קמתי בחמש בבוקר, לאחר שינה טרופה. בטלפון חיכתה לי ההודעה מראש אכ"א שמאשר את ההתנדבות שלי למילואים. ארזתי את הציוד שלי, שהעלה אבק במשך השנה וחצי האחרונות, שבהן שירות המילואים שלי הוקפא, ויצאתי לכיוון אוגדת עזה, כשאין לי כל מושג מה מחכה לי בשטח. לקראת השעה עשר בבוקר הגעתי למחנה אורים, הבסיס העורפי של האוגדה. לא ידעתי שרק כמה שעות קודם לכן עוד התנהל שם קרב קשה. המחבלים הגיעו למחנה הסמוך, בדרכם לבסיס המודיעין הצמוד. מי שבלמו אותם, במחיר דמים כבד מאוד, היו חיילי גדוד הקשר של אוגדת עזה וכמה לוחמים ולוחמות נוספים שהגיעו למקום.
כבר בהיכנסי לבסיס הבנתי את היקף ההתנדבות של הציבור הישראלי. שורה ארוכה מאוד של חיילים עמדה בכניסה אליו. אף אחד מהם לא גויס באופן רשמי. כולם פשוט הרגישו מחויבות לצאת ולהילחם עבור המדינה שלהם. החבר'ה האלה מעדכנים אותי שהקרבות בגזרה עדיין נמשכים, כולל בציר המוביל לבסיס האוגדה, שאליו אני אמור להגיע. הם אומרים לי שזה לא חכם לצאת לכיוון הבסיס, אבל אני מוכרח להגיע לשם. צריכים אותי. למדתי עם השנים לחתור תמיד להגיע למקום הקדמי, שבו מתקבלות ההחלטות. בכל אותו זמן שורר בלגן גדול בבסיס אורים. עוד ועוד חיילים מגיעים ומחפשים את היחידה שלהם, כשבמקביל ג'יפים צבאיים מעמיסים ציוד ויוצאים מייד לדרכם.
אני פוגש במקרה את יועז הנדל, שגם הוא נמצא בדרכו לאוגדה. ההיכרות שלנו הולכת שנים אחורה, כששנינו היינו סא"לים במילואים באוגדת עזה. אחר כך הפכנו להיות שותפים פוליטיים בכנסת. אמנם לא היינו באותה מפלגה, אבל כן היינו חברים באותה קואליציית שינוי שניסתה להוציא את ישראל מהפלונטר הפוליטי שנתקענו בו. אחרי השלמת פערים קטנה - בכל זאת עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שיצא לנו לדבר - החלטנו לצאת בשיירה של כלי רכב אזרחיים לכיוון האוגדה. ציוד, ובמיוחד נשק, בקושי היה לנו. יועז הצליח לחתום על נשק ביחידה לפני שיצאנו, בעוד לי היה אקדח אזרחי. ברכב שמאחורינו נסעו שלושה קציני הנדסה במילואים, ללא נשק עליהם.
מייד אחרי הפנייה מאורים, אחרי תחנת הדלק לכיוון מערב, עמד מחסום מאולתר. טנדר חסם את הדרך כשלידו עמדו חייל מבוגר וחייל צעיר. אנחנו מתקרבים אל המחסום ומזהים את האלוף (במיל') ישראל זיו ובנו, חמושים באקדחים בלבד, חוסמים את הדרך ביוזמה עצמאית. הם מתריעים בפנינו על אירוע ביטחוני בהמשך הדרך. ישראל מכיר אותי מאז הייתי צוער בקורס קצינים והוא היה מח"ט הצנחנים. עבדנו ביחד בצבא ובאזרחות, כולל בפרויקטים לשילוב חרדים בצבא. הוא אומר לנו שהוא מבצע חַסָּם כדי למנוע מחיילים ומאזרחים להמשיך לכיוון העוטף בלי להיות מודעים לאיומים שמצפים להם שם, אבל עלינו הוא סומך שנדע להסתדר, והוא גם מבין את חשיבות הגעתנו לאוגדה. אנחנו עורכים בינינו התייעצות קצרה, מצלמים סלפי של שלושתנו, וממשיכים. אחרי כמה מאות מטרים אנו עוברים ליד כוח ובו שוטרים, חיילים וחבלנים עם נשקים שלופים, שמבודדים קבוצת כלי רכב. הדריכות רבה. הם מנסים לנטר חומרי נפץ שנותרו מקרב שהתרחש במקום כמה שעות קודם לכן, מוכנים להיתקלות נוספת בכל רגע. אנחנו מסתכלים בנעשה לרגע, ואז מנופפים להם לשלום, חולפים על פניהם וממשיכים הלאה.
