אימפריות נופלות לאט. כך שר דן תורן באחד השירים שאני הכי אוהב. משום כך אני מודאג ממה שמתרחש סביבנו. לכאורה ישראל חזקה.
ואולי לא רק לכאורה. הנתונים מראים כי המדינה באמת יציבה וחזקה. ואל הנתונים מצטרפים גם תהליכים כלל עולמיים, המשפרים כולם את מצבה של ישראל. עוד מעט - איזה תענוג - נדמה שנוכל לעמוד מול כל העולם ולומר, ״אמרנו לכם!!״.
ובכל זאת. סביב העוצמה והחוזק והתהליכים המצוינים מתרחש בלי הרף תהליך כרסום. ישראל, כמושג בתודעת העולם, קונה לעצמה שם שלילי, בין שבגלל מעשיה, ובין שבגלל מאמציהם הבלתי פוסקים של אנשי תנועת החרם על ישראל, דוחות מסוג זה או אחר, וכמובן, מפעלי הצדק של החבר׳ה שלנו, בצלם ודומיהם. לא מדובר בחדשות מרעישות. התהליך מתרחש כבר שנים לא מעטות. אבל משום מה מתעוררת לאחרונה תחושה שהתהליך מואץ או מגיע למשהו שאפשר לקרוא לו מסה קריטית.
אני ממש לא מתרגש מזמר פלוני שמבטל את הופעתו כאן, או מאיזו קרן סקנדינבית שמושכת השקעותיה, או מאנשים בברלין המביטים בתערוכה של שוברים שתי־ קה ומצקצקים בלשונם ושואלים עצמם איך העולם נותן שזוועה כזו תיתכן. אני מודאג מהאפקט הכללי, האטי, המצטבר. אני שואל עצמי מדי יום - האם עלינו להיות מודאגים מהכרסום הנ״ל באהדה לישראל ובהבנה לעמדותיה? האם יש דרך להילחם בתהליך? ובעצם, האם בכלל יש תהליך כזה? או אולי מדובר רק בתחושה מוטעית, הנובעת מ״הגברה״ אינסופית של תהליך שולי מאוד, על ידי בעלי אינטרסים מסוג זה או אחר.
בנוגע לכל השאלות הללו מציגים טובי המומחים דעות הפוכות זו לזו, ואפשר להתרשם כי גם הם אינם מחזיקים באמתחתם תשובות של ממש. אני, באופן אישי, נתקל מפעם לפעם במשהו שאמור להיות חלק מהתשובה, ועל כן אנצל כאן את החופש והדרור שניתנים לסופר, לכתוב ולהציג רשמים אישיים, ומהם לקפוץ לכמה מסקנות. מי יודע, אולי כתוכנית פעולה מסקנותי טובות לא פחות משל אלה שמציעים המומחים.
לפני כמה שנים אסף אותי נהג לימוזינה מהעיר שי-קאגו לנמל התעופה שלה (לא צריך להתרשם. סך הכל מכונית ואן שכתוב עליה בחוץ ״לימוזינה״). הנהג היה גבר מבוגר למדי, אדיב מאוד, חייכן. במהלך הנסיעה, מתוך נימוס, שאל אותי מהיכן אני. אמרתי לו ״ישראל״. ״אתם עושים בעיות, מה?״, חייך אלי בתגובה. חיוך טוב של איש הגון. לא אנטישמיות ולא רוע ולא שמאלנות רדיקלית. האיש שמע מעט מאוד על ישראל, ולא הכיר
לפרטי פרטים את עניין זכותנו על הארץ ודרישת זכות השיבה של הפלסטינאים וקווי 67' והסכמי אוסלו והפרות הסדר והפרות זכויות האדם והלינץ׳ ברמאללה ומה שקרה בדיר יאסין בשנת 48׳ והספר הלבן של המנדט הבריטי... הוא פשוט ידע מה שידע. האסוציאציה הראשונה שהייתה לאדם רגיל והגון - ״אתם עושים בעיות״.
וזה מה שמטריד אותי. הרבה יותר מהפגנות סוערות של פרו־פלסטינים, הרבה יותר מהצהרות של יושב ראש ארגון סטודנטים בבריטניה, הרבה יותר מציוץ של איש רוח בטוויטר. כי נהג המונית (לימוזינה, סליחה) מייצג משהו עמוק יותר. את דעתם של האנשים ההגונים, חסרי האינטרס.
