פיטר לורי חוזר הביתה

בכך החלה הפרשה הזאת, בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת, בשנה החמישית לפרוטקטורט הבריטי, והיא מעוררת בי חלחלה עד היום, אחרי 60 וכמה שנים, אף על פי שהקשר שלי אליה היה מקרי ונסיבתי: הגעתי למושבה עם אמא לבדיקה אצל דוקטור פֶּפֶּר, שבוע לאחר שהוסרו הפוליפים מגרוני. לא פגשתי שם את גיבורי הפרשה ולא ידעתי כלל אז על התרחשותה. הייתי עדיין ילד, שלא מסוגל להרחיק ולהבין או לשער את משמעותה. בסך הכל חשבתי על גלידת התפוז–שוקולד–בוטנים בדוכן של שְׁמֶנְדְרִיק, שאקבל כפיצוי. אבל כשעמדתי ליד הדוכן, מלקק את הגלידה וחש איך היא מפוגגת את הכאבים וההשתנקויות מהבדיקה הרפואית, ראיתי שלושה מטרים ממני את האיש הגדול בלבוש השחור חוצה עם שני מלוויו את הרחוב הראשי, ועל פניו המנוקבות ככברה הבעה מרושעת ומפחידה. לא ידעתי עדיין מיהו אוסקר הבסקי ולמה ארשת פניו, לבושו, הילוכו עוצר הנשימה עם שני אנשיו, מתאימים יותר למערבון הוליוודי מאשר למציאות של מושבה בשרון, בדיוק באמצעה של המאה ה־20.

***

המושבה: שמי קיץ כחולים ושורפים, כזכוכית מגדלת ענקית. ריח השמן האתרי שבקליפות מרקיבות של פרי הדר מעורב בצחנה החריפה של ערימות זבל העופות שנצברו במשקי האיכרים במושבה. אבק אדמדם שפורח מכל משב רוח קל, בתי בטון עם גגות רעפים ורחובות שחלקם סלולים באבן וחלקם עירומים וחוֹליים. 

הערת–ביניים: אני איני איבר חשוב בסיפור המופלא הזה על המציאות ההיא ומה שמעבר לה, ולכן אשמש כאן כמספּר נסתר, שכמעט אינו נוטל חלק בהתרחשויות ובהתפתחותן. איך אני יודע כל מה שהתרחש, גם בין אדם לבין עצמו, סגור בד' אמותיו, כמו שאומרים? ובכן, יש מקורות, יש תחקורים שערכתי במשך השנים ותיקים שעיינתי בהם - ויש גם, אני מקווה, שכל ישר ודמיון, שעוזר לפעמים לזכור. כולנו היינו אז ילדים, כמעט; נערים חסרי נחת, מעורפלי תודעה עצמית, קצת זעפנים - להוציא את אוגי - ונוטים לעלוב ולהיעלב בקלות. אף שמזמן אני פנסיונר, שמגדל חצבים וצבים וכותב (אך לא שולח) מכתבים זועמים על הבירוקרטיה הממסדית לכלי התקשורת, ולמרות אי־השתייכותי, לכאורה, לכל מה שהתרחש אז, החָרדה שבה ומבצבצת מעת לעת, שמא לילה אחד יקיש צל אפל, רחב וגבוה בדלת, באשר אתגורר, ויאמר: "מה, קֶנְדֶלְסוֹן, כלב דפוק, חשבת שאליך לא נגיע?".

אוגי, שלא ידע אז שיום מותו קרוב, היה בן 16 וקרא הרבה ספרים וראה הרבה סרטים, בעיקר בקיץ, צופה במסך קולנוע "סטודיו" הפתוח ממרפסת הדירה של יָדיק, שאביו היה שוטר במשטרת חדרה. הוא פחד אך רצה בכל זאת להתגייס ל"גיוס קומנדו מאה" של הפלמ"ח, שהיה חצי–חוקי ונתמך על ידי הנהגת היישוב, וחשב כבר אז שנועד להיות סופר ושסופרים חייבים לרדוף חוויות, להיות במקומות, להכיר אנשים אחרים ושונים ולהתנסות במצבים נוראים ומרהיבים, לפני שיתחילו לכתוב. 