אט־אט, וככל שהדרך נמשכת, אנחנו נחשפים לעוד ועוד תמונות קשות: ג'יפ משטרה תקוע בתוך טנדר מחבלים כשלידו גופות; עשרות כלי רכב ישראליים שרופים, המתים עדיין בתוכם; מחבל מת לצד הכביש, לידו מקלע דמוי מאג ומטול אר־פי־ג'י; ערימות של כלי נשק וביגוד אזרחי לצד הדרך ולידם גופות מחבלים. אנחנו נוסעים בתוך שדה קרב. שדה קטל. גיא הריגה.
הדיווחים הקשים, התמונות והסיפורים שמגיעים מאזור הקרבות גורמים לכך שכל מי שרק היה יכול, חיפש דרך להתנדב. בימים הראשונים של הלחימה הגיעו לגזרת עזה כל היחידות המיוחדות של צה"ל. יחידות, שבימים כתיקונם עסקו אך ורק במבצעים מיוחדים, קפצו כעת לכל משימה נדרשת, קטנה כגדולה. היחידות הללו איבדו חיילים רבים בקרבות השבת השחורה, אך בימים הבאים הן היו שם, כרבים אחרים, נכונות לכל משימה.
כחלק מתפקידי כקצין אג"ם של אוגדת עזה, במשמרות שבהן הייתי בתפקיד, הוטלה עליי האחריות לנתב את המשימות, שהלכו והצטברו, לכוחות שעמדו לרשותנו באוגדה. חלק מאותן משימות היו קריטיות מבחינת ביטחון שדה. אחת מהן הגיעה בתחילת המשמרת השנייה שלי בתפקיד. זה היה ביום השלישי למלחמה, וזאת הייתה משימה רגישה למדי. את פרטיה אני זוכר עד היום במדויק, ובזמן אמת תיעדתי אותה ברשימותיי.
9 באוקטובר: היום השלישי למלחמה
קצין חמור סבר מחיל האוויר נכנס לחמ"ל וביקש לדבר עימי בפרטיות. הוא עדכן אותי שבשבת יצא רכב ממחנה מסוים בגזרה כשעליו מכשירים מסווגים של החיל. לאחר חיפושים נרחבים נתגלה מיקום הרכב - ללא החיילים שנסעו בו. בתא המטען של הרכב, כך קיווה הקצין, עשויים עדיין להימצא המכשירים המסווגים. אם הם יגיעו חלילה לידי האויב, תהיה לחשיפתן השלכה משמעותית על יכולותינו.
הרמתי את עיניי ושאלתי בקול "איזו יחידה פנויה?". בחמ"ל הסתובבו נציגי סיירת מטכ"ל, השייטת, שלדג ויחידות מיוחדות נוספות, ו"צדו" משימות עבור כוחותיהם ששהו בזירה. בשלב הזה קפץ דווקא קצין מיחידה פחות "נחשבת" ואמר בקול רם, "אני פנוי". חיברתי את שדכן היחידה, האחראי לייצוגה בחמ"ל האוגדה, לנציג חיל האוויר והם הסתודדו ביניהם כמה דקות. בגזרה היה עדיין חשש להימצאות מחבלים, ואולם הדבר לא עיכב את ביצוע המשימה. כ־24 שעות מאוחר יותר, כשאני בחמ"ל במשמרת הבאה, נכנס הקצין מהיחידה המיוחדת כשהוא נושא בידיו שתי מזוודות שסמל חיל האוויר מתנוסס עליהן. הוא סיפר כי ביממה החולפת הוא וצוותו מצאו את הרכב, ואחרי תלאות מצאו גם את המכשירים המסווגים שהיו עליו והביאו אותם היישר לחמ"ל שלנו. הנחתי את המציאוֹת יקרות הערך במקום שמור בחמ"ל, והן נמסרו אחר כבוד לנציגי חיל האוויר.
האירוע הזה היה דוגמה אחת בלבד לרמת הסכנה שהחיילים שלנו היו מוכנים לקחת על עצמם באותם ימים. וזאת הייתה רק תחילת ההקרבה הבלתי נגמרת של כוחות צה"ל, שנמשכה חודשים ארוכים מאוד, במיוחד לאחר הכניסה הקרקעית לרצועה. הווטסאפ שלי רטט ללא הפסקה בבקשות לתרומה ולציוד עבור חיילים ואנשי הדרום. "דרושים נהגים לחילוץ תושבים מבתיהם"; "ליחידה צבאית דרושים 25 מזרונים ו־50 אפודים"; "מי רוצה לבוא לעזור לבשל לגדוד של הבן שלי שיורד הלילה לגבול הרצועה?" ועוד ועוד. מדי פעם נכנסתי לאחד הקישורים שנשלחו אליי, ונדהמתי לגלות שמלוא הסכום כבר גויס. זה כאילו מדינה שלמה ישבה דרוכה, ומיהרה לתרום איפה שרק אפשר - ולא רק בפן החומרי.
