אין מה להגיד, האיש יודע לטוות עלילה. נכון יותר: שתיים. במקביל. ואיכשהו, בעזרת תפרים גסים משהו, שתי העלילות מתחברות להפי אנד סטייל הוליווד. בינתיים בלגן. התפרים במהלך העלילות מהודקים למדי, אבל כאן מגיע העניין ההוא של סגנון. אין לי מושג איך זה נשמע במקור הספרדי. קראתי קטע באנגלית, ועדיין אין לי מושג ירוק עד כמה הסגנון הוא הקטר המושך את הקרונות. אבל בעברית, אפעס, השפה נשמעת קצת ארכאית, כשכל דבר כאן "נוגע ללב", אף שהוא בסך הכל שריר ומטאפורה.
לדבר ארכאית בזמנים שבהם סופרי מתח סוג ב' יודעים להפגיז בדיאלוגים טלוויזיוניים חדים, רזים ומדויקים להפליא, זה קצת אולד פאשן. הגם שנידמה לי שרוב הקוראים הם אולד פאשן וזה דווקא מדבר ללבם.
מדובר בשתי דמויות פרואניות נורמטיביות הנקלעות לסערות פשע נפתלות וססגוניות. הליהוק והטיפוסים משורטטים ביד אמן, התפניות בעלילות עשויות בשכל, אפילו בענייני זיונים הוא לא נופל במלכודת המצלמה שעולה לשמיים, וכשזה עומד זה עומד. מדי פעם משוגרת איזו קריצה לכיוון האוניברסאליות האנושית, מתובלת באקזוטיקה פרואנית – ובסך הכל עבודה טובה.
היתרון הגדול של מריו ורגס יוסה, כקשיש ממזרי ומיומן, הוא לטמון מלכודות סקרנות בעלילות המתפתחות לכיוונים שונים, ומתלכדות כדרכן של עלילות עד לעמוד האחרון, שאמור לפתור את התעלומה הגדולה מכולן, המסתיימת בפלופ של בלון נופח את נשמתו.
"הרומנטיקן", מריו ורגס יוסה. הוצאת אחוזת בית, 357 עמוד. תרגמה מספרדית: עינת טלמון