היה לאוגי מצח גבוה ורחב, מכלאה למערבולת מתרוצצת של מחשבות, רעיונות, משפטים שנבראו והתאדו, חלקי התנסחויות לכל מיני חוויות והתנסויות שעבר, החלטות שהתקבלו ונדחו; מילים יפות בעברית ובאנגלית (הוא החליט שעליו גם לרכוש את השפה האנגלית דרך חוברות קומיקס וספרי לימוד ואף הצליח לקרוא את "תום סוייר" ואת "הקלברי פין" בשפה זו, מיד אחרי ששאל אותם אצל ישוּעַת–עַם זילברג בספרייה וקרא אותם בתרגומם לעברית). חוץ מזה, עבד בצרכנייה של חַליבָּני, התאמן כל לילה בעצמו בגִ'יוֹ–ג'יטסוֹ ובריצה מסביב למושבה, במסלול שהיקפו שלושה וחצי קילומטר.

אוגי. המון שיער אדמדם כהה ובוהק, עיניים שחורות, פנים מנומשות קצת ("בּוּטְשׁ ג'נקינס", היה קורא לו ארמנד, המסריט ב"סטודיו", על שמו של ילד–כוכב בסרטי הוליווד, שהיה ג'ינג'י ומנומש). היו לאוגי גוף צנום וארוך, גופיית טי־שירט ראשונה במושבה, שהביא לו דודו מתי מקליבלנד (שם הקים, כמו אביו יחיא, דוכן פלאפל שנקרא "פלאפל הכרם - יחיא אנד סאַנְס" והתפרנס ממנו לא רע), מכנסי התעמלות כחולים ורגליים רזות וארוכות שהסתיימו בסנדלים, או בימי קיץ לוהטים, בכפות רגליים גדולות ויחפות. עד אז לא עזב את המושבה, כמעט - והעולם, קל וחומר ארצות הברית של אמריקה, נראו לו כהזיה יפה, שאיש עדיין לא הצליח להופכה למציאות. 

הוא חשב שאופן ההזדהות שלו עמוק וחריף, כמו שצריך שיהיה לסופר. למשל, כשג'וני וייסמילר הטרזן קפץ מצוק לאגם מים כדי להציל את השימפנזה צ'יטה מתנין אכזר, חש אוגי שבשרו נעשה חידודין–חידודין, כמו שכתבו פעם, ממגע המים הצוננים בעורו–שלו, או כשמישהו תוֹאַר בספר צועד יחף על קרקע יבשה, או בין קוצים, או אפילו פָקיר הודי על משטח גחלים לוהטות או לוח מסמרים, היו השתלחויות הכאב הדוקרני והשורט בכפות רגליו מוחשיות לגמרי, כאילו הוא–עצמו צועד שם, במו רגליו, אף כי ברגיל היה הולך יחף בקיץ לצרכנייה או לבריכת השחייה בלי להצטמרר. כאן זו הייתה חוויה פיזית וחוץ–גופנית כאחד, משום שהפכה אותו בעיניו לשנייה לגיבור ספרותי. וכשהקשיב ברדיו למוזיקה קלאסית פופולרית, למשל "שחרזדה" של רימסקי–קורסקוב או "אל סלון מקסיקו" של קופלנד, הפכו הצלילים בראשו למילים שהנביטו וקָצבוּ במוחו אמצע של סיפור. אלף "אמצע"ים כאלה שכנו בפינת הזיכרון שלו, כמו היה מחשב פי־סי, שיגיע לארץ כ־35 שנה לאחר מותו, והוא זכר כל אחד במלואו, אבל לא ניסה ליצור התחלות והמשכים לקטעי האמצע שלו.

***

זה לא קרה לו עם מוזיקה אמריקאית חדשה, חצופה, מרקדת כזאת, ששמע מדי פעם ב"קול ירושלים", ברדיו. הוא לא הבין איך כלי נגינה שלמד לזהותם כסקסופון, חצוצרות, קלרינט, כלי נשיפה וכלי הקשה ובס, שנראה בעיתון כמו גיטרה ענקית, עם הנגנים, שהיו כושים, שחורי עור, מלנכולים או עולצים, איך הם יכולים ליצור מוזיקה מובנת, קליטה, מרגשת, בלי שהצלילים שלהם יוצרים בשומע מילים ומשפטים ורצף סיפורי. 