וזה הדאיג אותי.
הייתי מתמלא חרון ומסביר לנהג מי צודק ולמי הובטחה הארץ, ולא יורד עד שהאיש ידע שהצענו לפלסטינים כמעט הכל, אבל אז שמעתי באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה עמדה ששינתה את גישתי.
ברקלי היא אוניברסיטה מכובדת ובעלת הישגים רבים, והיא גם מעוז של השמאל הקיצוני המטורלל ביותר (כמובן, מחוזק על ידי ישראלים לשעבר). ההרצאה שלי שם הייתה נחמדה מאוד, מול קהל קטן ואוהד, אבל כל מיני אירועים סביב הרצאתי גרמו לי לחוש שוב את הצביעות, חוסר הצדק, המוסר הכפול ומה לא. מזלי שנלקחתי לארוחת צהריים על ידי המארחים שלי, ושם דיברתי ״על המצב״ עם בחור ישראלי, איש הייטק העובד בברקלי (אני מקווה שהאקזיט שלו הצליח וכיום הוא מולטי־מיליונר). אחרי שליוויתי את סלט החסה בדיבורים נרגזים על אופיים הדוחה של אנשי השמאל הרדיקלי, ולצד המנה העיקרית המצוינת שאלתי אותו ״מה עושים? איך מציגים את הצד שלנו?״. הבחור אמר לי שכדאי לקבל את העובדה שאין הרבה היגיון בסיפור הקרב התודעתי בינינו לבין הפלסטינים. הוא אמר לי ״הפלסטינים הם כמו מותג״, ושכנע אותי שקשה וחבל לנסות להתווכח עם הצלחתו של מותג. הוא חייך ושאל אותי אם ניסיתי פעם להסביר לאנשים שקוקה קולה מכיל חומרים מזיקים, או אם ניסיתי לשכנע מישהו שכדורגל זה ספורט מטופש.
בשלב הקינוח כבר חלחלה לתודעתי הגישה שלו, שנבעה משנים רבות בתוככי אוניברסיטת ברקלי. יש דברים שאי אפשר להילחם בהם. וחבל להשקיע בזה יותר מדי אנרגיה. מעמדם של הפלסטינים כקורבנות המחמד של העולם הוא אחד מהם.
איך לעזאזל התגלגלו הפלסטינים ובעייתם להיות מותג - באמת איני יודע... ואולי כן. בעיני רוב העולם, במיוחד המערבי, העובדה הפשוטה שפלסטינים היושבים ביש״ע אינם זכאים לחופש תנועה ולעוד כמה זכויות אדם בסיסיות היא בלתי נתפסת. אנשים הגונים שאינם ממש מוטים לצד זה או אחר אינם מצליחים לחבר בין המציאות של עצמם, של המאה ה־21, ובין המציאות שבה חיים הפלסטינים.
אפשר לדון ולהסביר ולשכנע עד כמה המצב הבלתי אפשרי הזה הוא אולי האפשרות היחידה של מדינת ישראל לשריד, אבל מצב זה הוא עובדה מוצקה ובעייתית. והמצב הבסיסי הזה הוא ״נמל תעופה״ שממנו יכולים להמריא כל השקרים, ההזיות, ההבלים שמודבקים למדינת ישראל כמעט בלי שום מאמץ.
לטענתו של הבחור מברקלי אני מצרף תובנה שהיא שיקוף של טענת המותג הפלסטיני. הגעתי למסקנה שיכול להיות שלא מדובר דווקא בפלסטינים וסיפורם אלא דווקא בנו, בתכונה הקיימת בנו, מה שאני מכנה ״מדינה בדיוק בגודל הנכון ומהסוג הנכון״.
הרי קשה להחרים את סין או את רוסיה, למרות המתרחש בתחומן בתחום זכויות האדם, ולמרות מעשיהן בתחום הכיבוש (מישהו אמר טיבט?) הן פשוט ענקיות וחזקות מדי.
איתן יתעסקו ארגוני bds?
