ינץ לוי הוא סופר, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, עורך ודרמטורג. לוי החל את דרכו בכתיבה למבוגרים בספרים "סיפורים מי תהום" (2001) ו"הימאליה בשר ודם" (2005), ולאחר מכן החל לכתוב לילדים וחיבר את סדרת ספרי הילדים רבי המכר "הרפתקאות דוד אריה", שהתפרסמו בישראל, יפן, דרום קוריאה, צ'כיה, הודו ועוד. על ספרו הראשון בסדרה זו זכה לוי בפרס הספריות הציבוריות 2010, ונבחר לספר הילדים המתורגם הטוב ביותר לשנת 2013 בידי הנקוקי, אתר הילדים המוביל בדרום קוריאה. ספרי הסדרה נכללים במצעד הספרים ואף בתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך. מחזה של הרפתקאות דוד אריה יעלה בשנת 2016 בתיאטרון חיפה. ספרים נוספים שפרסם: “סיפורי איש היער” (2010), “המורה דרורה לא מפלצת” (2014), והשנה יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי “תוחלת החיים של אהבה” (2015).לוי הנחה וערך תוכניות רדיו בגלי צה"ל וברדיו מהות החיים, כתב לסדרות הטלוויזיה "חמישה גברים וחתונה", "שירות חדרים" ו"לונדון פינת בן יהודה". הוא מנחה ויוצר התוכנית "מה הסיפור?" בטלוויזיה החינוכית.

לוי נשוי ואב לשלוש בנות. אחיו הוא התסריטאי רשף לוי.

"הרפתקאות דוד אריה". באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן, מוסיף, מסיר, גונז?
"האמת היא שאני לא נוהג לקרוא יצירות שלי לאחר שהן התפרסמו. אומנם אני מקריא חלקים מהספרים במפגשי סופר, ואת ספרי הילדים גם לילדותי, אבל באופן כללי, מאז פרסום כל אחד מספרי, מעולם לא קראתי אותם. אני משתדל מאוד להמשיך הלאה לספר הבא, שתמיד נראה לי רלוונטי יותר, כי אותו הרי אפשר לשנות, ללוש, ליצור. ספר שפורסם במידה רבה מפסיק להיות שלי. הוא נולד מחדש עם כל קורא או קוראת שמתחברים אליו בדרך המיוחדת שלהם. הפרסום של הספר הוא בעצם פרידה ממנו. אני בטוח שאת כל אחד מספרי הייתי כותב אחרת לו הייתי כותב אותו היום, כי כל ספר הוא תולדה של נסיבות שיצרו זרימה יצירתית מאוד ספציפית".


"תוחלת החיים של אהבה". באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן

באוגוסט השנה יצא לאור ספרו החדש של לוי, "תוחלת החיים של אהבה", רומן המבוסס על סיפורו של אחיו רגב לוי, שנפטר ממחלת האיידס. "הספר מספר סיפור שנקודת היציאה אליו הייתה מאורע אמיתי", הוא אומר. "לא עשיתי תחקיר. החיים תחקרו אותי. אבל כדי להגיע אל האמת הרגשית שלי, שחררתי את האחיזה בעובדות. שיניתי, הוספתי, מחקתי. נתתי מוחשיות לכמיהות נסתרות ולמחשבות מודחקות. המעניין הוא שכל קורא וקוראת שכתבו לי או ששוחחתי עמם מצאו בספר דגשים אחרים, ויצרו מתוך הספר את הגרסה האישית שלהם. ביקשתי לכתוב על משפחה שהכותרת של החיים שלה השתנתה, והשינוי הזה גורף ומשפיע על כל אחד מבני המשפחה, על היחסים, על החלומות, על התוכניות ועל הקרבה ביניהם. אני חושב שסופר שרוצה לכתוב על אהבה בצורה האמיתית ביותר חייב לגעת במורכבות של החיים".
 

זה סוד הצלחתך – להגיד מה שאסור להגיד לכאורה?
"ספרות טובה אינה מספרת את המובן מאליו. גם בכתיבה שלי לילדים וגם בזו למבוגרים אני רוצה לגלות דברים שלא העליתי בדעתי לפני כן. ספרות טובה היא תמיד חתרנית. היא תמיד חותרת מעבר לדעות המקובלות, למוסכמות, לכל מה שנחשב ידוע ומוכר, והיא מנסה לחשוף בפני הקורא פן לא מוכר של האנושיות. אבל ספרות טובה בגדולתה חושפת בפני הקורא צדדים לא מוכרים בחייו. יותר משהיא מוסרת חוויה היא מעוררת חוויה אישית מאוד אצל הקורא. זה לא נעשה בעזרת כפתורים שלוחצים עליהם או אמצעים אמנותיים ידועים מראש. הדרך שלי לעשות את זה היא כנות וגילוי לב".
 