במושבה היה פועל ממושקף, הֶרוְו טרינקה, בעל מבטא אמריקאי או קנדי, שהיה לו אוסף של תקליטים ופטיפון עם מנואלה, ובכל ערב עד מאוחר בלילה נשמעו מחלונו הפתוח בצריף שליד חנות הירקות של נאזים וחורי, צלילים עזים, מקפיצים, פראיים כאלה, או נעימות עצובות, הומיות, כמעט בוכיות; כציפור פצועה, שאין כוח בכנפיה להמריא. פעם, באחת משליחויותיו, דפק אוגי על דלתו של הרוו, וכשזה פתח לו אותה התעצמה תפרחת הצלילים. למה אתה כל כך משוגע על המוזיקה הזאת? שאל אוגי. אני ממש לא מבין אותה. היא לא מדברת אלי ולא פועלת כמו סיפור או כמו ציור.

מוזיקה לא עובד, ענה לו הרוו במבטאו האמריקאי. מוזיקה, היא חלק מְהַ– מְהַ– - הוא לא מצא את המילים העבריות המתאימות - חלק מהאֶסֵנְס, מהאֵנְטִיטִי של הקָרָקְטֶר. וכאן, כמו מיסיונר שלהוט להעביר לאמונתו נפשות תמימות, אחז בידו של אוגי, הובילו למדפי התקליטים שלו, לוחות עץ לבנים על לבני שמוט, ותוך שהוא מוציא ומכניס בזהירות תקליטים בעטיפותיהם הססגוניות כדי להמחיש את דבריו, נשא באוזניו מונולוג נלהב שבו עורבו מילים, שמות ומושגים כמו מוזיקה שחורה, לֶסְטֶר יאנג, מֶלודיה והרמוניה, ווסט–אפריקה, בירד צ'ארלי פארקר וקָאוּנט בֵּיְיסִי, בִּי–בּוֹפְּ וסווינג, אימפרוביזיישנס, ניו אורלינס, תֵּמָטִיקָה, רֶגְטַיְים וריתְּם אנד בלוז, מיילס דיוויס, לואי ארמסטרונג, אַקורד–לֵס, צ'רלי מינגוּס ודיוּק אֶלינגטון, מוזיקה חמה, בלוז, סוֹאוֹל מיוזיק, דיקסילנד וגוֹסְפֶּל, באנד וגֶ'ם–סֵשֶׁן. אוגי יצא משם מבולבל, עם כל מטען הערכים האנציקלופדי, ופסע בחזרה לחנות, כשהוא גם מוקסם ושיכור - מילים חדשות צבעוניות וצליליות היו משקות את נשמתו בקסם - והחליט להצטרף לחוג קטן של אוהבי הג'אז שהקים הרוו במושבה, שלושה בחורים ושתי בנות, כי הוא חייב, כסופר לעתיד, להבין את מה שהרוו קרא "אינְטֶרְאַקְשֶׁן" ושהוא הבין כקשר בין המוזיקה הזאת למילים הנכתבות.

אתה מה יש לך עם האמריקאי הזה והמוזיקה שלו? סבא יחיא, בערב, לא היה שבע רצון מהקשרים והדרכים שבהם בחר נכדו היחיד שחי בארץ. סבא היה איש חושב, שמרן ומקובע בדעותיו, לעתים חריף כפלפל האדום הזעיר שגידלה סבתא בגינה. הוא קרא הרבה בספרי הקודש, אך גם ידע כל שהודפס בעיתון "הצופה" ואף כי לא פתח מעולם ספר חילוני, היה הולך להרצאות ומביע את דעותיו בפני כל מי שאמר משהו יותר מ"עוד קצת טחינה וחריף, בבקשה" בדוכן שלו.

אני אוהב לשמוע את המוזיקות שיש לו, אמר אוגי.

זה מוזיקה של כושים משוגעים ופושעים, אמר סבו. מוזיקה מטורללת. הפוכה. היא תדרדר אותך, יא חביבי. יש לך מספיק זמירות משלנו, אם אתה אוהב מוזיקה. מקסימום יש, איך אתם קוראים לזה, שירי העם. עמנואל–איך–קוראים–לו–זמיר, ו"חיילים אלמונים" וכאלה. הם ישבו במטבח והמתינו לחדשות ב"קול ירושלים". סבו מעולם לא ויתר על החדשות, בוקר, צהריים וערב.

