו לכלותנו בקטנה עוד לפני שהורוביץ נתן לו שם ופנים.
העבירות שלו הן בתחום האפור לכאורה. כשמישהו טוען ש"יש כאן אדם שבמשך שנים עובד על הציבור, מציג מצג שווא, עושה דברים איומים", מישהי קוטעת אותו ושואלת, "איזה דברים איומים בדיוק? הוא רצח מישהו? הוא אנס? הוא גנב כסף?". אז זהו, שלא (אלא אם כן עמד מאחורי מותה של דמות שהוא במקרה גם מספיד, אבל האפשרות הזאת היא על אחריותכם בלבד). היו פלגיאטים ספרותיים חמורים יותר לפני נאור ויהיו גם אחריו, כמו גם שרלטנים איומים ממנו. גניבות ספרותיות ב"הרוצח האחרון בפתח תקווה" של לימור נחמיאס מובילות לאסונות הרבה יותר כבדים. לרגע עשוי להתעורר חשד שגם עבודת הדוקטורט שלו מועתקת (תעודת הדוקטורט אינה תלויה על הקיר במשרדו), ושכולו פברוק אחד גדול, אבל זה תעתוע מכוון של הורוביץ כנראה. נאור מפתיע בנדיבותו לעיתים, כשהוא למשל מסדר את פרס ישראל, לא פחות, למישהו שאותו השליך לכלבים בזה הרגע כאחרון הבריונים. העבירות שלו הן בין אדם לחברו, או בין אדם למי שהתחזה לחברו, או בין אדם לזאב בדמות אדם. לא חלים עליהן עונשים בחוק, אבל מי שנכווה לא ישכח ולא יסלח, והכאב ילווה אותו תמיד.
נאור הוא אב שכול, מה שעשוי לעורר חמלה, גם אם לא להצדיק את מעשיו. חמלה כידוע היא מושג יסודי במחשבת ישראל, והורוביץ מצייר דמות נוספת שחוקרת חמלה ומרצה עליה בלי שהייתה מזהה חמלה גם לו זו הייתה חובטת בה במטאטא. נאור עצמו הוא קורבן של אופיו. יש עורך צללים בספר, שמשפץ לפרנסתו טקסטים של אחרים ומאתר בהם שגיאות (אני מקווה שהעובדה שנאור מוזכר בסמיכות במונולוג של אותו עורך כבן 61 ואז כבן 62, היא סוג של בדיחה פרטית או משימת איתור שגיאה עבור הקוראים). ואז מבינים שגם נאור הוא סוג של עורך צללים בעצמו, עורך את המציאות לטובתו, משחר לטרף בין הצללים, לשגיאות של אחרים וחולשות אנוש שבהן יוכל לעשות שימוש בבוא העת לתועלתו ולרווחתו.
עורך הצללים הרשמי מספר ש"ככל שהשם שלך קטן ומוצנע יותר, כך ברור שאתה זה שעשית את רוב העבודה השחורה, אתה זה שהכנסת את הידיים לבוץ עמוק יותר מכולם", ודמות אחרת קוראת לו "צייד זכרונות עגומים". הכל נכון גם לגבי חגי נאור. הוא ניזון כערפד מזיכרונות עגומים של אחרים ומכניס את הידיים לבוץ כדי להפיק ממנו הון עצמי. העולם כאמור מלא בחגי נאורים. ברוב המקרים הם אפילו לא מקסימים כמוהו. אבל בזכותם ובזכותו לפחות הרווחנו ספר מצוין.