בעמוד 151 מגיש הסופר רשימה של נושאים ששבו את סקרנות הגיבור בצעירותו: “הייתה לו שנה שבה פתר חידות ללא הרף, ולאחר מכן שקע ביסודיות בחקר בדיחות, בפענוח מנגנוני הדריכה והשחרור שביסוד ההומור. אחר כך התמסר ללימוד ההיסטוריה של פריז, כל פרט ופרט אפשרי, ומיד לאחר מכן צבר ידע אינסופי על הקולוניאליזם באפריקה. ואז הגיעה שנת הלימודים האחרונה, שבמהלכה זנח את רוב חובותיו לטובת קריאת שירה. הוא הכיר את תומס טרנסטרומר בטרם ‘הפך להוא שזכה בפרס נובל', ולפרקים אף היה נדמה לו שהמשורר עוקב אחריו וכותב על נפשם המשותפת".

כגיבורו, פרופסור סמואל ניטר השוודי, דומה שאמיר גוטפרוינד ז"ל שייט בדפי ספרו האחרון בין תחומי עניין מגוונים, בזירות שונות, בתקופות שונות ובחברת גיבורים שונים ומשונים. עלילות מוזרות נתפרות בין מקומות ובין בני אדם, ובכולן, דומה שהמחבר, כמו דמויותיו, מבקש להסיח את דעתו, להימלט ממחשבה קשה וטורדנית. 
מותו של גוטפרוינד עורר גלי תדהמה וצער בקהיליית כותבים וקוראים בישראל, ובלתי נמנעת הקריאה בספרו באור הטראגי הזה. גוטפרוינד כתב את “הר האושר" בעודו מצולק מצער על מות אשתו הראשונה, וכשהוא יודע שהוא עצמו חולה סופני. 

דווקא בהימנעות מרגשנות, ובשימוש מושכל בנטייה הפיליטוניסטית שלו, שתל גוטפרוינד (במודע או שלא במודע) מחסומי צער בספרו. כמי שחביבים עליה במיוחד שניים מתוך ספריו, “שואה שלנו" ו"בשבילה גיבורים עפים", הצומחים בנאמנות מתוך ביוגרפיה אישית–ישראלית, מצאתי ב"הר 
האושר" את התרחקותו, המוכרת מספריו האחרים, לעבר מחוזות בדיון שלא ישוערו. הבריחה אל מקום שבו שוכן עיסוק כפייתי בקריירה אקדמית, למשל, או לתיאורים היתוליים של נשים, ולשיטוטים לאורך מזח קפוא בשטוקהולם, מצביעה על שאיפה להימנע מנגיעה בכאבים אישיים. לגוטפרוינד היו כלים מצוינים לבריאת עולם רחוק–אך–לא–רחוק–ממש, כדי לא לאבד את הנגיעה בקרקע. ובלבד שלא יכאב בפנים, כי בפנים ממילא כואב עד לבלי נשוא.
כך נוצר סיפור המדלג מוורשה של 1943 לחיפה של 1953, ומשטוקהולם של 2012 לפרגוואי של 1993. והדברים נוגעים בשואה ובגזענות בכלל, וביחסי משפחה, ובטירוף הדעת ובהתאבדות. ובו–בזמן נבראות בקצרה על העמודים כמה דמויות שאין ביניהן קשר, שבהמשך ייווצר קשר הדוק. ואכן, החל מאותו צומת מחבר, צובר הסיפור תנופה ועניין, ואפילו נחמדוּת בזכות החיפוש אחר קמצוץ האושר המגיע לצעירונת חיפאית, תועה ואימפולסיבית.
אי–שם במעלה הקריירה האקדמית של הפרופסור השוודי, האיש מצטרף לשורות הניאו–נאצים, ואף שוהה ביניהם לצורכי מחקרו בנידחוּת פרגוואי. אך הסיפור אינו שואף להגדיר בני אדם על פי תחום עיסוקם, אלא על פי מקצב ההתרוצצות שלהם אחר איזו נחת, רגע של סיפוק, אולי אפילו הנאה. 
“חוסר אחריות הוא יסוד בטבע, יסוד באבולוציה", אומר מדען ישראלי באמצע התצוגה המכרעת של מאיץ החלקיקים בשווייץ. הנאת היוצר ניכרת בזריעת המשפט חסר האחריות באותו רגע מותח שלפני הפעלת המאיץ. באותו הלך רוח הוא מנסח ביקורת חזיתית על החברה האירופית המערבית 
הגזענית בעמקי נפשה. דומה כי בספרו האחרון קשר גוטפרוינד חוטים רבים שנשזרו ביצירותיו הקודמות לכדי מטווה מסכם, כמו גזר על עצמו שלא להשאיר קצוות פרומים. 
האתנחתות המשעשעות מתרחשות במונולוגים של היחצנית דורין. ההומור של גוטפרוינד עבד היטב לצורכי אותה התרחקות מן הרעב הרגשי. הצורך להימנע מכאב מוליד את הסיפור האחר, זה החתום בחותם האומץ הנחוץ להעפיל אל ההר. האושר? שמור לעניי הרוח, כנאמר במוטו שבפתח הספר. 
אשרי האבלים, הענווים, הרעבים והצמאים, הרחמנים, ברי הלבב, רודפי השלום, הנרדפים. דברי ישו.