צריך תמיד לנסות דברים חדשים אמר אוגי. המוזיקה הזאת היא כמו חידות שאתה מנסה בתוכו לפתור.

ממתי שירים זה חידות, ילד? תמה יחיא ופסק, חידות יש די והותר בעיתוני הילדים.

אני מזמן הפסקתי לקרוא עיתוני ילדים, סבא, אמר אוגי. אני עוד מעט 17 ובחופש ואחרי הלימודים אני עובד ומרוויח כסף. 

הוא דווקא אהב את הוויכוחים עם סבא, שהיה עיקש וזועף בעמדותיו הפוליטיות והחברתיות, שונא את הכיבוש האנגלי, את האשכנזים (הוא קרא לכולם "ייקים": "הייקה הפַּלְסַף הזה, אִיקָלֶה בית–הַר, ביקש היום עוד חריף למנה שלו. הכנסתי לו שתי כפות מלאות מהסחוג של סבתא - והייקה–פוץ הזה אכל בשקט ואיך העיניים שלו נזלו דמעות") וחשדן כלפי כל דעה, תופעה או מחשבה חדשות.

***

דבר קשור בדבר, ובאותם ימים, בדיוק ב־2 ביולי 1953, היום שבו נרצח יורש העצר של תוניסיה, הנסיך עזאדין, בן 70, בידי מתנקש, ואחרי שכנופיית חראבין גנבה בלילה אחד 15 פרות חולבות מרפתות החקלאים שבשכונה המזרחית של המושבה, ירד מהאוטובוס של 11:00 לפני הצהריים בחור ג'ינג'י נמוך וחסון, קצת מקריח, בחליפת גבארדין כחולה של חורף ובסנדלים של קיץ עם גרבי צמר עבים, כמו שנראו ניצולי השואה שהגיעו לארץ. הוא הרכיב משקפי שמש שכיסו כמעט את פניו, חוץ מקו הפה הקמוץ והרע, אחז בידו חפיסת סיגריות "קאמל" וקופסת גפרורים זרה, לא של "נור", ונכנס לצרכנייה בדיוק חמש דקות לאחר שיצאה משם חוליה של שלושה חיילים מ"משמר השרון הבריטי" (הם עדין מחפשים את החבר'ס שפוצצו את מלון "המלך דוד" ואת מועדון "הכלניות" בחוף הרצליה, צחק חליבני, בעל הבית), ושאל היכן גר אליקום ברבוניק. 

אוגי, שעזר ליזהר חליבני בסידור קופסאות שימורים על המדפים מאחור, נזכר מיד במעמד הפתיחה של "הרוצחים" של המינגוויי, שקרא כבר מאה פעם ותמיד בנשימה עצורה, שמתפרקת בסוף באנקת אכזבה ועונג, כשנגמר הסיפור בלי ממש להסתיים. הוא חשב, שכמו הנער ניק אדמס (הוא ידע שזה בן–דמות המינגוויי הצעיר) הוא יחמוק באפלה - אף כי הייתה זו שעת לפני הצהריים בחופשת הקיץ - ויזהיר את ברבוניק שמישהו גברתן (הוא אהב את המילה) הגיע, כנראה במטרה לרצוח אותו (היגיון של החיים כסרט) ואז לא יבין איך מוכן ברבוניק, הסייע הקשיש של מוטקה גוריון בונה הלולים, שנראה כמו ספוֹרטיבו הזקן בסרט האיטלקי "אנו הגנבים", חמש שנים לאחר מכן, לקבל בשלווה את מותו, בלי להיבהל, לנסות להימלט או להתכונן להגן על נפשו, וישתכנע שהקשיש הגלמוד נושא בזיכרונו איזשהו סיפור–עבר מופלא וחידתי, גדול מכל מרכיביו; סיפור שהביאו לשלוות הנצח הנואשת שהגיע אליה.

הג'ינג'י, כשהסיר את מעילו החם, התגלה כבחור גוץ מאוד, בטווח שבין ננס לאדם נמוך, כמו המורה בהירי. אוויר המושבה היה לוהט ככור פלדה, ורק מאוורר ישן על הדוכן מאחורי כיסאו הגבוה של חליבני האב ניסה להפשיר מעט את האוויר והאווירה. 

