"הכתיבה היא ניסיון להבין את החיים": דרור משעני בראיון

״לא בהכרח. יש לא מעט סופרות וסופרים שכתבו וכותבים על חייהם ממש. אבל אני כן אומר שעבורי בספרות יש ממד חזק של מימוש פנטזיה. שהכתיבה היא ניסיון לפענח את החיים אבל בו זמנית היא גם ניסיון לחיות חיים אחרים, שלא יתממשו כנראה אלא בספרות״.

 

״פנטזיות לא חסרות, ולהיות בלש היא רק אחת מהן. ואולי הפנטזיה להיות סופר היא החסכונית מכולן כי היא כבר כוללת את כל השאר. אחד מסיפורי שרלוק הולמס, 'עניין של זהות', נפתח במונולוג וידויי כמעט של הולמס לווטסון. הוא אומר לו כך: 'לו יכולנו לעוף בעד החלון, יד ביד, לרחף מעל לעיר הגדולה, להסיר בלאט את גגות הבתים ולהציץ בכל אותם מעשים מוזרים המתרחשים בהם'. הפנטזיה הזאת משותפת לבלש ולסופר. ושניהם מממשים אותה בדרכם. אני חושב שבסופו של דבר לכתיבה יש היבט כפול שמושך אותי אליה: היא גם הפנטזיה וגם המימוש שלה, והיא מצליחה לשמור על שני ההיבטים האלה בו זמנית. אתה מתבונן בחיים מבחוץ, ממרחק, ובה בעת אתה גם עושה אותם. אתה החיים עצמם״.

 

״ממש לא. הרי שם אין באמת חיים אלא השעיה של החיים, פסק זמן מן החיים שבו מתנהגים כאילו-חיים-כרגיל אבל בעצם משחקים למצלמות. ועם זאת, ברור שיש קשר בין הפנטזיה הבסיסית של הבלש והז׳אנר הבלשי בכלל, ליצור חברה מפוקחת באמצעות נראות, לבין המימוש שלה בכל מיני צורות בחברה שבה אנחנו חיים היום: גם 'האח הגדול' אבל גם הרשתות החברתיות, כמובן. דמות הבלש בספרות הייתה זו שחלמה ראשונה את החלום שבו חייהם של כל בני האדם שקופים וגלויים לפניה והחלום הזה שלה הולך ומתממש. ונדמה לי שהבלש שלי, היום, מנסה דווקא לעשות דבר הפוך: להשאיר דלתות סגורות, לא לפתוח את כל החלונות, להבין שלמרות הרצון שלו לדעת, יש דברים שאסור או אי אפשר לגלות״.

 

 

משעני, מתרגם ועורך ספרות, החל בכתיבה ובפרסום טרילוגיית הספרים רק לפני כחמש שנים. ״רציתי לכתוב רומנים על הפשעים שבאמת מתרחשים כאן, על הפושעים שחיים כאן, על הקורבנות שנפגעים כאן״, הוא מספר מה הביא אותו לכתוב, ומה הביא אותו אל הז'אנר הבלשי. ״ובאופן ספציפי, בשלושת הרומנים הראשונים בסדרה, ידעתי שאכתוב על המשפחה ועל הבית כעל זירת פשע. ושהפושעים שלי לא יהיו מקצועיים, כלומר אנשים שהפשע הוא עבורם דרך חיים, אלא אנשים שנהפכו לפושעים באופן חד פעמי, כמעט מקרי, בגלל נסיבות חייהם, כי לא ידעו לעצור בתוכם איזו מפולת. אנשים שמה שהביא אותם לבצע פשעים מוכר לכולנו מחיינו. יש לבחירה הזאת מחיר ספרותי מסוים: קוראי ספרות מתח מרחבי העולם וגם אצלנו רגילים לקרוא על פשעים מסתוריים יותר ועל פושעים סדיסטיים וקשים לתפיסה, אבל זה מה שעניין ועדיין מעניין אותי כסופר: להתבונן ולכתוב את הפשע כשיאה של טרגדיה אנושית״.

 

 

״אני חושב שבגידה באמון או פגיעה או התאכזרות לאדם קרוב שסומך עליך, אוהב אותך, תלוי בך, שחושב שבך הוא דווקא יכול לבטוח ולא מצפה שדווקא ממך הוא ייפגע. במובן הזה, דווקא מכיוון שאני לא כותב על רוצחים סדרתיים, נדמה לי לפעמים שהאלימות שמתוארת בספרים שלי אכזרית במיוחד: לא מדובר באלימות אקראית אלא כמעט תמיד באלימות של אנשים כלפי מי שקרוב אליהם״.

 

״מי לא? נדמה לי שזאת חוויה שכולנו מכירים, ומשני הצדדים - כמי שפגעו וכמי שנפגעו - כי היא כמעט בלתי נמנעת. היא כמעט הכרחית בהוויית היחסים שלנו עם הזולת הקרוב לנו, לא? וכמובן שבספרים הפגיעה הזאת מועצמת, מובאת לכדי קיצוניות של פגיעה אלימה, אבל לא רק. לי נדמה שבכל אחד משלושת הספרים בסדרה עד כה, הפשע החמור באמת, הפשע הנורא, הוא לא זה שהמשטרה חוקרת ושבגינו יעמוד הפושע לדין, אלא פשע אחר, שלא נמצא בכלל במוקד החקירה הבלשית, אבל שמבחינתי הוא לב לבו של הספר״.

 

״לא. אבל יש משהו מפחיד ביכולת שלנו לנוע בין פגיעות ורוך לבין אכזריות ואלימות נוראה. אם היינו רק כאלה או רק כאלה, הכל היה ברור יותר ומפחיד פחות״.

״נכון. זה לא היה פשוט. ובעיני גם לא מקרי שמחסום כתיבת הפרוזה נפרץ רק אחרי - אחרי הנישואים, אחרי שהילדים נולדו - כי אז השאלות האלה שוב היו על הפרק. בכלל, אני די בטוח שלא הייתי יכול לכתוב בלי הילדים. מהמון סיבות. אחת מהן, למשל, היא שרק לאחר שהם נולדו הבנתי שמחבר לא צריך ולא יכול לדעת הכל על הדמויות שלו ועל עולמן, בדיוק כפי שהורה לא יודע הכל על ילדיו. שהם נולדים וכבר נפרדים ממנו והם בעלי עולם פנימי שאין לו דרך להכיר. אני חושב שרק ההבנה הזאת, וההבנה שבאה בעקבותיה, שהדמויות יכולות להיות גם נסתרות מפני המחבר שלהן, אפשרה לי לכתוב פרוזה״.

 

״זה לא שאני לא רוצה, יש פשוט דברים שאני לא יכול לדעת כי הוא לא יודע אותם עד הסוף: למשל, למה הוא בחר להיות חוקר משטרה? או למה הוא קיבל את שמו? בדיוק השאלות שאני נשאל הכי הרבה״.