מדינות חוטאות קטנות יותר אפשר בהחלט להחרים, למשל קוריאה הצפונית. מה נפלא יותר לחסיד זכויות אדם מאשר להחרים מדינה זו? אבל במה יתבטא החרם ואיך ירגיש צודק עד הצווארון? הוא יפסיק לרכוש אבץ מקוריאה הצפונית? נחמד ונכון להחרים את קוריאה הצפונית, אבל "אין הרבה בשר לתפוס". והנה, מדינת ישראל היא בדיוק בגודל הנכון ומהסוג הנכון. ממש מטרה אידאלית לכל אלה המעוניינים להיות צודקים. שלא בטובתנו, גם אנחנו סוג של מותג. אנטי־מותג.
אז הנה המצב - הצד הפלסטיני הוא מותג כמעט מקודש והצד הישראלי שק חבטות אידאלי. מה כבר נותר לעשות?
להלן מסקנותיו של סופר שחווה על בשרו רק חלקים קטנים מהתמונה הכוללת, ובכל זאת סבור שהוא יודע מה נכון לעשות.
המסקנה הראשונה, לעניות דעתי, היא שאסור לנו לפעול אך ורק לשיפור שמנו בין מדינות העולם. זה מסוכן וזה לא יועיל. עלינו לפעול (משא ומתן, ויתורים, הסכמים וכר) אך ורק על פי האינטרסים האמיתיים שלנו(וכאן יחליט לעצמו כל איש ימין או שמאל מה הם אינטרסים אלה).
המסקנה השנייה, לטובת שלוות הנפש של אזרחי ישראל, היא שחבל לבזבז אנרגיות על חרון הצדק העצמי שלנו, כלומר התלונות על חוסר ההגינות והצביעות העולמית. חבל גם לנסות לפצח את סוד ״המותג״ של הפלסטינים או להתנגח בהצלחתו. עלינו להגיע לפיכחון. לקבל בשלווה יחסית את כל מה שאיננו יכולים לשנות. בודהיזם מוסרי־פוליטי.
המסקנה השלישית קשורה בכך שאף אחד פה לא יכול להיות באמת בודהיסט מוסרי־פוליטי. מה שאומרים עלינו, בחוסר הגינות, הוא באמת מעצבן. ואני עצמי השתתפתי יותר מדי פעמים בפאנלים מנומסים עם אנשים מנומסים ועניתי בנימוס תשובות מנומסות. אני בספק אם שיניתי משהו לטובה, ואני יודע שכל הצהרות השלום והנכונות לפשרות ולהכרה בסבל הפלסטיני מעולם לא זכו בתגובה סימטרית מהצד השני. הגיע הזמן, לדעתי, לשלב בנימוס ובמוסריות את דוקטרינת ״יאללה בלגן״. בדרך כלל איני חסיד פוליטי של נפתלי בנט (״לא מתנצל״) או אביגדור ליברמן (״לעצבן אירופים זה כיף״), אך לדעתי, בסוגיה הנ״ל, לפעמים נכון יותר לשבור את הכלים כפי שעושים לעתים השניים, ולא להתנהג באופן מנומס, דיפלומטי ו״חכם״. קרב התודעה הוא תהליך ארוך מאוד, מתמשך מאוד, עם פרמטרים דרמטיים שהם הרבה יותר משמעותיים מכל מה שנעשה ולא נעשה, על כן, לעתים, נכון דווקא להציג עמדה תקיפה וחריפה, שאינה מתיישבת עם מה שמצפים מאיתנו.
במילים אחרות - יאללה בלגן. דן תורן שר - אימפריות נופלות לאט. לכן תהליך הכרסום בשמה הטוב של ישראל חייב להדאיג אותנו, ואסור להתעלם מהשפעתו על סיכויינו לשרוד כאן. אלא שאת המאבק, הארוך, מרובה ההפסדים, עלינו לנהל על פי האינטרסים הבסיסיים שלנו. צריך להמשיך להתנהל. להמשיך להיות מדינה המייצרת ערך לעולם, להמשיך להציג את העמדה שלנו, ולא לצפות ליותר מדי. שמנו הטוב בעיני האנשים הטובים של העולם יצטרך כנראה לחכות שנים אחדות.