האיש היה עייף ומיוזע. פנים צווארון חולצתו מזוהם, כמי שלא החליף את כותנתו ואת הגופייה האמריקאית שמתחתיה כבר ימים רבים. טיפות בצבצו בין שערות זרועותיו האדמדמות ובמפתח חזהו. הוא ביקש מחליבני בקבוק בירה "אביר" קרה כקרח, לגם את הבירה בלגימה אחת ארוכה וכשהסיר גם את משקפי השמש, נראה גם מרושע כמו המורה בהירי, בפיו הקמוץ, במבטו החשדני ובגבותיו האדמוניות המכווצות לכיוון גשר אפו. עיניו היו ירוקות וקרות, ללא מורא, וחזותו כמו הגביהה והרחיבה אותו מעל למידותיו הפיזיות. אולי, שיער אוגי, הוא מהבודדים ששרדו ממה שהיו פעם ארגוני המחתרות. האנגלים תפסו את כל מפקדי הלח"י והאצ"ל חצי שעה לאחר ההתפוצצות במחנה הצבא בחוף ארלוזורוב, ועינו אותם עד שהודו שהם, כולל מפקדת האצ"ל ואולי גם בעזרת הדוקטור סנה מההגנה, בתל אביב, אחראים להנחת הפצצות במחנה, במועדון "הכלניות" ובמלון "המלך דוד" (פעולות שגרמו בסך הכל לכ–470 הרוגים, ברובם חיילים ושוטרים בריטים, וזירזו את האו"ם להתכנס ולהאריך את המנדט של בריטניה בארץ–ישראל–פלשתינה, עד שהתושבים שם יוכלו לערוב לניהול עצמי תקין ואחראי). 

אחרי שנשפטו שבעת מנהיגי המחתרות ונתלו, נכלאו חברי המחתרות שנותרו בחיים, ומאות מאנשי הפלמ"ח ומחברי ההגנה נשלחו למחנות מעצר באיים מאוריציוס וסיישל. לכן חזר אוגי לחשוב, שהזר הינו רוצח שכיר. אם כך, נרעד קצת ושאל את עצמו, איפה שותפו? הרי הם תמיד באים בשניים או בשלושה, ולסיפור לא היו קוראים "הרוצחים", אם היה נשלח רוצח יחיד לחסל את השוודי. ואולי הג'ינג'י הוא מאלה שהתנקשו לפני שנתיים בשליח האו"ם, הקונסול בראבנטו, שנשלח לבדוק אם הגיע הזמן להסיר את הפרוטקטורט הבריטי וליישם את חלוקת הארץ בין היישוב היהודי והערבים, כפי שהחליטה עצרת האו"ם בנובמבר 1947? לא. בעיתון "הצופה", שקרא אצל סבא, כתבו שעקבותיהם של המחסלים נעלמו ולא ידוע אפילו אם היו מוסלמים או יהודים. 

אבל כל הגיונה של הזיה בהקיץ הוא בהימוֹגוּתה כהרף עין. תגיד, הוא גר עוד באותו מקום? שאל הג'ינג'י, ליד הבית של איק'לה בית"ר הפילוסופוס?

ברוך חליבני אישר, אף שנראה מופתע שמישהו צריך את ברבוניק. הג'ינג'י הניח את הבקבוק, ניגב את פיו בגב ידו, הניח את מעילו הכחול על שכמו, יישר את משקפיו על חוטמו, הודה בהנהון ויצא את הצרכנייה. אוגי עקב אחריו בעיניו ונראה לו שהאורח מכיר את המושבה ואת דרכיה. לא הייתי מאמין למראה עיני, אמר חליבני האב שצץ מהצללים, זה הבן של ברבוניק. בטח איזה 30 שנה לא דיברו ביניהם והאבא אפילו לא היה לו מושג איפה הבן שלו נמצא. פעם, לפני איזה שש שנה, זוסי זוסמן, שהיה מלח בצי המסחרי והסתובב בעולם, ראה אותו בשוק של ברצלונה הספרדית ורצה לדבר איתו, אבל הבנאדם הסתכל עליו כמו על זר והסתלק. 

ואתה עוד זוכר אותו, אחרי 30 שנה? שאל יזהר, בנו.