כבר בימים הראשונים הבינו ישראלים רבים שהזירה שבה יש לממשלת ישראל בעיה קשה, היא דווקא אחת הזירות החשובות ביותר, שיש לאיישה בטווח המיידי: ההסברה. פרויקטים חסרי תקדים של תיעוד הזוועות שבוצעו בדרום הוקמו עד מהרה, כשהם מגייסים אליהם שורה ארוכה של ישראלים טובים, דוברי שלל שפות, שהתנדבו לתעד את זוועות השבת השחורה. צעירים ערבים הקימו את חמ"ל ההסברה בערבית; אזרחים שיש להם חשבונות פעילים ברשתות החברתיות, גייסו את החשבון שלהם לפעילות הסברה אינטנסיבית.
במקרים רבים, ההתנדבות וההתגייסות לא היו רק של יחידים, אלא של משפחות שלמות. בעוד הגבר, האישה, הבן או הבת התגייסו למילואים, שאר בני המשפחה התגייסו לסיוע אזרחי. בביתי שלי זה בדיוק מה שהיה.
10 באוקטובר: היום הרביעי למלחמה
בין המשמרות חזרתי הביתה לכמה שעות. את הפתח חסמה ערימה של עשרות מזרנים שהבן שלי, איתן, אסף עבור חיילים באחד מבסיסי הדרום. אחרי שאכלתי ונחתי מעט, יצאתי שוב לבסיס האוגדה, כשהפעם לקחתי איתי גם שניים מהילדים. אסיף, בתי בת ה־22, שגויסה למילואים ביחידת דובר צה"ל, נסעה לבית החולים סורוקה כדי להיות הגורם הראשון שפוגש את החיילים הפצועים, מתעד את סיפוריהם ומנחה אותם מה אפשר לספר ומה לא. בני איתן, המכיניסט בן ה־18, היה בדרכו לחמ"ל "לב אחד" שבבאר שבע, מתווך בין ערימות התרומות והציוד ובין החיילים והמשפחות שעוד לא התפנו. הורדתי אותם בצומת בית קמה וחזרתי לבסיס.
בשעה שאנחנו ירדנו לדרום, שאר בני הבית עם שאר אנשי הקהילה ביישוב שבו אנו מתגוררים התגייסו לסייע לכ־300 מפוני היישוב שלומית שהגיעו לקיבוץ כפר עציון, כמו גם לכיתת הכוננות המקומית וליחידות צבאיות שונות שהשתכנו בקיבוץ. ארבעה מחברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית נפלו בקרב גבורה כשיצאו להגן על המושב הסמוך, פרי גן. הם מנעו טבח במושב במחיר גבוה מאוד, ולצד ההתמודדות עם האובדן והאבל, היישוב נאלץ להתמודד גם עם התלישוּת מהבית, בעוד גברים רבים מגויסים למילואים. בשלב זה הם היו זקוקים לאוכל, לכביסות, לציוד ולטיפול נפשי, וכל הקיבוץ התגייס.
אני גאה מאוד במשפחה ובקהילה שלי, אך יודע בוודאות שהן רק שתי דוגמאות מני רבות אחרות ממה שהתרחש במדינה באותם ימים. כל משפחה, כל קהילה, כל עיר ומושב - כולם היו עסוקים בטיפול ראשוני בפִגעי ובנפגעי המלחמה. "איפה המדינה?!" שאלו לא פעם בכעס ובתסכול המפונים, החיילים והאזרחים שהושיטו יד; אך איש לא חיכה למדינה, והאזרחים מיהרו להחליף אותה בפועל. כאזרח, הרגשתי עד כמה החברה שאני חי בה מלאה בחוסן ובמסוגלות; כחבר כנסת, הייתי מוטרד עד אין קץ.
ההתגייסות הזאת, שעבור רבים התנוסס מעליה סימן שאלה בחודשים שקדמו למלחמה, הייתה עבורי מובנת מאליה. מעולם לא היה לי ספק שברגע האמת נדע כחברה להתגייס כדי לשמור על הבית. תמיד, גם ובעיקר ברגעי השבר והסכנה הגדולים ביותר, ידענו לצופף שורות ולפעול יחד, למרות כל המחלוקות, כדי להגן על העם ועל המדינה.
"הבעיה של העם היהודי", אמר לי פעם ידיד קרוב, "היא שבשעת משבר אנחנו יודעים להניח בצד כל מחלוקת, ולעבוד יחד למען אותה מטרה. אבל בשעות שגרה אנחנו יכולים לאכול האחד את השני חיים". לצערי, הוא צודק, וזה בדיוק היה המצב בחודשים שלפני המלחמה.
הספר “ח”כ במשמרת לילה”, ראה אור בהוצאת סלע מאיר