מהו המחיר שאתה משלם על הכנות הזאת?
"אני אהיה כפוי טובה ומנותק מהמציאות אם אציג את עצמי כמי שמשלם מחיר על כך שהוא מגשים את חלומותיו ועוסק ביצירה. זה חסד וזכות. כתיבה היא מקצוע שמאפשר לי להרגיש ולהתבונן ברגשות, במעשים, במחשבות, להמשיך לדמיין כמו ילד את האפשרי ואת הבלתי אפשרי. ואז אם הקורא צוחק, בוכה, מתרגש ונסחף, אז גם הוא מרגיש ומתבונן, ואז מדובר בקסם שאני מודה עליו מדי יום".

איך זה משפיע על חיי היומיום?
"התבוננות כנה בעצמי ובעולם היא קו מנחה בחיים שלי, ולא רק בכתיבה. אבל יש הבדל עצום בין החיים לספרות. בעוד שבכתיבה מדובר בדמויות שעוברות קשיים נוראיים, ניכור, תסבוכות, אכזבות ועלולות אפילו להימחק מהסיפור, בחיים אני רוצה להתיר את התסבוכות ולהיטיב עם האנשים. אני מתייחס להבדל הזה בין חיים ובין ספרות ברומן החדש: באחד הפרקים ברומן הגיבור מיכאל תוהה האם הוא יוכל למחוק את הדמויות של האח והאחות שלו מהספר. ההתלבטות הזאת מובילה אותו לגלות דברים שלא העלה בדעתו על אחיו ואחותו, והיא גם מגלה לו בצורה מוחשית שאין לו יכולת בעצם לספר את החיים במלואם כי הוא יכול לספר אותם רק מנקודת המבט שלו, והיא תמיד חסרה, חלקית, מוטה. בכתיבה אני חש חמלה ואהבה לכל הדמויות שאני כותב, אבל ברור שהיחס האנושי לבני אדם חיים הוא הרבה יותר מאתגר ומיידי".

הכתיבה עשתה אותך אדם טוב יותר?
"אין הנחתום מעיד על עיסתו, ובלאו הכי החיים מורכבים מכדי שנדע תמיד מתי אנחנו טובים ומתי אנחנו שוגים. מה שנראה לנו כמעשה הטוב בנקודה מסוימת מתגלה לעתים כטעות, מתגלה כדבר שיש לו השכלות שליליות. אני יכול להעיד על עצמי שאני משתדל".
 
בכתיבתך לא השארת נקודה אחת לא מטופלת, אפילו את הכתיבה עצמה שפטת.
"אחד הדברים המופלאים שקרו מאז שהתפרסם הספר הוא עשרות התגובות שאני מקבל. בעידן האינטרנט והפייסבוק אפשר לסגור את הספר ומיד לכתוב לסופר. זה נפלא. הכנות בספר מעוררת כנות אצל מי שכותב לי. הם חולקים איתי את חוויית הקריאה וגם את חוויות החיים, וכך נחשפות בפני הדרכים השונות שבהן הספר פוגש קוראים שונים. זאת תחושת פרידה משמחת, כי זו בעצם השלמת התהליך היצירתי. הזיכרון שהיה שלי הפך לסיפור, והסיפור הופך לסיפורו האישי של הקורא ומתחבר לביוגרפיה האישית שלו. זה הקסם שבכתיבה".
 
מציור לכתיבה

נדמה שללוי לקח הרבה זמן לגעת בנקודה הכואבת הזאת של אחיו שנפטר. אחיו רשף עשה זאת על ידי כך שהחליט כבר לפני שנים לחתום על יצירותיו בחתימה "רשף ורגב לוי". "האמת היא שאני לא מודד את תהליכי היצירה בזמן. לפעמים התהליך ארוך יותר ולפעמים קצר יותר", הוא אומר. "אומנם אני עובד בצורה אינטנסיבית ויומיומית בכתיבה, אבל אני אף פעם לא ממהר לפרסם יצירה, אלא רק כשאני מרגיש שהיא מוכנה לצאת לעולם. הזמן הוא משאב יצירתי. יש פתגם בסנסקריט שאומר 'הזמן מבשל תבשילים'. כל יצירה מצריכה זמן כדי שייווצרו בה דברים, שיציפו מעלה דברים ממעמקים. הספר, לפני פרסומו, עבר כל מיני שלבים. שוחחתי עליו עם אנשים רבים, התרחקתי ממנו וחזרתי אליו, ובכל פעם הוא השתנה, השתחרר מהעובדות הביוגרפיות ויצא לדרך עצמאית. ובאמצע נעשיתי גם סופר ילדים, ונסחפתי אחר הכתיבה לילדים ולבני נוער, שגם מצריכה זמן".
 