טוב. 30 שנה זה הגזמה. בטח 20, 20 ומשהו, אמר אביו. אני זוכר אותו שהיה הילד הכי מכוער בַּבית–ספר. קטן, טַמְבָּל, חרא תלמיד - אבל ביצים היו לו. הלך כל הזמן מכות. לא פחד מאף אחד. אפילו לא מהז'לובטים בכיתות שמעליו. המורה צפירה צפירי הייתה זורקת אותו מהכיתה. אבא שלו ברבוניק היה מרביץ לו עם מקל ממטאטא ואמא–שלו–ז"ל הייתה מחזירה אותו לכיתה ומתחננת למורה צפירה ולמורים בהירי ואבירי שיקבלו אותו בחזרה. זהו.

והסוף? יזהר תמיד חתר לקצר דברים.

הסוף, אמר אביו, וחיוך שיני זהב מתחת לשפמו הגזוז, שבשבע–עשר וחצי הוא התגייס לצבא האנגליזי ואחרי שנה ומשהו השתמט משמה ונעלם. עזב את הארץ, הטֶס הזה, בלי אפילו להגיד שלום לַאמא–שלו–ז"ל. זהו.

עכשו התחיל סיפור חדש להידפס במוחו של אוגי. אוגי, שכינויו נגזר משם משפחתו, בְּרוּגִין, נקרא בלידתו "איתן". אבא שלו, מוטק'ה ברוּגין, שנולד באוקראינה והיה סוציאליסט נצחי, משמע אביון עם הכרה מעמדית ומשנה סדורה ולא מעשית, יצא בלי פגע ממלחמת האזרחים בספרד, לשם הגיע כמתנדב ארצישראלי, וגם מעבודה מפרכת בנפחייה המפויחת של סבירסקי ומעישון כבד של סיגריות "מטוסיאן", אבל לא חזר מהמלחמה העולמית. הוא טבע עם מגויסים ארצישראלים אחרים ששירתו בפלוגת התובלה 462 של הצבא הבריטי בצפון אפריקה, כשמטוסים גרמניים הפציצו את הספינה "ארינפורה", שהובילה אותם לקרבות באיטליה. אוגי היה אז בן 4 או 5 ולא זכר בעניין הרבה יותר מהמונח "המגף האיטלקי", אבל אמא שלו, שׁוֹשְׁקָה, הבת של יחיא מהפלאפל, לא עמדה באסון. היא לא הפסיקה להתייפח בשיברון–לב, עם פתותֵי מילים לא ברורות, כי כל עולמה השתבש עליה. היא הועברה בסוף לבית משוגעים, ככה קראו לזה אז, כשהממשלה המנדטורית מממנת את אשפוזה, כאלמנת מלחמה. סבתא רוּמי, אמא שלה, שגידלה את אוגי, לא לקחה אותו אף פעם לבקר את אמו ב"מוסד", ושושקה ממילא מתה במיטתה שם, כשסיימה לבכות את חייה. 

***

הג'ינג'י עבר ברחוב הראשי של המושבה, לאורך שורת הקזוארינות המאובקות, מכסה על פיו ואפו כשחצה ענן אבק. הוא עבר ליד כמה ילדות שרקדו ושרו "על שפת הנחל יושבת אני/ ומחכה ומצפה למי–למי–למי - וכאן המרקדת בוחרת כבת זוג לריקוד את אחת מחברותיה - לרותי, לרותי, לרותי'לה שלי", ואחר כך חצה את פיסת הכביש המגורד והלוהט, מול חנות הכלבו של קושניר וליד הצריף של הרוו, שמשם נשמעו צלילי מוזיקה שמעולם לא הכיר, וצעד ליד כמה ילדות אחרות, שישבו במעגל ושרו את "רוץ בן–סוסי/ רוץ ודהר,/ רוץ בבקעה/ רוץ בהר". מהדק את קו שפתיו הנרשע הגיע לביתו המט–לנפול של ברבוניק, דפק על הדלת ולא קיבל מענה. 

