לרגל שבוע הספר: טעימה מהבציר הישראלי הטרי והמעניין

"שלום לקנאים", עמוס עוז: אילו ידע עַם הכותבים להעריך ספרי חינם, הייתי מציעה להניח את הספר הזה על סף כל דלת בישראל. גם בפתחם של אזרחי ישראל הערבים, ובשערי הבתים של המתנחלים, ושל יהודים דתיים מכל זרם, ומושבניקים מיואשים וקיבוצניקים לשעבר ותל–אביבים שמכירים את הבַּרים הטובים בעיר. עוז מבהיר, בשלוש אמירות מנומקות היטב, שהדרך היחידה להבטיח חיים לישראלים, במסגרת עתיד למדינתם, היא ליצור כאן שתי מדינות. ומיד. 

הספר נקרא בנשימה אחת, ומהלכו נהיר, מנוסח ללא רבב מיותרת, ומשכנע במיטב הגיונו. האם ראש הממשלה יקרא בו? יבין? יפנים? ובנט? הרי עוז פונה אל הקנאים ואומר: שלום, ידי מושטת לשלום, באתי עדיכם. אבל הוא אומר גם: שלום לכם, קנאים, אם תבחרו לדבוק בקנאותכם, ולא להתראות. כי שלום יבוא על ארץ ששתי מדינות קטנות ישכנו בה. 

“סבתא שלומית", כותב עוז, “הייתה מחוסנת לפחות מפני כמה סוגים של פנאטיות. היא ידעה את סוד הקיום בתוך מצב פתוח, ואולי ידעה אף את הקסם שבמצבים פתוחים, את העונג שברבגוניות, ואת העושר השמור לנו בחיינו בשכנותם של אנשים שונים מאיתנו המחזיקים באמונות שונות משלנו ובמנהגים אחרים לגמרי". מלבד אופציית שתי המדינות עוז רואה רק שתי אלטרנטיבות עתידיות: חיים תחת שלטון רודני של מיעוט יהודי פנאטי שיביא את הקץ על מדינת ישראל ואזרחיה, או חיים מדוכאים תחת שלטון ערבי, בלא מדינה יהודית. “לזהוּת יש משמעות רק כאשר דלת היציאה פתוחה", כותב עוז. במדינת הלכה או תחת שלטון ערבי, אדם ישראלי לא יוכל לבחור לו זהות. 

בשלושת המאמרים החדים עוז נשמע כאזרח בוגר, שחוכמתו חוברת לדאגתו. הוא זקן השבט המתבונן בשקט במצב ואומר באותו השקט: “האם ישראל של השנים האחרונות הולכת ומתרחקת מלהיות מדינת היהודים במובן הרצוי בעיני? כן. בעיני היא הולכת ומתרחקת. גם הציווי ‘לא תכאיב' הולך ודוהה כאן". וגם: “לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר מאשר חשובים לנו השטחים - חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי". זהו ספר לחפצי החיים המבינים שרק את החיים עצמם אפשר עוד לאבד כאן (כתר, 131 עמ').

***

"רפאים בכל מקום", עידן צבעוני: היצירה, החומקת מכל הגדרה, תעמיד אתגר נכבד גם בפני מיטיבי קרוא. מדובר בטקסט רב־שכבות, צפוף ודחוס, שכולו ערבוביית חוטים שיש להתירם בכל משפט כדי להגיע אל שורשיו, קצות החוטים. מדובר בפיסות אוטוביוגרפיות של אינטלקטואל, ששפע ייצוגים תרבותיים זורמים בדמו, והם זולגים אל היומיום שלעולם אינו שגרה והמוות שב וגוהר עליו. החיים בדפים האלה הם סבך פואטי מסקרן של חוויות חושיות ושכליות. כל חוויה נוגעת בשוליה במוות, בן לוויה מתמיד. הנאת הקורא נמצאת בפרטים הקטנים, הלא שגורים, הנקבצים אל כל חתיכת טקסט צבעוני. מזל שהעורכת נוית בראל לא שאלה את הסופר למי כתב את ספרו. אני מנחשת שהוא כתב אותו קודם כל לעצמו, וטוב שכך. צבעוני נולד בצרפת (1964) והוא עורך הוצאת “רסלינג" (ידיעות ספרים, 127 עמ').   

***

"פרקי מכונות", סלין אסייג: ייחודו של הספר בהתייחסות הישירה והפרטנית לנוף. הנוף הנקלט בחושי הגיבורה כרשימת מלאי הכוללת מראה, ריח, קול, מגע. היא מונה את מה שמצוי, לאו דווקא את מה שיפה או מה שראוי לציון. אתר ההתרחשות הוא בית מלאכה למתכת ששמו “התבנית". אל תוך העולם התעשייתי הנוכחי חודרים זיכרונות ילדות הצומחים מחדש מתוך אותה התרשמות חושית. נדמה כאילו הגיבורה דוחה לזמן מאוחר יותר את העיבוד המחשבתי של רשמיה. זהו ספרה השני של אסייג, שזכתה בפרס שרת התרבות ליצירת ביכורים על הרומן “צעקה הפוכה" (אחוזת בית, 190 עמ'). 

***

"המטרה מקדשת", יריב ענבר: רומן ריגול, ששם מחברו בדוי. זהותו נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, בשל עברו הממושך בתפקידי מפתח בקהיליית המודיעין. הסיפור מציב במרכז קצין ביון בכיר שהוטל עליו להציל סוכן בכיר במדינת אויב. השורה הפותחת מפתה להצטרף להרפתקה: “דחוקים ונרגשים גדשו ראשוני הנמלטים מן הקיץ הישראלי את אולמות טרמינל שלוש הממוזג (...)" (ידיעות ספרים, 310 עמ').

***

"1967, והארץ שינתה את פניה", תום שגב: מהדורה חדשה של הספר ענק המידות (שיצא לראשונה ב–2005) במלאת 50 לשנת התפנית החדה של הישראליות. מחקר מעמיק ומקיף של החיים המקומיים לפני המלחמה ואחריה (כתר, 710 עמ', כולל מפתחות). 

בשבוע הבא, מיד אחרי פתיחת שבוע הספר, תובא התייחסות לספרים נוספים.