בכתיבה לילדים כל מה שצריך זה להתבונן, לא?
"אם כתיבה לילדים הייתה מצריכה רק התבוננות, אז כל אחד היה יכול לכתוב ספרי ילדים. אבל אלה כמובן לא פני הדברים. כתיבה לילדים היא מבחינות מסוימות מאתגרת יותר. אני יכול להעיד שהכתיבה לילדים השפיעה על הכתיבה שלי למבוגרים ושיפרה אותה. לילדים יש יכולת לשקוע בכל מאודם ולבם בסיפור. הבנתי שאני רוצה לחזור לעוצמות האלה גם בכתיבה למבוגרים. אני רוצה שגם אני וגם הקוראים ניסחף וניבלע בסיפור כמו ילדים".
 
איך עושים את זה? 
"זו שאלה שקשה לענות עליה. אבל נראה לי שמתחילים בפחדים הכי גדולים, בכמיהות הכי קסומות, בקונפליקטים הכי עמוקים שמעסיקים אותי כמבוגר. אני אף פעם לא יושב וחושב מה מעניין ילדים, אלא מה מרגש אותי, מה מפחיד אותי או מעציב אותי או מצחיק אותי. משם זה לפעמים מתחיל. בפעמים אחרות זה מתחיל מרעיון שצץ ומתגלגל ומתפתח תוך כדי יצירה. אני לא מתחפר בעולם הפנימי שלי, אלא מוציא אותו החוצה אל הקורא".
 
אבל בכל זאת בכתיבה לילדים אתה חייב קצת להתיילד, לא?
"ממש לא. אני מתנסח בצורה שתהיה מובנת לילדים, אני מתחבר לנקודת מבט של ילדות, אבל אני עושה את זה באופן בוגר לחלוטין. אני מקבל המון תגובות מהורים שמספרים לי שגם הם נהנים לקרוא את ספרי לילדים, ואני חושב שהסיבה לכך היא שאין בהם תחושה של התיילדות, התפשרות או הנמכת רמה. אפשר לכתוב לילדים בצורה המעמיקה ביותר, בלתי מתפשרת, רק צריך לכתוב בצורה שתתחבר אליהם. זה איזון עדין, וזה באמת אחד האתגרים הייחודיים בכתיבה לילדים ולכן היא לא פשוטה יותר, אלא לעתים אפילו מורכבת יותר".

מתי התחלת לכתוב?
"בילדותי ציירתי, והייתי בטוח שאהיה צייר, אלא שבסביבות גיל 17 החלטתי לעשות מה שנקרא 'אמנות מודרנית' והחלטתי לצייר ציור וגם לכתוב עליו סיפור. ואז מצאתי את עצמי ממשיך את הסיפור במחברת, כי לא היה מקום לכל המילים על הציור. גיליתי שאני אוהב לכתוב, ובהדרגה היצירה עברה אל הכתיבה".

וזה מקרי שאחיך רשף לוי עוסק גם הוא בכתיבה כתסריטאי?
"כמו בכל דבר, קשה לדעת מה מקרי ומה לא מקרי. קשה גם לדעת מה משפיע על ההתהוות שלנו. אבל אני משער שמאחר ששנינו גדלנו בבית שהתאפיין באהבת סיפורים, זה השפיע על העיסוק שלנו".


רשף לוי. צילום: ארי דודקביץ', פלאש 90

איך זה בא לידי ביטוי בבית?
"אני בא ממשפחה של מספרי סיפורים, שזו כמובן מילה מכובסת לשקרנים כרוניים. אבל אני לשמחתי גדלתי במשפחה שבה השתמשו ביכולת הזאת בצורה יצירתית ולא קרימינלית. גדלתי מוקף בסיפורים. אבי היה מספר לי סיפורים, דודי ודודותי. זה תמיד היה שילוב של אמת ובדיה. הרגעים הללו שבהם ישבתי והקשבתי לסיפור, כל כולי טבול בתוכו, היו רגעי קודש עבורי. וזה מה שאני מחפש בכתיבה שלי".
 
האם הדחף לספר סיפור ולהנציח גדל מאז מות אחיך?
"הכתיבה בשום אופן לא נועדה להנציח. בהנצחה יש בדרך כלל היצמדות לעובדות וקידוש שלהן. ככלל ובלי שום זלזול במנציחים, אני פחות נמשך להנצחה. אין לי צורך להנציח. אני מספר סיפורים. אני עושה זאת מתוך ניסיון החיים שלי. אבל לסיפור יש חיים משלו, וכדי שאוכל לגלות בו אמת גדולה יותר ממקבץ עובדות, הסיפור חייב להתרחב ולהשתנות ולנטוש את המציאות העובדתית".