הוא נכנס לבית. בימים ההם בכל יישוב, חוץ מבשלוש הערים הגדולות, איש לא נעל ביום את דלת ביתו, כי כמעט אף אחד לא גנב במישרין מביתו של אחר. בלילה היו כל הדלתות נעולות, מפחד הכנופיות הערביות. הג'ינג'י הביט סביבו בלי לשנות את הבעת פניו, הוריד את מעיל הגבארדין שלו וישב על הכיסא במטבח. כשהמתין כשעה וברבוניק לא שב הביתה, התפשט ונכנס לקיטון המקלחת ומצא שאין מים זורמים. הוא שטף את עצמו בזרם הדק והצונן של הברז היחיד שהזרים מים, בכיור המטבח, התנגב בגופייתו–שלו, לבש את תחתוניו ויצא לחפש את ברזי הצנרת של הבית. הודעת ניתוק המים מ"מקורות" הייתה מחוברת לשיבֶּר המרכזי עם פלומבה ממתכת, והוא פתח במאמץ רב את הברז הגדול והחלוד ונכנס שוב לבית, לבדוק. המים במקלחת שזרמו דרך גביע הטוש היו בצבע חום–חלודה. הוא הניח להם לזרום שעה ארוכה עד שנצטללו לגמרי.

בדיוק אז שב ברבוניק הזקן לביתו, וכשראה את המים שוצפים דרך דלת קיטון המקלחת אמר, בלי לגלות הפתעה מהזר שעושה בביתו כבשלו, איך זה מים, יובטפויומאט? הרי שבע–עשר לירה אני כבר חייב להם... 

הג'ינג'י הלך למעילו שהיה תלוי על הכיסא במטבח, חיטט והוציא ממנו חבילת שטרות עבה. ברבוניק העיד אחר כך שבחייו לא ראה חבילה כל כך גדולה. הבחור שלף ממנה או קילף ממנה (כמו שכותבים הסופרים) כעשרה שטרות ונתן לזקן: הנה. תשלם ל"מקורות" וגם תוכל לעשות לך מערכת שיניים חדשה, אמר.

כל התרגשות לא הייתה מעורבת בעניין, כאילו עזב הבן האובד את בית הוריו באותו בוקר ולא לפני 21 שנים. מאיפה כל זה בא לך? תמה הזקן. בלי מערכת השיניים, מתהומות פיו, זה נשמע כמו "הֶהֵיְווֹ הוֹ וֶוה ווַא וֶוךָ?" - והוסיף, "מה, שדדת את בנק אנגלו–פלשתינה, יוסי?".

לא, ענה הג'ינג'י, שהתחיל להזיע שוב. ולא קוראים לי יותר יוסי, אבא. אני עכשיו נקרא פיטר. פיטר לורי, אם ישאלו אותך, ואני בא מחוצלארץ. הוא הסתכל סביבו, שאל, מה יש לאכול? וניגש אל מקרר הקרח הישן, פתח אותו והרתיע ראש בתיעוב. זה כל מה שיש לך? לֶבֶּן מסריח?

זה כל מה שאני יכול לאכול, בגלל השיניים שאֵין, אמר הזקן. הריח מחורבן, אבל הטעם לא רע. אני מוסיף חוּבֶּזָה, העשב הזה עם הפרי הקטנטן, שצומח בשולי הדרכים. הג'ינג'י הנהן בראשו. זה לבן שאני בעצמי עושה לי מהעשרה ליטר חלב שמרצ'לה מביאה לי. גאווה נמסכה בקולו. כל שבת בבוקר אני עושה לכל השבוע. כל יום שלושה בקבוקים. תיקח לך את ההכי מימין שמה. יש גם איזה תפוזים–קורקבן מאחורי הלֶבֶּניות.

יוסי–פיטר נטל בעקימת אף בקבוקון של לבן והוריד מחבילת השטרות עוד כמה עשרות לירות. שיהיה לך מספיק לקנות אצל קושניר מאוורר כזה, שמסתובב ועושה רוח. חם כאן כמו גֶ'הֵיינוֹם, אמר - והוסיף, בעניין חוצלארץ, אם ישאלו אותך, תגיד לא יודע. תגיד, ככל הידוע לי הוא תמיד היה כאן.

אחר כך שכבו שניהם לנוח, בתחתונים וגופיות, ברבוניק במיטת הקפיצים שלו והג'ינג'י על הספה המרופטת בחדר האורחים, ששימש גם כמטבח וכמחסן כלים. כזאת הייתה פגישתם של אב ובן שלא ראו זה את זה ולא דיברו זה עם זה 21 שנה.