להבין אישה

 
יצירתו המופלאה, “מאדאם בובארי" חשפה את יכולתו הייחודית לתאר את המתחולל בלב אישה. והנה, בסיפורים ראשונים משל גוסטב פלובר (1821–1880), נגלים ניצני אותה הבנה נדירה, שניחן בה הסופר הגבר, כבר בהיותו בן 15. רק סופר בעל שיעור קומה אמיתי, כטולסטוי בשעתו, ב"אנה קארנינה", יכול לחדור כך לנפש אישה. 

 
משתי הנובלות הפשוטות, הגולמיות, ניבטות נשים בשר ודם, שקורותיהן קרועים ממציאות לא הוגנת. מרגריט ב"להריח בושם" היא אישה באמצע חייה, שמראה המוזנח וכיעורה עומדים בניגוד לרעננותה וחושניותה של יריבתה הגונבת את לב בעלה. מרגריט, מוקיונית קרקס, מתאמצת להרוויח פרוטות כדי לתת פרוסת לחם לילדיה, והחברה בזה לה. נוכח עליבותה אפשר היה לצפות שתיוואש מן החיים ומאהבת בעלה המתעלל. אך היא מקנאת ברקדנית הצעירה בלהט שרק אישה מסוגלת לו.
 
בנובלה “תשוקה ומוסריות" נסחפת אישה נשואה ליחסי אהבה עם גבר שרק ביקש להתל בה. בכל מאודה היא מתמסרת לתשוקה ולאהבה לגבר שאינו ראוי לה, ומזניחה את משפחתה ואת מעמדה המכובד. פלובר משרטט כאן גרף רגשות נשיים מתוך אבחנה דקה. לקורא מזומנת התוודעות מעניינת ליציאה לדרך המוליכה אל אמה בובארי. (“להריח בושם", מצרפתית: אביבה ברק–הומי, נהר ספרים, 126 עמ', כולל אחרית דבר מאת ראובן מירן).

לדעת יהודים


יצא לאור כרך י"ב של “כתבים" מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן–גריון) (הקיבוץ המאוחד ובית שלום עליכם, 256 עמ'). סיפורים ורומנים קצרים שנכתבו בין השנים 1919 ל–1921. ההקדמה (שנכתבה, כנראה, בידי העורך המעמיק אבנר הולצמן) מפלסת דרך מוארת לרחובות ולדמויות בעיירה 
 
היהודית. זוהי יצירת ברדיצ'בסקי העברית המאוחרת, שבה ביקש להקים יד ליהדות אוקראינה לאחר הפוגרומים, שבהם נרצחו גם אביו ואחיו.